שלום לך בחור יקר,

ראשית, אני מתנצל על איחור התשובה. עם המכתב המרתק שלך אני מסתובב כבר כמה ימים. אתה מיטיב להתנסח, ובולטת ממנו רמת הרגישות והאינטליגנציה הגבוהים שלך, אבל הוא בעיקר מציף סוגיות חשובות ומהותיות, שכדאי למשך זמן פשוט להסתובב איתן. להסתובב עם השאלות – מבלי למהר אל ה"תשובות". להסתובב עם השאלות – בגלל שהן מפרות ומעשירות, וגורמות לנו לחשוב על המהות ועל הדרך – דברים שלעתים נשכחים מאתנו בטרדות הזמן. במידה רבה, ההתחבטות וההתלבטות הן חלק מתהליך בריא של גיבוש אישיות וזהות, וכדאי ללמוד להעריך את העושר הטמון בהן – גם אם הדבר לעתים מציק, מכאיב או מבלבל.

קשה מאד לתת תשובות מוחלטות וחד-משמעיות, במיוחד כאשר מדובר בנפשו של אדם ובדרך החיים שלו, ובפרט שאיני מכיר אותך היטב; ובכל זאת, אנסה לגעת בנקודות שעוררו אותי במכתבך, אכתוב את מחשבותיי, ואקווה שיהיו לך לתועלת. כמובן שאשמח להמשיך ולדון אתך בנקודה זו או אחרת – אם תהיה מעוניין.

האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו – אמר מי שאמר, אך זה לא לגמרי נכון. למקום ולסביבה שבה גדלנו יש השפעה עצומה על מי שאנחנו, אך עדיין יש בידינו טווח רחב של אפשרות בחירה. זה נכון שאנו יורשים "סט כלים" מסוים – אופי, מנת משכל, משפחה וסביבה חברתית, אבל השאלה הגדולה היא מה אנחנו עושים עם הנתונים שקיבלנו, עם האופי שלנו ועם הערכים שספגנו. איך אנו יוצרים מהם את הטוב והנכון ביותר. חשוב לומר שאין נתונים "טובים" או "רעים" באופן אובייקטיבי. לא פעם ניתן לראות שני אנשים – שהגיעו מרקע זהה (ואולי אפילו מאותה משפחה), שכל אחד מהם הגיע לתוצאות אחרות לגמרי, ואפילו הפוכות – עם אותו בסיס ראשוני ועם אותם כלים.

הזכרת במכתבך את עניין ה"זהות" ואני רוצה לדון בו תחילה. ראשית, כדאי לדעת שהעיסוק בנושא הזהות הוא חשוב אך יכול להיות גם חרב-פיפיות: העיסוק בזהות מהווה לעתים מנוע לצמיחה והתחדשות, אך הוא גם עלול לבלבל את האדם, "לפזר" אותו, עד כדי שיתוק וחוסר עשיה והתקדמות. חשוב להיות ערים ומודעים לכך ולנסות לנצל את העיסוק ב"זהות" לטובה ולא לקללה.

בחיים המודרנים (להבדיל מהדורות הקודמים, ואין כאן המקום להרחיב) הפכה הזהות לחבילה שלמה של "זהויות", היא אינה עשויה מקשה אחת, אינה נמצאת רק במישור אחד, ואינה קבועה ואחידה לאורך כל שנות חיי האדם.

זהותו של אדם נבנית מרכיבים ורבדים שונים, אל חלקם הוא נולד מבלי יכולת בחירה, את חלקם הוא רוכש בשנותיו הצעירות, חלקם קבועים ויציבים וחלקם דינמיים, מתפתחים ומשתנים במהלך חייו. בזמנים מסוימים בחיי האדם, בעיקר בשנות נערותו, אין עדיין זהות מגובשת ויציבה, וטוב שכך. הגמישות בשנים אלה מבורכת, כי היא מאפשרת לאדם להתפתח, לשנות, לתקן ולהתקדם.

יש אנשים שלא חושבים על עצמם כלל במונחים של "זהות". הם פשוט "זורמים" – חיים את חייהם מבלי מחשבה על הדרך שלהם. לאנשים אלה קל יותר, אבל דווקא הסיכוי שלהם להתקדם ולהתפתח קטן יותר. חשיבה על "זהות" היא סוג של חשיבה שנקראת "רפלקטיבית" (מלשון "רפלקסיה") – הסתכלות על עצמי מבחוץ ובחינה עצמית. כאמור, הבחינה העצמית הזו יכולה לקדם את האדם, אך טמונה בה גם סכנה: עודף התעסקות ב"זהות" שלי – עלולה להחליש ולשתק, התעסקות-יתר ב"זהותו" עלולה לבלבל מאד, ולעתים גורמת לאדם לחשוב על עצמו כ"חלש אופי" וכ"חסר חוט שדרה" וכדומה.

נקודה נוספת שכדאי להזכיר כאן בעניין הזה. יש אנשים שיונקים את תחושת הזהות שלהם מן החברה שבה הם חיים, אך יש כאלה שהם מטבעם אינדיבידואליסטים יותר והזהות החברתית אינה מספקת אותם (בלשון המעטה). באופן טבעי, אנשים עצמאים כאלה, חשים לעתים תחושה של בדידות וזרות, שמלווה אותם ומציקה להם. גם אינדיבידואליזם הוא חרב-פיפיות: הוא יכול לגרום לאדם לשקוע בצרכיו ולהיות מרוכז רק בעצמו, אך בדרך נכונה ומושכלת יכול להביא אותו לדרגות גבוהות ולמקומות יפים מאד.

מכל הסיבות לעיל, הדבר הנכון ביותר בשנות החיים הצעירות הוא להתמקד בעשייה ולרכוש במודע ומתוך תכנון "גרעינים" של זהות שיהיו חלק ממך לאורך שנים.

אני מכיר לא מעט אנשים שחלקים מסוימים (ונפלאים) באישיותם נטבעו בהם בתקופה קצרה יחסית בימי בחרותם. לדוגמה: יש לי ידיד, בעל רגישות מיוחדת שעוסק במקצועו בטיפול בתחום הנפש. למדנו יחד בישיבה, ומההיכרות שלי אתו אני משוכנע שאת הגרעין העיקרי של הרגישות שלו לזולת הוא נטע בתקופה מסוימת בלימודיו בישיבה. זו הייתה תקופה שבה החליט במודע להשקיע בקשרים החברתיים, בהקשבה לאחרים וכדומה. הגרעין הזה צמח לאילן מופלא, כמובן שהגרעין הזה נזרע על קרקע מתאימה, אך אני מסופק אם האופי לבד היה מוביל אותו למקומות המיוחדים אליהם הגיע, אילולי החליט במודע להשקיע ולפתח את עצמו ואת אישיותו. זו כמובן רק דוגמה, ויש עוד רבות כמוה. אם תרצה, אפשר אפילו להזכיר כאן את הדוגמה שכתבת על אבא שלך: הארה של תהליך חזרה בתשובה, שנטעה בו גרעין זהותי משמעותי, אשר מלווה אותו ומזין אותו למשך שנים.

אם לסכם חלק זה: חשוב לדעת שהזהות מורכבת מרבדים רבים, שהיא מתפתחת ודינמית, ושבתהליך הגיבוש של הזהות – בשנות הנעורים – טבעי שחשים בלבול ולעתים אף תחושת בדידות. העצה היא: להתרכז בעשיה, ובנסיון לרכוש מה שאפשר לכנות "גרעינים זהותיים" טובים ומשמעותיים.

מכאן אני רוצה להתקדם לנושא המרכזי במכתבך: אתה כותב שהעיסוק בספרות, באמנות ובמדע, הוא חסר חשיבות לפי מסורת היהדות. אני מוכרח לציין שזה לא מדוייק, ואולי אפילו טעות של ממש. למען האמת, מדובר בסוגיה רחבה וארוכה, שיש בה גישות שונות, וקשה במסגרת זו אפילו "לגעת" בכולן. אפשר להזכיר בקצרה את ההבדל בין ההשקפה החסידית לבין ההשקפה ה"מתנגדית" בכל הנוגע לעבודת ה' בתוך העולם הזה ובכלים של העולם הזה. אם לנסות לסכם זאת בשתי מילים: החסידות רואה את הפסוק "בכל דרכיך דעהו" – כהזמנה לאדם לגלות את אלוקים ולעבוד אותו בכל הדרכים – גם בתוך עולם החומר, ובאמצעות הכלים והאופי שלו, בניגון ובשירה, ובאמנות ובמלאכה, ועוד ועוד.

אבל למעשה, גם בלי להזדקק לחסידות, ובלי לעסוק בגישות השונות ביחס לענייני העולם הזה, ברור ופשוט שהתורה אינה אמורה להיות מנותקת מהעולם. לתורה יש "מה להגיד" בכל שטחי החיים של האדם, ומסיבה זו היא אמורה להיות משולבת באופי שלו, בחיי הפנאי והתרבות שלו, ובכל מישור אחר, ואמורה להפיח רוח גם בספרות ובאמנות, בדיוק כמו שהיא מקדשת את אכילתו של האדם ("שולחנו של האדם מזבח") או חלקים גשמיים אחרים בחייו.

אנו יודעים שחכמינו בדורות הקודמים עסקו גם בחכמות, בשירה ובמדעים, ולא ראו בכך סתירה לדרך התורה והמצוות, אלא להיפך. בתורה ובספרות חז"ל, וכך גם מתולדות עם ישראל ואפילו מאנשים שחיים בדורנו – ניתן למצוא דוגמאות למכביר לשילוב בין חווית החיים במלוא עוצמתה לבין קיום התורה ודקדוק במצוות ובהלכה.

עם זאת, ברור למדי שאי אפשר לעשות "העתק-הדבק" מדור לדור (וכך גם מאדם לאדם). אלו דברים שמשתנים לפי תנאי הזמן והמקום ולפי האקלים החברתי והתרבותי. כך לדוגמה, אם הרש"ר הירש קרא את כתבי המשוררים הגרמניים גתה ושילר, כי בתקופתו היה זה סוג של השכלה בסיסית לכל אדם מתורבת בגרמניה, ואם זה תרם לו גם מבחינה רוחנית וככלי להסברה של דרך התורה בשפה התרבותית של דורו, אין זה אומר שגם אני צריך לרוץ ולקרוא את גתה ושילר. באקלים שבו אני חי – זה לא יתרום לי הרבה ואולי אפילו יזיק לי.

חשוב גם לומר כי הדברים משתנים מאדם לאדם וקשורים ל"שורש נשמתו" של כל אחד. לכל אדם ישנה דרך מיוחדת לעבודת ה' לפי אופיו וסגנונו, ואי אפשר לדבר על דרך אחידה וקבועה לכולם. לכן, מומלץ שהאדם יעשה בירור אמיתי עם עצמו, לרוב – בעזרת אנשים חכמים שישקפו לו את הצדדים השונים, ורק אחר כך יגבש לעצמו את הדרך הנכונה ביותר עבורו.

אני רוצה להוסיף כאן נקודה שהיא בעיני חשובה ומהותית בנושא הזה, ואעשה זאת על פי התבוננות במנורה שהיתה במשכן ובבית המקדש. כידוע, המנורה מסמלת את חכמת התורה. במקביל, בספרים מובא ששבעת קני המנורה מסמלים את "שבע החכמות". במנורה אף נאמר ציווי: "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" – לכאורה, המסר הפשוט של ציווי זה הוא שכל החכמות אמורות להיות מכוונות אל מרכז אחד – אל "הנר המערבי" – ויש להן זכות קיום רק כשהן מתאחדות ומשרתות את חכמת התורה; אבל בכדי להעמיק יותר, כדאי לנסות ולהביט על ההקשר שבו נמצאת המנורה: המנורה מונחת בתוך ההיכל – המוביל אל קודש הקדשים, ומולה ניצב השולחן. המשכן/המקדש בנוי כדגם של בית. זהו בית שמשרת בני זוג שכרתו ביניהם ברית – הקב"ה וכנסת ישראל, וכידוע – הוא דוגמה וסמל למשכן האישי שכל אדם צריך להקים בלבבו. ה"היכל" הוא חדר המגורים, אך יש חדר פנימי יותר – החדר האישי של בני הזוג – קודש הקדשים. בקודש הקדשים נמצא גרעין הקשר, זהו מקום פרטי המיוחד לבני הזוג וזרים אינם רשאים להכנס אליו. שם נמצא הארון ובו "לוחות הברית". הברית היא קשר שאינו ניתן לניתוק. התורה היא הבסיס לקשר – היא הדרך שבה אנחנו "מתקשרים" עם הקב"ה. זהו הגרעין – אבן השתיה – שעליו בנוי כל הבית. ההיכל – כמו חדר מגורים בביתו של האדם – הוא החלל שבו מתקיימים החיים של בני הזוג, ובמקביל הוא גם הדרך והמבוא אל החדר הפנימי יותר.

בחדר המגורים – החלל שבו חיים בני הזוג – אנו מוצאים את כל שטחי החיים. החיים עצמם מורכבים מפרנסה – אוכל – תזונה – וזהו השולחן. מול השולחן – מול הקיום הגשמי – ובמקביל למישור הפיזי, עומד גם הקיום הנפשי והרוחני – זהו האור שמאיר את דרכו של האדם – נותן משמעות, כיוון ודרך. ללא האור איננו יכולים להתקדם ולראות את הדרך אל ההיכל הפנימי. להבדיל מהתורה שנמצאת בחדר הפנימי כגרעין של ברית אובייקטיבי ובלתי ניתן להפרה, כאן מופיעה התורה כחכמה שמאירה את עיני האדם בחייו האישיים. כאן היא "תורה שבעל פה", "תורה דיליה", היא סובייקטיבית, היא מופיעה דרך עיניו והבנתו של האדם, ודרך האישיות הייחודית שלו. בתורה מן הסוג הזה נעזרים בהבנה האנושית של האדם, ולעתים גם בכלי הבנה חיצוניים, וגם בחכמות העולם, ובכל כלֵי הדעת – בהם גם ספרות, שירה ואמנות. אך גם זאת, כאמור, אמור להתשלב במערכת הברית, להיות מכוון אל המטרה – אל הגרעין הפנימי של הקשר – אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות.

מתוך כך ניתן להסיק כמה מסקנות: ראשית שיש סולם ערכי. בראש הסולם נמצאת הברית עם הקב"ה והברית הזו מתקיימת ע"י התורה. אל הברית הזו האדם מגיע, לא כ"רובוט", אלא כאישיות המורכבת מרבדים שונים, ובהם חלקים טבעיים ואנושיים, ועל כן מובן שכל שטחי החיים צריכים להשתלב בתמונה השלימה – כשם שהחיים בתוך ה"בית" (המשכן) כוללים את מגוון המישורים. החכמה הגדולה היא למצוא את היחס והפרופורציה הנכונים, שלא לעשות מה"אמצעים" – מטרה בפני עצמה, אבל ברור שכאשר זה משולב באופן ובמינון הנכון, לא רק שהדבר מותר, אלא שזה מעשיר ומחזק את הצדדים הרוחניים של האדם, ואז החכמות מגבירות ומעצימות את חכמת התורה, וכפי שמובא בשם הגר"א מווילנה: "כפי מה שיחסר לאדם ידיעות משארי החכמות – לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה…".

מציאת האיזון בין החלקים, בין הרוחני לגשמי, בין חלקי החולין של האדם לחלקים הדתיים, בכדי ליצור אישיות יציבה, בריאה ושמחה, שבה ישתלבו הכוחות בהרמוניה – אינה מובנת מאליה. לא קל למצוא את האיזון הזה, ואולי כדאי להגיד כבר עכשיו – הוא לא תמיד מצליח לגמרי. אנחנו חיים בעולם של סתירות, של כוחות מנוגדים שמושכים אותנו לכיוונים שונים, ועלינו לנסות ולמצוא את נקודת שיווי המשקל, לאחד את הכוחות הבריאים והחיוניים לעבודת ה' וללימוד תורה עם כלי החכמה שקיבלנו ועם האישיות והחשיבה שלנו שמתעצבות גם מתוך המפגש עם עולם המעשה.

זהו הרעיון "בגדול", וכמובן שבדרך ליישמו יש לנהוג בחכמה, כי הוא טומן בחובו גם הטעיה ושוחד, והאדם צריך להכיר את עצמו היטב בכדי לדעת כיצד להשכיל ולשלב את חיי העולם הזה עם דרך התורה. בכל מקרה, ההרמוניה הזאת – במידה ונעשית כפי שצריך – היא דרגה גבוהה בעבודת ה' והיא שאיפת החיים של רבים מאתנו.

יחד עם זאת, אני רוצה להוסיף נקודה דווקא בהקשר האישי שלך: אתה בגיל צעיר יחסית ואתה לומד בישיבה. כאמור, כדאי ונכון להשקיע בגיל הזה באופן אקטיבי ולבנות במודע גרעינים זהותיים משמעותיים, שיהוו חלק בלתי נפרד מאישיותך לכל חייך.

בהקשר הזה הייתי רוצה להציע כיוון אחר במחשבה על עולם הישיבות. באיזשהו מקום יש חשיבות רבה דווקא לישיבות במתכונתן הנוכחית: הישיבות בנויות כ"בועה" המנותקת מהעולם שבחוץ. ההתמקדות הלימודית היא רק בלימודי קודש ובעיקר בגמרא. אמנם, יש הרואים זאת בעין צרה ורעה, אך למען האמת – לשוהים בתוכה ניתנת הזדמנות שאין כדוגמתה: במהלך השהות בישיבה ישנה אפשרות לבנות את הגרעינים הכי בסיסיים של הברית. את החיבור האינטימי והעמוק ביותר עם התורה, לבנות את העוגנים החזקים ביותר שישמשו את האדם בסערות החיים, לנטוע בעצמו חלקים שיזינו אותו לכל חייו. ישנם אנשים רבים שהזמן ששהו בישיבה מהווה עבורם את "אבן השתיה" של חייהם, גם אם לאחר מכן בנו עליה קומות נוספות, המשולבות בחיי המעשה על שלל גווניהם. הברית שכרתו עם חיי התורה בצעירותם מכוננת ומעצימה את הרוחניות בחייהם הבוגרים בצורה מופלאה וחיונית.

ניתן לראות את השהות בישיבה באור חיובי – לחשוב על כך כהזדמנות קצרה – שלא תחלוף – לכונן חדר פנימי – קדש קדשים – קשר אינטימי של ברית עם התורה והמצוות. כמובן, שאל תוך בית המדרש – אל תוך הלמוד – עליך להביא את עצמך באופן מלא – עם כל חכמתך ורגישותך, עם האינטליגנציה וחוש הביקורת ועם כל הכלים שחנן אותך ה', ולהשתמש באישיות הייחודית שלך בלימוד התורה. רק כך תיהפך התורה לחלק ממך ותהיה עבורך "תורת חיים".

[במאמר מוסגר: רבים חושבים שנדרשות עשרות שנים של השקעה בכדי להפוך ל"אדם גדול", אבל האמת היא ששנה איכותית וטובה בישיבה כבר יכולה לשנות את האדם לבלי היכר, ולהפוך אותו ל"גדול" של ממש. אפילו בפרק זמן של חודשים בודדים ניתן לזרוע גרעינים שיצמחו ויצמיחו אדם ענק].

בכדי להיות מעשי יותר, הייתי ממליץ לך לקחת את מה שאתה חש כעת, אולי זו תחושת בלבול, אולי ספיקות או דברים דומים, ולהפוך זאת למנוע לצמיחה. צא למסע בירור, חפש אנשים חכמים כלבבך שעובדים את ה' מתוך חיבור עמוק אל התורה ועם רגליים הנטועות בקרקע המציאות, חפש את ספרי ההגות והמחשבה שמדברים אל לבך, שיחברו אותך לעושר הגדול של הספרות היהודית (כן – אף היא ספרות), ואם צריך (במקרה ואתה לא נמצא בחברה או ישיבה המתאימה לאופייך ואישיותך) – חפש גם את המקום הנכון בשבילך. אין אדם למד תורה אלא במקום שלבו חפץ.

אני מאחל לך הצלחה במסע המופלא הזה – מסע הגילוי של עצמך ושל הכוחות המיוחדים שלך. עלה למעלה עלה כי כח עז לך, האמן שיש לך כנפי רוח, ובעזרת ה' תגיע לגדולות.

אשמח לשמוע אם עזרתי לך, וכן, אם תרצה – להמשיך ולדון בנושא.

בתפילה להצלחתך,

אלי

[email protected]