שלום לך יקרה,
אני פשוט מתפעלת ממך. מרגש לראות איך בחורה צעירה כל כך מצליחה להחזיק את עצמה בתוך מצב כל כך מורכב ואפילו להיות משען לאחרים הזקוקים לכך. את משתדלת ממש לשמור על עצמך, בעיקר מבחינה רוחנית, ועומדת בנחישות במחויבויות הלימודיות, וזאת כשהכל מסביב קשה וכאוטי.
יש לך כושר ביטוי נהדר ומודעות עצמית לא רגילה. את דורשת מעצמך מעבר ליכולתך, גם בדברים הקטנים, וזאת גם כשאת מתמודדת עם קשיים משמעותיים.
אכפת לך מאוד מאחרים – את ממש נרתמת לעזור לחברות שלך ומעניקה להן אוזן קשבת ולב פתוח. את יודעת לשתף ולקבל מענה, לגייס מבוגרים אחראים כשנדרש.
ובכל זאת, את מוצאת את עצמך שוקעת בדיכאון, קשה לך להרגיש שמחה, קשה לך לקום מהמיטה בבוקר ולהרים את הראש. הכל מדכא וכבד.
עם זאת, מה שהכי תפס את תשומת לבי הוא הכאוס. העומס של דברים שקורים בזה אחר זה או במקביל, ולא מאפשרים לך להרים את הראש מעל למים. את כל כך רוצה לעזור לעצמך ועושה כל מה שאפשר – אבל לא הולך לך, קושי מצטבר על קושי, כובד על כובד.
את מדברת על מספר עניינים. בואי ניגש אליהם אחד אחד:
א. הקשר הלא בריא עם אחותך והמרחק ממנה.
ב. התקופה הקשה שהחברות שלך עוברות והצורך שלך לתת להן כתף.
ג. המחויבויות של הסמינר והקשיים הלימודיים.
ד. הדיכאון המתמשך שאת מרגישה והקושי לתפקד.
עשית המון דברים כדי לעזור לעצמך ולאחרים, עברת חדר כדי להתרחק מאחותך, עשית מבחנים פעמיים כדי לקבל התאמות, ניגשת למורה, ליועצת… אבל הקשיים רק תופחים. הדיכאון מתגבר עליך וקשה לך לתפקד ביום יום.
אז בתור עזרה ראשונה, צריך לעשות פה קודם כל סדר.
מה שייך לך, ומה לאחרים.
מה בידיים שלך ומה באחריות של הסביבה.
מה שייך לעבר ומה להווה.
מה נכון לך ומה מפיל אותך.
נקודה א' שייכת למה שקורה בבית.
נקודה ב' שייכת לחברות שלך.
נקודות ג' ו-ד' שייכות אליך.
לגבי חברותיך – כרגע אין לך אנרגיות וגם לא יכולת לטפל בדברים שאינם קשורים אליך. ניסית לעשות זאת ורק שקעת יותר ויותר. מה שקרה בכיתה הפיל ודרדר אותך נפשית.
זה היה צריך להיות בשבילך תמרור – לא להיות מעורבת בקשיים של אחרים.
עשית בחכמה שפנית למחנכת, ואחר כך ליועצת. אלו הם קשיים שאין בכוחך לפתור, בתור נערה, ואילו למבוגרים בסביבתך יש יכולת, הבנה וקשרים המאפשרים להם לקחת חסות על המקרים הקשים שאת מתארת.
משום כך עליך לקחת צעד אחורה, עם כל הרצון הטוב שלך, ולהימנע מלהכנס רגשית למקומות שיכולים להוסיף על הדיכאון שלך.
כשאת במצב נפשי רגיש ופגיע כל כך, כל סיפור קשה יכול להפיל אותך עוד יותר. יש לך יכולת מופלאה להרגיש את האחרים כאילו זה קורה לך עצמך. (את מתארת את הקושי של החברות בצורה אישית, כאילו זה קושי שלך.) אולם במצב שלך, זה עלול להיות הרסני ממש. את חייבת לצאת מהסיפורים האלה ולנתב את חברותיך למורה או ליועצת – או לגורמים המספקים מענה נפשי ויש רבים. אין ביכולתך לעזור להן, שכן נערה בת 18 לא יכולה לפתור בעיות מורכבות של חברה שלה ומן הצד השני הסיכוי גבוה שהדברים יזיקו לך והם כבר מזיקים.
את חייבת לשמור על חיץ בינך לבין אחרים. אינך יכולה להציל אחרים כל עוד לא הצלת את עצמך. כשעולים למטוס ההוראה היא תמיד שבמקרה חרום, על האדם לשים את אפוד ההצלה ומסכת ההגנה על עצמו לפני שהוא שם אותם על אחרים – כולל ילדיו שלו. ולמה? הרי באופן טבעי אדם ירצה להציל קודם כל את ילדיו. אולם אם הוא יאבד חמצן הוא לא יוכל לעזור להם.
את במצב חרום כרגע. אין לך חמצן, אין לך יציבות מתחת לרגליים. הפני את החברות שלך לגורמים שיכולים לעזור להן באמת והתמקדי בהצלה של עצמך. אולי בעתיד תנתבי את האכפתיות והרגישות הגבוהות שלך לעזרה לאחרים. אבל כעת עלייך להתמקד בלהציל את עצמך, להציל את הנפש שלך מהרס ומשקיעה. להציל גם את החיים שלך לעתיד – את האפשרות שלך להקים בית יציב ושלם, ולהיות אמא שמחה ומלאת כוחות. צאי מהמקום של הצלה של אחרים ועשי כל מה שאת יכולה לעזור לעצמך. התמקדי בשיקום של עצמך.
יתכן שחברותיך התרגלו לראות בך אוזן קשבת, והן לא יוותרו על כך כל כך מהר, אבל תהיי חייבת לשים את הגבול למען השפיות הנפשית שלך. לקום מהנפילות – אפשר אם את באמת קמה. ולא שיש משהו שמפיל אותך שוב ושוב. וכרגע החוויות הקשות של חברותיך משפיעות עליך לרעה יותר מדי.
את יודעת להתנתק – ידעת להתנתק מאחותך אפילו שזה היה קשה מאוד וגרם לך אי נעימויות.
כעת עליך להתנתק מקשרים לא בריאים עם חברותיך – למען היציבות הנפשית שלך.
זו לא בגידה בהן אלא שמירה על עצמך.
זה הכרחי כדי שתוכלי לעמוד שוב על הרגליים. על חברותייך למצוא דמויות מבוגרות שיוכלו לעזור להן – לך אין יכולת לעשות זאת. את צעירה מדי ולא יכולה לעזור באמת. הן מתמודדות עם קשיים שמחייבים התערבות של אנשים מבוגרים. עם כל הרצון הטוב, את לא הכתובת.
בנוגע למקום שלך בבית – זו נקודה חשובה עד קריטית. את מרגישה צורך להתרחק מאחותך כדי שלא תשפיע עליך. ובצדק. אולם להיות בסלון או במקום שלא רוצים אותך זה לא הפתרון.
איפה ההורים שלך בתמונה? עד כמה הם מבינים את הקושי שלך? מה הם אומרים על מה שקורה ביניכן?
מה הם יכולים להציע לך? האם יש אפשרות לחלק את החדר בצורה שתאפשר לך פרטיות?
את מתארת מצב שנמשך ארבע וחצי שנים – כלומר, לאורך כל גיל ההתבגרות לא היתה לך אפילו פינה משלך! שכן אחותך השתלטה על החדר והשליטה את הנוכחות שלה. ואלו השנים שאת הכי זקוקה ליציבות ופרטיות.
אם ההורים לא פנויים לטפל בענין, נסי לערב את המחנכת או את היועצת.
כשאין לך פינה משלך בבית – ברור שלא תוכלי להיות פנויה ללימודים ולכל מה שנערה בגילך אמורה לעשות. את חייבת להכניס מישהו מבוגר לתמונה, כי עד כה הפתרונות שניסית לייצר לא עבדו ורק החריפו את המצב.
וכעת נעבור למה שקשור אליך – נקודות ג' וד'
לגבי השירים שאת שומעת – אני תוהה באמת, אם הצורך שלך לשמוע שירים זרים לא התעורר בדיוק בתקופה שהרגשת כל כך מדוכאת, נטושה ומתמודדת עם קשיים שגדולים עליך. היית בסך הכל בת 13! ילדה צעירה שנאלצת לעשות בחירות קשות כדי לשמור על עצמה. אני מניחה שמצאת בשירים האלה משהו שהדהד את הרגשות שלך ועזר לך ברגעים של קושי.
זה לא בגידה בה' אלא דרך של הנפש שלך להתמודד עם הקושי. הקב"ה בוודאי לא דוחה אותך על כך. תראי כמה את מנסה לשמור על עצמך ואילו קרבנות הקרבת כדי לא להיות מושפעת רוחנית! את בחורה נדירה ובעלת עוצמות והקב"ה בלי ספק שמח בך וגאה בך מאוד.
לגבי הדיכאון שאת מרגישה, הקושי להרדם בלילה ולקום בבוקר – במצב שלך זה פשוט נורמלי. עם כל הקשיים שאת חווה, הנפש שלך מסמנת לך שאי אפשר עוד. שקשה לה מדי. הרצון לישון – הוא רצון לברוח מהמציאות. הנפש שלך אומרת: עד כאן. זה לא יכול להימשך עוד.
זה הזמן לטפל בעצמך, לתת מקום לכל מה שעברת ושעדיין תוסס בך.
לעזור לך ליצור את המובחנות בינך לבין אחרים, לדעת איך לסנן ולא להיות ספוג לכל הרגשות הקשים של אנשים מסביבך.
לעמוד על הצרכים שלך בבית ובין חברותיך ולתת לנפש שלך את הריפוי שהיא זקוקה לו.
יתכן שתצטרכי טיפול תרופתי בתור תמיכה ראשונית – ממליצה לפנות לרופא(ת) המשפחה שלך ולתאר את מה שאת מרגישה, כדי לעזור לעצמך לעמוד על הרגליים בשלב הראשון.
לצד זאת, ממליצה מאוד על טיפול רגשי שיעזור לך לצלוח את הזמנים האלו ולתת לך כוחות – זה הכרחי במצב שאת נמצאת. תוכלי לבקש הפניה לטיפול רגשי במסגרת קופת חולים, או לחילופין פני ליועצת של הסמינר או לאחד הארגונים הטלפוניים ובקשי הפניה לטיפול.
בתמיכה רגשית מתאימה, תוכלי לחזור למסלול ולתפקד גם לימודית.
לא כתבת מה המצב בבית מהבחינה הזו – והאם את יכולה להקדיש ללימודים כנדרש. אם הבית לא מאפשר – בדקי עם הוריך ועם היועצת אפשרות של יציאה מהבית לפנימיה או למסגרת אחרת.
לגבי התאמות – בדרך כלל הן ניתנות עד כיתה י', אולם יש התאמות שניתן לקבל במסגרת הסמינר עצמו, כמו הארכת זמן.
בקשי כל עזרה שאת יכולה לקבל. את רגילה לתת מעצמך לאחרים בלי סוף – וכעת עליך ללמוד לקבל את העזרה שאת זקוקה לה.
אני מקווה שכל זה ייתן לך מרחב נשימה, ותצליחי להשתחרר מן הכובד שאת מחזיקה ולהתנהל בע"ה בשלוה ובשמחה.
אורית
דלג לתוכן
