אחי היקר והאמיץ! מתנצל על שתשובתי התעכבה. פשוט יש לי כל כך הרבה מה לומר לך, והייתי צריך לעשות לעצמי קצת סדר בראש..

אז הדבר הראשון והעיקרי שאני רוצה לומר לך הוא, שאני פשוט מעריך אותך! להיות "בעל תשובה" זה כולל בתוכו, אני משער, דרך כל כך מורכבת. כל כך הרבה התמודדויות, מכל מיני סוגים, יום יום, שעה שעה. מול כל העולם, מול הסביבה הקרובה, מול החברים והמשפחה. הקרבה לא פשוטה, שאתה מקריב באהבה למען האמת, ובגיל צעיר כל כך.

אינני בעל תשובה, נולדתי בבית חרדי, ולעולם לא אחווה את מה שחווית. נותר לי רק להתבונן מהצד, להתפעל ולהתרגש. אתה מיוחד!

יש פסוק ביחזקאל שמתאר את אברהם אבינו בתואר "אחד". "אחד-היה אברהם". רבי נחמן מברסלב מסביר שאברהם אבינו רכש לעצמו תכונה בולטת שזהו שמה- "אחד". אברהם אבינו היה אחד. אחד מול כל העולם. כדי לפרוץ דרך, כדי לבצע שינוי בחיים, אדם צריך לסגל לעצמו את היכולת להיות נחוש בדעתו מול כל מי שמסביב. לולא זה אי אפשר להצליח. להתעלם מרעשי רקע, לרוץ קדימה ולדלג על קריאות ביניים. זה מה שאברהם אבינו עשה. זה מה שגם אתה עשית. אשריך, ידידי. במקום שבעלי תשובה עומדים, גם צדיקים לא זכו לעמוד.

אתה מתאר געגועים לחוויות מהעבר. לחברים, לסתלבט, לכדורגל, ולדברים נוספים. אני רוצה לומר לך בכנות: זה הכי טבעי בעולם. אף אחד לא מצפה ממך שתשכח הכל ביום אחד. גם לא בהרבה ימים. חוויות ילדות נצרבות בתוכנו, הן חלק מאיתנו. שינוי אמיתי לא קורה עם מחיקת העבר, ואין טעם לברוח ממנו. השינוי שעשית הוא לא בגלל שפתאום הבנת שמה שעשית לפני כן לא היה כיף. ייתכן מאד שהוא היה כיף ונחמד וטוב, אבל גילית משהו שחשוב יותר. שהרגשת שהוא חשוב מספיק כדי ללכת לכיוונו, למרות שגם לפני כן נהנית מאוד. גילית משהו ששווה יותר. זה לא אומר שמה שהיה קודם לא היה שווה.

כמובן, שהתורה יכולה לתת חוייה רוחנית עוצמתית. בעלי תשובה רבים מתארים את תקופת האורות. "מוחין דגדלות", כמו שהקבלה מתארת, שולי רנד השתמש בזה הרבה פעמים לתאר את התקופה הזו. הכל מאיר, הכל שמח, הקב"ה לידך, התורה קוראת לך. בתקופה הזו הכל מחוויר, ואז מבינים היטב את מה שנאמר "כל חפציך לא ישוו בה"- איך תענוג יותר גדול מזה.

אבל זו רק תקופה. וגם זה דועך. וכשזה דועך, פתאום החוויות שהשארת מאחור חוזרות לנצנץ..

אז שתדע, שזה קורה. וזה אמור לקרות. גם כי התורה לא תמיד תמיד מאירה באותה העוצמה כמו בתחילה- וגם בגלל שהחוויות ההן לא היו שקר. הן היו חוויות טובות ומהנות. אז שתדע שזה טבעי ומובן. אל תיבהל מזה, זה חלק מהדרך.

למה זה קורה? למה לא מאיר תמיד? הרי עשיתי שינוי, הבנתי איפה האמת, למה זה לא ממשיך? למה יש נפילות והתרחקות? אז לפני שנדבר על למה זה קורה, בא נדבר מה זה בטוח לא: זה לא בגלל שמישהו מנסה להרחיק אותך. זה לא בגלל שזה לא מתאים לך, שאתה לא שייך. להיפך, זה רק אומר שאתה קרוב מאוד, לקדושה, לתורה, לקב"ה. זה סימן טוב.

הנה מה שכתב רבי נחמן מברסלב בנושא הזה ממש:

כְּשֶׁאָדָם נִכְנָס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, אֲזַי הַדֶּרֶך- שֶׁמַּרְאִין לוֹ הִתְרַחֲקוּת. וְנִדְמֶה לוֹ שֶׁמַּרְחִיקִין אוֹתוֹ מִלְמַעְלָה, וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ כְּלָל לִכָּנֵס לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם. וּבֶאֱמֶת כָּל הַהִתְרַחֲקוּת- הוּא רַק כֻּלּוֹ הִתְקָרְבוּת.

שים לב מה כותב כאן רבי נחמן: זו הדרך. כך זה בדרך כלל. כך זה לכולם. כשמישהו מגיע להתקרב אל הקדושה, בשלב מסויים הוא יחוש התרחקות. אבל באמת זה הסימן הכי גדול לזה שאתה מתקרב. אין מה להתבלבל. זה לא אמור שאתה "נופל" או מתרחק, להיפך! אז מה צריך לעשות?

וְצָרִיך הִתְחַזְּקוּת גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד לִבְלִי לִפּל בְּדַעְתּוֹ, חַס וְשָׁלוֹם.. כִּי רוֹאֶה עַצְמוֹ שֶׁהוּא מָלֵא עֲדַיִן עֲבִיּוּת, וְגַשְׁמִיּוּת, וְהִרְהוּרִים, וּבִלְבּוּלִים גְּדוֹלִים.. הֵן עַל כָּל אֵלֶּה, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה- צָרִיך הִתְחַזְּקוּת גָּדוֹל לְחַזֵּק עַצְמוֹ מְאֹד מְאֹד, וְלִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל עַל כָּל זֶה כְּלָל כִּי בֶּאֱמֶת כָּל הַהִתְרַחֲקוּת הוּא רַק כֻּלּוֹ הִתְקָרְבוּת.

ממשיך רבי נחמן במסר ישיר:

וְהַכְּלָל אֲהוּבִי אָחִי, חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד, וֶאֱחֹז עַצְמְך בְּכָל הַכּחוֹת לִשָּׁאֵר קַיָּם בַּעֲבוֹדָתֶך. וְאַל תָּחוּשׁ וְאַל תִּסְתַּכֵּל כְּלָל עַל כָּל הַנַּ"ל אוֹ כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.

לא להיבהל, זה דבר ראשון. תדע שאתה תמיד קרוב וראוי. וגם בנושא הזה צריך להיות נחוש: לא לתת לזה לבלבל אותך. פשוט להתעלם. לא להתעסק עם זה בכלל. לדעת- זה טבעי שאני מרגיש ככה. זה לא אומר כלום. אני עדיין אותו צדיק שהייתי.

אז למה זה באמת קורה? אז כן, זה כן קשור ליצר הרע. היצר הרע תפקידו לבלבל ולהפריע. ויש לו כל מיני דרכים, וזה אחת מהן: להציף את העבר. להראות, כמה זה בעצם היה נחמד וטוב, ולהשכיח כמה שאפשר את התובנות המיוחדות שאיתן צעדת. והוא מוכשר, אין מה לומר. הוא יודע לעשות את זה, ומתי לעשות את זה.

ולמה יש יצר הרע? כדי לתת לנו שכר. כדי שהעבודה שלנו תהיה שלמה. כי אם היה תמיד קל ונוח, ותמיד כל כך מיוחד ומאיר, תחום הבחירה שלנו היה מאוד מצטמצם, וכשאדם לא בוחר בטוב, הטוב לא נקרא "שלו", הטוב הופך להיות "מובן מאליו". ואז גם הטוב הזה מאבד מערכו. הקב"ה לא מחפש מלאכים. מלאכים הם שייכים למובן מאליו. אין להם בחירה, הם מתוכנתים. הם לא מתמודדים עם תאוות ויצרים, ברור להם שמה שהם צריכים זה לשרת את הבורא יתברך. אבל מלאכים כבר יש לאלוקים הרבה. הוא רצה לברוא אדם שבוחר. שמתאמץ. שקונה את הטוב בזכות, לא בחסד. כמו הקב"ה בעצמו: הקב"ה הוא טוב מוחלט, לא בחסד, ולא מובן מאליו. הקב"ה הוא בוחר. אף אחד לא מכתיב לו כלום. והוא רצה שנהיה דומים אליו. שנדע מהו טוב אמיתי. ובשביל זה גם אנחנו- צריכים לבחור. וכדי לבחור צריך נסיונות, וקושי. כי אחרת- מה הבעיה לבחור בטוב? ולשם כך נברא היצר הרע. כדי שנתגבר עליו. כדי שנרוויח מזה.

אז צריך עקשנות ואומץ. מהסוג שיש לך כבר, שהוכחת שאתה משתמש בהם, שהרי לולא עקשנותך ואומץ ליבך לעולם לא היית יוצא למסע כלך כך מורכב. ותדע, ששום קושי לא נצחי. עוד מעט תבוא תקופה מאירה יותר. יש פסוק בתהלים שאומר: "לא לנצח יריב, ולא לעולם יטור". תקופות קשות לא נשארות לנצח. הן מתחלפות במדרגה גבוהה יותר, באור גדול וחדש. רק צריך לחכות. להמתין. להכיר את היצר הרע ותכסיסיו, ולהמתין שתבוא תקופה טובה יותר.

אז בוא נסכם רגע:

מה שאתה מרגיש זה טבעי. זה אמור לקרות. זה דרך העולם. וזה גם קשור ליצר הרע שמנסה את מזלו. אז לא להיבהל. גם זה יעבור.

ובינתיים, אחי הצדיק והגיבור, אני רוצה להציע כמה דרכים שאולי יוכלו לסייע.

אם יש דברים שאתה אוהב לעשות, כדאי למצוא אותם. אם אתה אוהב חברים וסתלבט, או כדורגל, אלה לא דברים אסורים. אל תנסה למחוק את מי שאתה. להיפך, חפש את התחביבים שלך במקום המותר. צא לטיולים, שחק כדורגל. זה גם בריא וגם כיף. אין איסור ליהנות בחיים. אז בתקופות שאתה מרגיש שאתה מתגעגע לקצת כיף גשמי, תמצא לך כיף כזה. כמובן, בתחום המותר- אבל אתה צריך לרכוש לעצמך תחליפים כאלה. זה הכרחי.

לפעמים זה אכן עוזר לומר לעצמך: "אחי, זה לא מתאים. אתה היום במקום גבוה יותר". אבל לפעמים זה דווקא לא עוזר.

יש סיפור שגם אותו סיפר רבי נחמן מברסלב, על "ההינדיק". מן הסתם שמעת את הסיפור, ואם לא- הנה תקציר:

יום אחד בן המלך השתגע. מה זה השתגע, על כל הראש. ירד מתחת לשולחן, צווח צווחות תרנגוליות, ניקר פירורים וטען בתוקף שהוא כבר לא בן מלך, הוא תרנגול הודו. רופאים מכל הממלכה הגיעו לרפא אותו, ובזה אחר זה הם יצאו ממנו בחוסר אונים. אף אחד לא הצליח לרפא אותו.

יום אחד הגיע לממלכה חכם. הוא הבטיח שהוא יצליח, איפה שכל קודמיו נכשלו.

הוא ירד יחד איתו מתחת לשולחן והציג את עצמו: "נעים מאוד, גם אני כמוך- תרנגול הודו.." גם הוא ניקר פירורים, ויחד הם צווחו להנאתם. למחרת החכם הזמין לעצמו ארוחה דשנה. להפתעת בן המלך, הסביר החכם: נכון, אני תרנגול הודו. אבל מה, לתרנגולים אסור לאכול אוכל של בני אדם? את הטענה הזו השמיע החכם על שאר המנהגים: הוא לבש בגדי מלכות, ישב על כסא ליד השולחן, וכל הזמן טען: "אני תרנגול הודו, נכון. אבל האם לתרנגול הודו לא מגיע קצת גינוני מלכות?"

בסוף כמובן, בן המלך השתכנע. קודם כל שגם לתרנגול הודו מותר להתנהג כבן מלך, ובסוף- שהוא בן מלך בעצמו.

בוא נתבונן רגע בסיפור: לא כתוב כאן איך הרופאים ניסו לרפא אותו, אבל אפשר לנסות לשער: הם בטח אמרו לו את האמת: "תשמע, זה לא מתאים לך. זה לא שייך אליך, הרי אתה בן מלך!" אבל זה לא עזר. למה? כי אי אפשר להתווכח עם רגשות. הוא הרגיש שהוא תרנגול באמת. ואז בא החכם. הוא לא התווכח איתו. הוא לא שלל לו את הרגשות. הוא לא אמר לו- "איכס, אתה אוכל אוכל מגעיל". הוא אמר לו- "וואלה, האמת נכון. אולי גם אני תרנגול. אבל תגיד לי, לתרנגול אסור לאכול אוכל טעים?"

כשיש שדבר שזכור לנו כדבר כיף, אי אפשר לומר- "לא זה בכלל לא כיף, זה אף פעם לא היה כיף, זה סתם היה שקר". אי אפשר לומר את זה, כי אי אפשר להתווכח עם רגשות.

אפשר לומר באומץ- "נכון, זה היה כיף. אבל עזבתי את זה לטובת משהו חשוב יותר. שווה יותר. למרות שאני אוהב גם דברים אחרים, אני מבין שיש כאן משהו גדול יותר ששווה להתאמץ בשבילו".

לא לברוח מהעבר. להזכיר לעצמך את הסיבות שבשבילן חיפשת דרך אחרת.

והכי חשוב: יש מישהו שבשבילו עשית את כל המסע. אבא שבשמיים. יוצר העולם הנפלא והענק- אבל גם אבינו אב הרחמן, האוהב, המשגיח, הדואג. דבר איתו, ספר לו על הקשיים שלך. הוא שומע ומקשיב. תפנה אליו, יום יום. אתה תראה איך דברים מסתדרים.

אחי היקר, התרגשתי ממך. אני מחזיק לך אצבעות.

באהבה, נתן

[email protected]