שלום וברכה

אענה על שאלותייך לפי סדר.

א. את שואלת איפה נמצא הגבול של "והוא ימשול בך". אנסה להסביר את העמדה של השאלה שלך, את תופסת שאם כתוב בפסוק "והוא ימשול בך" זה נתון שבהכרח קיים בכל מערכת זוגית כפשוטו ממש, וכל השאלה היא להחזיק את המתח בין מציאות בה הוא מושל בך לבין התעללות. מתי זה כבר עובר את הגבול של "מושל" והופך למשהו שזקוק לטיפול. את מבקשת גם שאכתוב מקורות מחז"ל או מהתורה על כך.

ובכן, "והוא ימשול בך" זו קללה כמו שאר הקללות שנכתבו בפרשת בראשית בעקבות אכילת הפרי מעץ הדעת. ובדיוק כפי שכתוב "בעצב תלדי בנים" ואנחנו מנסים להשתדל למעט בכאב הזה. וכך גם את שאר הקללות הכתובות שם ביחס לאדם וביחס לחוה אנחנו משתדלים בכל כוחנו שלא יהיה בעוצמה רבה מידי, כך ממש גם את הקללה הזו של "והוא ימשול בך" אנחנו מנסים לרכך. כי אמנם הטבע הגברי הוא שהוא מבקש שליטה, ויתכן שבכל מערכת זוגית יש משהו מזה, ויתכן גם שהגבריות כפי שמוכרת לנו וגם הנשיות היא תוצר של הקללה הזו, אבל צריך להבין שזו קללה וממילא צריך לנסות כמה שיותר שהמציאות הזו לא תהיה. כי בין בעל ואשה לא אמור להיות יחס של מושל ונמשל. בעל ואשה הם זוג אוהבים ולא שולט ונשלטת. נכון שבדרך כלל מודל נשי מובהק זו אשה שאוהבת את החוזק הגברי, ומודל גברי מובהק זה אדם שאוהב את הרכות שיש באשה. והאהבה ביניהם היא מציאות בה האופי הנשי והאופי הגברי מתאחדים ומשתלמים על ידי ההרמוניה הזו. אבל כשבולטת במערכת הזוגית הקללה של "והוא ימשול בך" צריכים לטפל בזה.

אם שמת לב כתבתי בדבריי "מודל גברי" ו"ומודל נשי". ולא כתבתי גברים ונשים. כי כשמדברים על נשיות וגבריות בחז"ל לא מדברים על האנשים ממש, אלא על המודל הגברי כפי שהוא באופן מושלם ומודל נשי כפי שהוא באופן מושלם. אלא שהמציאות לא תמיד מושלמת ויש גברים מעט נשיים ויש נשים מעט גבריות. כך שלא תמיד נכון לבדוק מהו המודל הגברי על פי הספר. בסופו של דבר צריך לבדוק מה מתאים לכל זוג וזוג. מה מתאים לאשה המסוימת עליה אנחנו מדברים ומה מתאים לגבר המסוים עליו אנחנו מדברים, ומה נכון לשניהם ביחד.

בהקשר הזה יש משהו חשוב ביחס למה שכתבת להבנה של אשה מהדור שלנו.

העולם בעבר היה עולם פטריארכלי. זה עולם שיש בו אדונים עבדים ושפחות. אבל לא רק, כל הקשר פעם היה מבוסס על קשר של חלש וחזק. המלך היה רודן דיקטטור, וככל שהיה מולך יותר חזק היה מלך יותר טוב. וכך היה גם במקומות עבודה, מנהל עבודה היה אדם חזק שמשעבד את עובדיו ואם הוא לא היה כזה מפעלו היה נסגר. וכמה שנשמע מוזר אבל גם קשרי משפחה היו מבוססים על חוזק. אבא של פעם היה עריץ, הקשר איתו היה קשר של חוזק. זה לא היה סבל, האדם היה צריך את זה, ילד שאבא שלו התנהג אליו באופן חברותי מידי, היה לוקח מהילד את הקרקע היציבה מתחת לרגליו. ילד ציפה לחוזק הזה שאביו נתן לו. וכך ממש בין בעל ואשה הקשר היה קשר יותר של חוזק, אשה הייתה מכבדת את בעלה כמו מלך הוא היה המלך שלה וכך היא גם הייתה אוהבת אותו, אם הוא לא היה מתנהג במלכות היא לא הייתה יכולה לאהוב בו, האדם אהב חוזק ומלוכנות.

אלא שבתהליך ארוך מאד העולם השתנה. חלקנו עוד הכירו זוגות כאלו שהאשה הייתה מביטה בבעלה בעיניים גדולות ומצפה לרגע שתוכל לשרת אותו, מצפה למוצא פיו ועושה מיד את רצונו. כך בעבר הלא רחוק העריכו אהבת זוגות ככל שהתיאור הקודם היה יותר מדויק כך היו מחשיבים זוג כזבה לזוג אוהב יותר.

העידן הזה נגמר. זה התחיל בשינוי במערכות המדינות. ממשל טוב הוא ממשל דמוקרטי. מנהל עבודה טוב זה מנהל שמפנק את העובדים שלו. אבא טוב זה אבא שיודע לרדת לרצפה ולשחק עם ילדיו. וממש כך גם בעל טוב זה הבעל שהוא החבר הטוב ביותר של אשתו. לא מושל עליה והיא לא עסוקה בלשרת אותו. הגם שהיא מטפלת בענייני הבית מבשלת ומכבסת היא לא עושה את זה ממקום של שירות אלא ממקום של חלוקת עבודה בין הבעל לבינה, כשהוא עושה דברים אחרים כל בית לפי החלוקה שיש בו. אם הוא יוצא לפרנס היא עובדת בבית יותר, וכן הלאה. אבל בהחלט לא ממקום של שירות של האשה ולא ממקום של שליטה של הבעל.

השינויים שהתרחשו הם לא רק שינויי תפיסה ביחס לשליטה. אלא שינויים נוספים שהתרחשו גרמו לאופי המשתנה של בני האדם. חלק חשוב מזה, זה המודעות שנוצרה במאה שנים האחרונות לצרכי הנפש של האדם, המחקר וממילא המודעות לצרכי האדם גרמו לאנשים להיות מודעים יותר לעצמם ולצרכים שלהם, וכך נוצר מצב ששליה וחוזק לא סיפקו לאדם את צרכיו הוא צריך מענה נפשי אנושי יותר חם יותר ואוהב יותר.

יש אומרים שיש יסודות בקבלה לשינוי הזה כאשר ההתקרבות לגאולה מבוססת על שינויים אלו. אך אני לא עוסק בנסתרות. מה שברור שבורא עולם מנהיג את העולם. והשינויים שהתרחשו באופיים של בני האדם נובע מהנהגת הבורא יתברך. המערכת הזו של אנשים שאוהבים אהבה ולא אוהבים פחד פיתחו בבני האדם יכולות מיוחדים של עבודת ה' מתוך אהבה, פיתחו באנשים יכולות של נתינה וחסד שהם תוצר של המערכת המשתנה של האופי האנושי. יש בדורנו התעוררות גדולה לעבודת ה' מתוך חיבור ואהבה, וזה תוצר של השינוי הזה. עבודת ה' היא רבת פנים, וכפי הנראה בכל דור ודור זוכים לגלות רובד אחר נוסף בעבודת ה' וכל דור צריך לעשות את שליחותו המיועדת לו לגילוי בעבודת ה'.

כך שבעל ואשה צריכים להתנהל על פי רחשי לבם. אם אשה מרגישה ששולטים עליה והיא נרמסת, היא צריכה לטפל בזה. כי אדם לא צריך להרגיש נרמס. אם היא תמצא בספר שכותב אחרת כפי הנראה זה ספר שמכווין לאשה אחרת או לדור אחר [חוץ מדברי התורה הקדושה וחז"ל שדבריהם קיימים לעולם].

ב. כך ממש גם ביחס לשאלה כמה צריך לסבול ולא להתגרש. אין לזה תשובה אחידה. באופן כללי לא צריך לסבול. ויש לבדוק כמה שיותר את האפשרות שסבל לא יהיה קיים. האם בגלל זה כל אשה שקצת סובלת מחיי הזוגיות שלה צריכה להתגרש? חלילה. ולו מפני שאפשר לנסות לגרום שהסבל לא יהיה קיים. אבל לא רק בגלל זה, אלא מפני שעולמנו לא מושלם ואדם לא יכול תמיד לתכנן את חייו לפי מה שהוא מבקש בדיוק. וישנו סבל מסוים שאדם צריך לנסות לחיות בצידו. לפעמים בגלל האחריות על ילדיו. לפעמים בגלל שהתחליף לזה לא יהיה טוב יותר. ולפעמים כי הוא סתם מפונק והוא דורש שהכל יהיה לפי הזמנה וכל מה שלא לפי התוכנית המתבקשת הוא לא מוכן לסבול. אבל יש מצב בו אדם צריך לפרק את הבית ואסור לו לתת לעצמו לסבול. אין סיפור שיכול לבטא את הענין הזה. הגמרא אכן מספרת על אמוראים שסבלו בחיי הנישואים ולא התגרשו, דברי חז"ל צריכים להילמד לעומק, גם סיפורים המובאים בחז"ל. ואני לא רואה אפשרות במסגרת הזו להסביר את הסיפור המסופר שם, וגם לא ברור שיש ללמוד ממנו לכל אחד, מה שעשה אמורא קדוש לא בהכרח מתאים לאדם רגיל, ואם הוא יחקה את מעשיו ללא שהוא ראוי לזה הוא עלול ליפול נפשית או רוחנית. איש או אשה שחיי הנישואים מסבים להם סבל נפשי שעל פי גורם מקצועי פוגע בהם, צריכים לטפל בזה, ולפעמים הטיפול המצער הוא פירוק הבית. אי אפשר לתת מצפן שקובע מתי הוא הגבול, כי אין מצפן כזה. זה אישי ומותאם לכל אחד לפי אופיו וצרכיו.

דבר אחד ברור שהתורה נותנת אפשרות להתגרש. ויש מצבים שצריכים להתגרש. ואמנם מבואר בחז"ל שפירוק בית הוא דבר קשה שלא עושים אותו ללא סיבה מוצדקת. נישואין הם כריתת ברית, להפר ברית אפשר רק אם הברית מופרת גם ללא המעשה המיפר. כלומר לפעמים מציאות החיים הם לא מציאות של בני ברית. הם רבים כל הזמן הם רומסים אחד את השני, הברית כבר מופרת, לא הגט יפר את הברית ביניהם. אם חז"ל הקדושים אמרו שהמזבח מוריד דמעות כזוג מתגרש, כל שכן שהמזבח מוריד דמעות על הפרת הברית בין בני זוג שלא מתגרשים. וגם אם הדמעות שהמזבח מוריד זו מציאות המתאימה דווקא לגט, דברים אחרים קורים כשבני זוג רבים או שבן זוג אחד נרמס וסובל. אבל אם מתגרשים כאשר יש אפשרות להמשיך את הברית, כשהברית לא מופרת אלא רק נמצאת במצב של קושי, הרי שיש צורך לעשות את כל מה שאפשר בכדי להמשיך ולקיים את הברית שנכרתה.

ג. בהקשר לשאלה האישית ששאלת. ראשית כל צריך לדעת שאדם לא צריך להתנהל בעולם עם מחשבה שיש לו כמות מסויימת של ייסורים שהוא אמור לספוג, וממילא הוא צריך לחשוש מלהסיר מעצמו קשיים כי אולי הוא לא ירוויח כי בסופו של דבר הוא יקבל את מנת הייסורים המגיעה לו באופן אחר. אדם הוא לא דיין של עצמו בבית דין של מעלה, והוא לא צריך להתנהל באופן כזה. אין שום מקור לכך וזה ממש לא נכון. כשלאדם יש סבל הוא צריך לעשות הכל בכדי שהסבל ייפסק. אם לצערנו בהמשך יגיע אליו סבל אחר, הוא לא יודע למה הוא הגיע, ואסור לו לחשוב שהוא הגיע בעקבות כך שהוא הסיר מעצמו קושי ולכן הנחיות עליו קושי ממקור אחר. להיפך, אם יש לאדם קושי והוא הסיר מעצמו את הקושי הזה, אם מגיע אליו אחר כך קושי ממקור אחר, עליו לברך את ה' על כך שהיה לו את היכולת להסיר את הקושי הקודם כי אם הוא לא היה עושה את זה יתכן והוא היה צריך להתמודד כעת עם קושי כפול. אדם לא צריך להתנהל בעולם עם מחשבה שיש עולם נסתר חבוי ממנו שהוא מאד מפלצתי ומייסר. על האדם יש לפעול כמה שיותרת שהוא לא יסבול ושהוא יחיה כראוי ללא סבל. כמובן שלא תמיד מה שנכון זה להסיר סבל, אבל לא בגלל חשבונות בסגנון כזה, של "למה לי להסיר סבל הרי בין כה מוטל עלי כמות מסויימת של סבל ואני לא יכול להילחם עם הקושי והסבל והוא ינחת עלי בכל מקרה ממקור אחר". יש ערכים מסויימים שאומרים לאדם לא להסיר מעליו סבל. אשה שבעלה חלה במחלה גופנית חלילה והיא מתגרשת כי היא לא רוצה לטפל בו, היא מסירה מעצמה את החובות המוטלות עליה והיא עושה משהו מאד לא ערכי [אם לא במקרים מאד מסויימים] וכך יש עוד ועוד קשיים שמאד לא ערכי אם אדם בורח מהם ומנסה לעשות לעצמו חיים קלים. האם העונש שהוא יקבל זה שהוא יקבל בהכרח קושי אחר? אינני בטוח. לא תמיד מענישים מיד אדם שעושה עוול, יש חשבון ארוך בבית דין של מעלה שאים ביד האדם לדעת אותו.

בקיצור. על האדם לדון בכל קושי שהוא מתמודד איתו, האם הערכיות היא להסיר את הקושי הזה, או שמא עליו להתמודד איתו כי אחרת זה סתם פינוק, או שזה קושי שאין מה לעשות אבל זו הפקרות אם הוא מסיר אותו מעל עצמו. אבל במקרה והקושי יכול להיות מוסר ממנו הוא צריך לעשות הכל בכדי שהקושי ייפסק ולא לחשוש שמא הסרת הקושי תביא עליו בהכרח קושי אחר.

אדם לא צריך לחשוב שכל הזמן מישהו מחכה לו בפינה ורוצה לעשות לו רע. הקב"ה טוב ומטיב ועל האדם לנסות לבקש את כל הטוב שהקב"ה מרעיף עליו.

את נמצאת באתגר חיים לא פשוט. אני מבין שב"ה את מתייעצת עם אנשי מקצוע, ומלווה כראוי. תבדקי איתם מה את יכולה ומה את מסוגלת. ותנסי כמה שיותר לבדוק איך את יכולה לחיות באושר לצד האתגרים שיש לך. ואת התגרים שעלייך להסיר ממך על פי עצת גורמי מקצוע, עלייך להסיר.

אין גבול אדום שאותו עוברים על פי ספר כמבואר היטב בכל דבריי למעלה. יש מה שנכון לך אישי. מה שאת מסוגלת ומה שבידך לעשות. ב"ה שאת מתייעצת. מה שנכון לך על פי דעת אנשי מקצוע, נכון גם על פי התורה. תדברי איתם על כך שאת מעוניינת להפוך את האתגר הזה לסיפור של עלייה. לסיפור של שליחות של חייך. תחשבי עם המטפלת שלך איך את יכולה לעשות את זה. אבל לצערי אני לא יכול לתת קווים ברורים עד היכן הגבול האדם. אני מכיר אנשים שאסור להם להמשיך לחיות במצב כזה, ואני מכיר אנשים שבזכות העמידה שלהם באתגר הזה הם התעלו והפכו לאנשי מעלה מרוממים, מי שיכול להתרומם מזה, צריך לעשות מה שהוא יכול, מי שיכול ליפול מזה אסור לו לסכן את נפשו. בדברים כאלו, אין שולחן ערוך, כי בדברים כאלו ההלכה מותאמת לכל אחד לפי מה שהוא ובדברים כאלו התורה וחז"ל לא הציבו גבולות.

אני מתפלל בעדך שבעלך יתרפא. שיצליח עם הטיפול התרופתי לחיות נכון ושאת תלמדי איך לחיות לצד זה. שתזכו להתרומם יחד לאהוב ולהשלים את עצמכם ולעשות את שליחותם שלכם המותאמת לכם עלי חלד.

בברכה מרובה

שלמה

[email protected]