שלום עלייך שואלת מקסימה ואמיצה!

סליחה על העיכוב הרב בתשובתי, מקווה שאני מוצאת אותך בטוב ובנעימים.

קראתי את שאלתך והלכתי איתה זמן רב. הרגשתי שאני באמת רוצה לענות לך תשובה כנה ואמיתית מהלב, כאישה אל רעותה.

בסע"ד אנסה לענות לך בשני מישורים.

המישור הרגשי והמישור המעשי. בשניהם אבקש לתת לך רק כיווני מחשבה כלליים , את ההחלטות והתהליך עצמו, תבצעי את בעצמך!

במישור הרגשי – אם אנסה להחליף את ההתמודדות שלך באתגרים זוגיים אחרים, עדיין התבנית, עצם הלוז תישאר זהה. אני חושבת שהנושא פה הוא לא בהכרח הכעס/העצלות/הקמצנות/השומן של הבעל ועוד שלל סוגיות שאנו כנשים נוהגות להלין עליהן, אלא על המקום הפנימי שלנו שמסרב לקבל את המציאות כפי שהיא.

וכאן הייתי רוצה להציע תפיסה יסודית לכל אתגר שצץ בחיים. למעשה המציאות של חיינו, היא המציאות כפי שהיא, היא נכתבה משמיים והיא מתנהלת בדיוק לפי התכנית הכתובה לה,

במציאות אין פגמים, אין "פדיחות", אין טעויות. המציאות היא הרצון האלוקי כפי שהוא משתקף בעולמנו.

איפה הבעיה מתחילה? בתגובה ובפרשנות שלנו למציאות. ברגע שאנחנו מחליטים ( בגלל כל מיני סיבות וחינוך שקיבלנו וכו') שהמציאות שלי היא "לא נכונה", "לא מדויקת", "לא טובה",

אני מתחילה לסבול, כלומר הסבל הוא לא אובייקטיבי מעצם היותו סבל ,אלא הוא הופך לכזה ברגע שאנו מחליטים.

לצורך ההדגמה, נניח שכל הגברים שהיית מכירה, אביך ואחייך וכל מכרייך, כולם כולם היו נולדים רגוזים ובעלי מזג כעוס, הרי לא היה לך שום קושי או בעיה עם כך, או אולי היה קושי אבל מזערי כי היה בך את הקול שאומר, ככה המציאות צריכה להיראות.

אם הילד שלי מתקשה בחברה, חלק ניכר מהסבל שלי בעניין הזה היא המחשבה "זה לא צריך להיות ככה, הוא צריך לפרוח ולהיות אהוב",

מי אמר? אולי זה התיקון שלו? חלק מהתהליך הגדילה שלו? כאשר מנטרלים את הקולות שנלחמים במציאות (שבעיניי אלו הקולות של מידת הגאווה ואולי לכן חז"ל כ"כ נלחמו בה) אפשר לראות את המציאות בצורה יותר נקיה ולהבין מה באמת אני או סובביי זקוקים לו. הסתכלות זו יכולה לעזור לך לשפוט האם הסבל הוא אובייקטיבי או בחוויה שלך.

יש כאב בעולם, שכואב לי הראש- הוא כואב באמת! אין ויכוח. אבל הסבל הוא משהו שאנו מוסיפים על הכאב, כי אנחנו נלחמים בו ולא משלימים איתו!

ההשלמה עם חיינו כפי שהם הם מפתח בסיסי (ובהחלט לא פשוט!!) לשלווה ורוגע ואולי אפילו לאושר?,

זה נכון שזה דורש עבודת התבוננות פנימית, אבל זו עבודה מתגמלת ובסוף השריר הופך להיות מאומן, אנו לומדים להתבונן על נסיבות חיינו כבריאה מלאת שלמות, דיוק ויופי, ככה הדברים צריכים להיראות.

מי אמר, אני מעזה לשאול שבעלך "צריך" להיות רגוע, שהיית "צריכה" להתחתן עם אדם נעים סבר רק משהו פשוט "השתבש" בדרך? אולי כך בדיוק זה היה צריך לקרות מלכתחילה?

לעניות דעתי, זוהי תמצית האמונה, לתת אמון ולסמוך על התכנית האלוקית . האם זה אומר שעליי להיות פאסיבית ו"לסבול" בשקט? לא! כי ראשית, אני מציעה מחשבה שאמורה למנוע את הסבל מלכתחילה!! לא חס ולשום להדחיק או להתעלם ממנו!

שנית, זוהי עמדה לא פאסיבית בכלל, אלא אם מעבירה את כדור האחריות למגרש שלי, במקום להפיל את האחריות לאושר/לשמחה/לסיפוק בחיים על גורמים חיצוניים (בין אם זה בעל/ילדים/כסף/משקל וכו') .

אחרי השלב הראשון תוכלי לשבת עם עצמך ברגע של שקט ולבקש מהבורא שיעזור לך להבין את מהות השיעור הזה עבורך, את ההיגיון מאחורי התכנית הזו.

מה יש בך שיכול לפרוח/להשתדרג/ להתעשר כתוצאה מכך? יכול להיות סבלנות , חמלה, אהבה בלי תנאי, אולי לרכך מקומות נוקשים בך, אולי לאפשר לך להכיל יותר טוב?

חשבי בכנות והתבונני פנימה ללא פחד, אלוקים איתך במלאכת הבירור החשובה הזו, בירור השליחות והייעוד שלך כאן בעולם, זו מלאכת קודש של ממש בעיניי.

ייתכן ואחרי שתעברי תהליך של השלמה עם אישיותו השלמה של בעלך על כל גווניה, יהיה לך קל וטבעי יותר לגלות סבלנות וחמלה כלפי החלק הזה בו, זכרי זה לא הצבע היחיד של בעלך, יש לו מן הסתם צבעים וגוונים נוספים, נסי לזכור זאת ברגעים קשים.

בפן המעשי- מה לעשות עם אימך וכו', אין לי תשובה חד משמעית, נסי לחשוב מתוך חמלה והבנה כלפי כל הצדדים, נסי לשאוף לאיזון מקסימלי בין צרכים ורצונות של בעלך לבין אלו שלך ושל שאר הסביבה, וזכרי, אין מציאות מושלמת או אוטופית!

המציאות היא מורכבת, מרובת גוונים, ולפעמים טועים ולומדים מכך, אל תבהלי מעצמך אם תקבלי החלטות שתתבררנה כשגויות, הכל בסדר, השתדלי לכוון להרמוניה ושלום ומשמיים יסייעו לך!

לגבי היחס שלו כלפייך, אינני מעמיקה בזאת כי מדובר בעניינים רגישים ועדינים וודאי לפורמט כזה, אבל ניתן להציב גבול בעדינות, אהבה ואסרטיביות. "אני לא אוהבת שמדברים אליי ככה", "זה לא נעים לי", "אני לא מצליחה לקבל את הביקורת שלך שהיא נאמרת כך, זה רק נועל אותי" וכן הלאה. השתדלי לדבר מהמקום שלך ופחות להאשים. אני בטוחה שבעלך אף הוא לא נהנה מהתכונה הזו ואין צורך להזכיר לו עליה, שדרי לו אמון אמיתי בכוחותיו ובטוב שלו. לצד הקבלה וההכלה של בן הזוג, נכון ורצוי להציב את הגבולות שלנו בשיח, זמני ויכוח או מריבה וכו', מותר שיהיה קו אדום, מותר לבקש את היחס המכבד שאני זקוקה לו. כמובן שיש למצוא את הזמן והמקום המתאימים לשוחח על כך על מנת שיהיה אפקטיבי.

חזקי ואמצי, אכן שיעור מורכב ומאתגר, אך טומן בחובו פוטנציאל צמיחה אינסופי!

מקווה שסייעתי ולו במעט, תוכלי לחזור לכל שאלה או בירור.

נועה.