שואלת יקרה ואהובה,

בא לי לחבק אותך על השאלה הגדולה ששאלת, ושאת מזכה אותי לענות עליה, או יותר נכון, לשוחח עימך אודותיה. באתר הזה, כפי שתוכלי לראות בעצמך, למעט מקרים ממש ממש חריגים, אין סט של ‘תשובות’ מן המוכן שממנו אנו שולפים תשובה מתאימה, משום שהשאלות שנשאלות כאן, וביניהן שאלתך זו שלך, הן שאלות גדולות מאד, ולשאלות גדולות, יש לחפש תשובות גדולות. שאלתך עמוקה, מייסרת, ומטלטלת, וגם התשובה כמותה, מעוררת למחשבה, לליבון ולהעמקה. השאלה שלך גדולה, כי היא מעידה באלפי עדים על יסודות איתנים של חינוך שקבלת, לאהבת תורה, לסדרי עדיפויות נכונים, לדבקות בחיים של רוחניות ועבודת ה’. אך היא גם היא מייסרת, כי מבעד למילותיה מתחבאת שאלה – לא רק האם לוותר, אלא האם אני רשאית לוותר? האם מותר לי לוותר? האם זה מה שאלוקים רוצה ממני? שאוותר על חלום ויעוד רוחני, כשאני מרגישה שאני מסוגלת לעמוד באתגר הגלום בו? וכי לא נדרש מאיתנו לשאוף לגבוה ביותר? האם עצם הויתור על החלום לא מעיד על כשלון רוחני, או שהוא גופו, מלמד לכל הפחות, על “ירידה רוחנית”?

אז הבה נצא למסע של שיח והעמקה בפרטי החלום הזה, וננסה לזהות מהן ההנחות המובלעות בו, ושכדאי לדון בהן יחדיו.

משאלתך עולות כמה הנחות מובלעות:

1. בחירת בן זוג צריכה להתמקד במצב הרוחני של האדם, ובשאיפות הרוחניות שלו.

הנחה נוספת קרובה או דומה אומרת:

2. מה שאני אקח, זה מה שיהיה לי כל החיים. אם אני אמצא את האחד שאוהב כעת תורה, ורוצה להשקיע בה, הרי שכך יראה הבית שלי, בית של תורה.

3. על יסוד ההחלטה המשותפת, שנקבל בבואינו בברית האירוסין, תתעצב ותתייצב זוגיותינו עד מאה ועשרים שנה.

הבה נדון בטענות אלו.

.

כולנו יודעים שכדי לגדל ילדים בנווה משותף, רצוי שבני הזוג יראו עין בעין מהי הדרך בעבודת ה’ שבה הם רוצים להוביל את משפחתם. מצד שני, אנו נישאים בד”כ בגיל צעיר, ועוברים תהליכי צמיחה, התפתחות ושינוי. כל אדם משתנה במהלך חייו, עובד על מידותיו, מעמיק את ההיכרות עם עצמו ועם יכולותיו, והחיים לצד בן זוג וילדים, הם עצמם מאתגרים אותנו ומעשירים בתובנות כצידה לדרך החיים.

מכל השינויים שאדם עובר בחייו, התכונות הבסיסיות, כמו טוב לב, יכולת הקשבה, מודעות עצמית, כנות, אמינות, עין טובה, נדיבות לב, וכל יתר התכונות המרכיבות את קומת האדם שבנו, הן אשר באופן יחסי כמעט ולא משתנות. “היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו?” מה שאתה מקבל, זה מה שיהיה לך בד”כ כל החיים. אנשים יכולים לעבוד על עצמם, להשתדל למען בן זוגם, ולעגל פינות עוקצניות של אופיים, אך לרוב, הדברים לא מתהפכים 180 מעלות.

לעומת זאת, הבחירה ‘מה אעשה בחיי’ (אלמד או אעבוד) או ‘מצב רוחני’, או שאיפות רוחניות הן הדבר הכי נזיל שישנו, ודורש עבודת חיים תמידית לעלות במסילה העולה בית קל. כל לימוד פורמלי או בלתי פורמלי, במסגרת מוסד לימודי, בעבודה, או בחיים עצמם, משנה אותנו. שאלות שלא ידענו אפילו לשאול בצעירותינו מתחילות להעסיק אותנו (עייני באתר ותגלי שאלות רבות כאלו) ומחשבות שמעולם לא חשבנו, נוקשות לפתע על דלת מוחינו.

לפיכך, לא רק שאדם לא יכול לנהל את חייו לפי בחירות שעשה בגיל 20, אלא גם איננו רוצים, וגם את לא תרצי, לנהל את חייך ואת חיי בעלך ומשפחתך כולה, לפי רמת התובנות שהגעת עדיהן בגיל 20.

הבה ננסה לדמיין מצב הפוך – את הייטקיסטית שמרויחה יפה ומחפשת בחור תורני בלבד. הוא בוחר בך בגלל ‘המקצוע’, שהולם את השאיפות הרוחניות שלו. לימים, את מגלה כי עבודה של 9 שעות ביום, מול מחשב, שבה האינטרקציה האנושית דלה יחסית, עושה לך רע על הלב והנשמה, ואת משוועת לשינוי. את חולמת לעזוב את מקום העבודה ולמצוא את מקומך בעולם הטיפול. הלימודים דורשים השקעה של זמן וכסף, את נדרשת להוציא תעודה מחודשת, לבנות מאפס חוג לקוחות שיכיר ביכולותיך וינהר אחריך. כל זה לוקח זמן, לעיתים אפילו שנים מספר. בנתיים, בעלך מסתייג מהשינוי שאת רוצה לעשות, כי כל זה יבוא על חשבון ההכנסות החודשיות שהבית התבסס עליהן ונדרשו למחייתכם. כשאת מנסה להסביר לו את תחושת השחיקה שאת חווה, את הגילוי העצמי של כוחות וכשרונות שטמונים בך ורק לאחר מספר שנות נישואין החלו להשמיע את קולם, הוא תוהה “הרי ‘על דעת כן’ התחתנו?” “עניין זה הרי עמד במוקד ההחלטה שלנו להנשא זה לזו – שאני לומד תורה ואת דואגת לפרנסה”?

האם זה נשמע לך הגיוני?

הבה נחזור למקרה ההפוך. בגיל 35, ומתוך מחוייבות ונאמנות להחלטתכם המשותפת, שנתן לך עשר שנים קודם לכן, הוא מתגבר על עצמו וממשיך לצעוד יום יום לבית לימודו. עם איזו שמחת חיים הוא ילך לכוילל, אם ליבו כבר לא יהיה שם, והוא יהיה עסוק במחשבה – אבל על דעת כן אשתי לקחת אותי לבעל? איזה שלום בית, פתיחות וכנות ושיתוף הדדיים ניתן יהיה לבנות ולהצמיח ביניכם, אם הוא ירגיש שהחיים עימך כובלים אותו להחלטה טובה נכונה וראויה ככל שתהיה, אך שנתתם זה לזו כשהייתם צעירים וטרם נכנסתם לעול ואתגרי החיים?

ילד נולד יונק משדי אימו. לאחר מכן הוא עובר לתזונה רכה, ואוכל רסק תפוחי עץ. עם התבגרו הוא ניזון מאוכל מוצק, וכך, ככל שהוא גדל, רפרטואר המאכלים שהוא אוכל מתרחב. השינוי במזונו לא מעיד כמובן על כך שמה שאכל עד כה, בטעות יסודו, אלא רק על כך שהוא התאים לשלב הקודם בהתפתחותו.

גם ההתפתחות הרוחנית של האדם וצמיחתו דורשת ממנו להזין את עצמו בכל שלב ובכל גיל, בתזונה הרוחנית והתורנית המתאימה לגילו, למצבו ולאתגריו. לפיכך – המחשבה שאם ‘אקבל’ את החתן המדוייק, במצב הרוחני המדוייק, זה מה שיהיה לי כל החיים, לא רק שאינה נכונה, היא גם אינה רצויה. הוא עשוי להשתנות, ואם הוא לא ישתנה כלל, ויעמוד עליך (או אפילו על עצמו) עם דרישות והתניות שקבלתם יחדיו ביום הנישואין, הרי שאהיה מודאגת מאד מאד לגורל נישואיך. כאשר הוא אכן ישתנה, הרי שחובה ראשונה במעלה מוטלת עליו (חובה שהיא זכות) להזין את עצמו באופן הולם למצבו ולהתפתחותו.

בשאלתך מובלעת הנחה נוספת שאני מבקשת לערער עליה:

הנישואין הם ‘עסק’ בין שני צדדים. הוא מתחייב לספק לך “תורה” (באופן מאד מאד מסויים, שכמותו לימדו אותי מורותי בסמינר) ואני מתחייבת כנגדו לספק “פרנסה”. מכך משתמע שהאתגר הניצב בפני הינו: איך אעשה את העסק הטוב ביותר, ולא אפול בפח? איך “אקנה” כעת את “הסחורה” הכי משובחת, שלא תרקיב מהר, ושלא יתגלה לי בעוד שנה, שנתיים או שלוש אחרי החתונה, כי החתן כבר אינו מה שחשבתי, ושבעדו שילמתי טבין ותקילין. (אם במשכורת שאני מביאה מדי חודש, או בדירה שהורי העניקו לו)

הבעיה עם תפיסה זו, מלבד העובדה שהיא אינה נכונה, שהיא לא רק משקפת מציאות, אלא גם יוצרת אותה!

מי שנכנס לנישואין עם מחשבה /מטפורה/דימוי כזה בראשו, לא רק “רואה” את בן זוגו כ’סחורה’ שכל הזמן צריך לבחון אם היא עדין משובחת באותה רמה שחשבתי כשלקחתיה לי, אלא גם הופך אותו במו פיו ל”סחורה”, ל”חפץ”. הוא ‘משדר’ ומעביר מסר לבן זוגו ש”אתה – זה מה שאתה” , וממילא, מחשבה זו עצמה, מסרסת ומקבעת את בן הזוג למקום בו הוא נמצא, לא מעניקה לו אמון ביכולותיו לצמוח ולגדול, ולא מעודדת אותו לשינוי והתפתחות.

יוצא איפה, שהדימוי הפסיכולוגי שיש לנו בראש, עשוי להשפיע על כל החיים שלנו. דימוי זה יתווה את הדרך שבה ננהל את חיינו, את האופן שבו נגיב לבן זוגינו כאשר הוא יאכזב אותנו, (לא לנער הזה התפללתי, לא ‘מגיע’ לי כזה דבר) והוא יפיק מאיתנו עוד כל מיני תגובות חרדתיות (הצילו, מי יודע מה יצא ממנו) שרק יקבעו את בן הזוג בנקודת הפתיחה שלו, ולא יעצימו ויעודדו אותו להביא את יכולותיו וחוזקותיו לידי ביטוי.

נישואין טובים ומאושרים, הם נישואין בהם כל אחד רואה בשני בן אדם, דמות עגולה ורבת פנים, ולא ‘סחורה’ דוממת, שאנו מייחלים שלא יחול בה שום שינוי, ומה שקבלתי ישאר בידי לעד. “כי האדם עץ השדה”, עלינו לראות בבן הזוג צמח, ירוק ורענן, שגדל וצומח לצד בן זוגו, וכל אחד מהצדדים משקה מטובו ומתכונותיו את השני באופן שמוציא מרעהו את המיטב שבו, שבנוכחותו ובחברתו הוא מרגיש שהוא רוצה להיות טוב יותר, להשקיע יותר, ומיטיב יותר, ומימילא גם קרוב יותר לבן זוגו. זו הדרך לממש את רצון ה’ בנישואין, לבנות נווה לשכינה, בית שיש בו צמיחה רוחנית זוגית ואישית.

וכעת נחזור לחינוך של הסמינר . הסמינר מבקש להצמיח בנות שיגדלו את בעליהן, ויגדלו עימהם בתורה ויראת שמים, מתוך שותפות עמוקה, אמון הדדי והעצמה הדדית. הדגם הנבחר של בעל לומד בכוילל ואישה מפרנסת, הוא דגם אחד מיני רבים לנהל בית של תורה.

(איך דגם זה הזין דור שלם באופן המדוייק ביותר, תוכלי לקרוא בתשובות נוספות באקשיבה) הדגם הזה הוא נקודת פתיחה. הוא יסוד תשתיתי שמבקש להבעיר בבנות אש של אהבת תורה, רצון לוותר על מנעמי העולם, ולקבע בהן סדרי עדיפויות נכונים, ואיזון נכון בין רוח לגשם, בין תורה לדרך ארץ, ובין עניני תורה לעניני עולם.

אך אבוי למי שלוקחת את הדגם הזה והופכת אותו מנקודת פתיחה שממנה יוצאים לדרך משותפת, ובזהירות ורגישות מנווטים לאורה בין צרכי החיים התורניים והארציים של המשפחה, ל ‘פסל’ שעל הקיר, שאותו צריך לעבוד, ולשכמותו צריך להשתעבד. הסכנה האורבת בכך היא, שכאשר שהחיים לא עולים בקנה אחד עם התמונה המשתקפת ממנו, אזי בוכים ועצובים (והורסים על הדרך את שלום הבית) או חלילה מתגרשים (כי מה שווה לי העולם הזה אם לא יהיה לי חלק בתורת בעלי בעולם הבא) או לחילופין, ‘מחנכים’ את הבעל שיטה שכמו לסבול את מה ‘שהמורה בסמינר’ הורתה, שכך החיים צריכים להראות.

אינני יודעת את גילך, אך ממה שספרת על עצמך, אני משערת שאת מתקרבת לסיום שנות העשרים.

בחור בגיל המתאים לך, גם לו היית נישאת לו לפני מספר שנים, כבר היה עשוי למצוא את מקומו בשילוב כלשהוא של תורה עם דרך ארץ . לא בגלל שהוא לא ‘אוהב תורה’ מספיק, אלא דווקא להיפך. מתוך אהבת תורה, אמיתית, הוא עשוי היה להבין שהוא צריך מיעוט שיחה (אחד מארבעים ושמונה קניינים שהתורה נקנית בהם) כדי לשוב וללמוד אותה מתוך הערכה וצימאון, מבלי לאבד את עצמו, ולהשחק בשגרת ה’מובן מאליו’, ומבלי שהתורה תהפוך להרגל הנרמס תחת רגליו, מצות אנשים מלומדה. להיפך, הוא חפץ וחושק בתורה שתמלא בחיות ובחיוניות את סדר יומו הארצי. ואם כך יכלו להראות פני הדברים, כשכבר הייתם נשואים מספר שנים, הרי שבהחלט יתכן שזה מה שמצא לנכון לעשות, גם אם הוא טרם מצא את זיווגו.

סיפור יהודי ידוע מספר על רב, שבאו לפניו אנשי קהילתו להתייעץ עימו. יש להם שני מועמדים כחזנים לעבור לפני התיבה בימים הנוראים. האחד נשוי וירא שמים, איך אין לו קול יפה, ואינו יודע לזמר ולהתחזן כראוי. אילו השני, מיטיב לשורר ולזמר אך אין בו את המעלות שחז”ל דרשו שיהיו בחזן, אין הוא נשוי ואינו ירא שמים. ענה להם הרב: נשוי וירא שמים, אלו מעלות בחזן. אך קודם כל, הוא צריך להיות “חזן” !!!

על משקלו סיפור זה אומר לך: בן תורה זו מעלה גדולה בבן זוג בריא ובעל ראיית חיים מאוזנת ומציאותית. אך לשם כך, צריך למצוא בעל כזה תחילה.

להשאר רווקה ובודדה מתוך חלום למצוא אדם שלם בתורתו בדיוק במידה המסויימת שאת ‘מציירת’ במוחך, ושעשויה להשתנות אצלך שנה (אולי גם שבועיים) אחרי החתונה, או שהוא עשוי לסטות ממנה שנה (או אולי שבועיים) אחרי החתונה, זהו סיכון שלא כדאי ליטול אותו, ובטח לא לאבד עבורו שנים טובות שבהן את יכולה להיות נשואה באושר לבן זוג, בן תורה, שדווקא מתוך אהבת התורה המקננת בליבו, ואחריות אמיתית לרעיתו ולמשפחתו, הוא מקיים את מה שהגמרא מצווה עליו במסכת ברכות דף לה עב:

“אמר אביי, הרבה עשו כר’ ישמעאל ועלתה בידן (שגם נהגו מנהג דרך ארץ לצד עיסוקם בתורה והצליחו גם להתפרנס וגם ללמוד תורה ) כר’ שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידן (שמתוך שבקשו לעסוק רק בדברי תורה, נאלצו להטרד בפרנסתם ובסוף התבטלו מדברי תורה). אמר להו רבא לרבנן: במטותא מינייכו, ביומי ניסן וביומי תשרי (בבקשה מכם, בימי ניסן שקוצרים את התבואה, וביומי תשרי שדורכים את הענבים והזיתים) לא תתחזו קמאי כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא” (אל תתראו ותבואו לפני ללמוד תורה, אלא תעסקו במלאכתכם, כדי שלא תהיו טרודים בפרנסתכם כל השנה).

החלום לבית של תורה צריך איפא להתממש בעולם האמיתי מתוך ראיית מכלול צרכי החיים, לבל נשלם מחיר גבוה, שאף הוא יבוא חלילה על חשבון התורה עצמה, ושלוות הנפש הנדרשת ללימודה ולקיומה. על כל אחד ואחת לאתר את נקודת האיזון הראויה השוכנת בין הצורך לדאוג לפרנסה ויתר עניני העולם והמשפחה, תוך חיבור עמוק ובלתי מתפשר לבית המדרש. נקודת האיזון הזו יכולה לנדוד על הציר שבין גישתו של ר’ ישמאל (תורה עם דרך ארץ) לגישתו של ר’ שמעון בר יוחאי (רק תורה) בהתאם לאתגרי החיים. נקודת הפתיחה היא ‘רק תורה’ במתכונת של כוילל, אך בהמשך, זכות היא וחובה, לקבל כל שנה מחדש (שלא לאמר כל חצי שנה מחדש) את ההחלטה היכן צריכה להמצא נקודת האיזון החדשה המתאימה לצרכי הבית והמשפחה. בחירה מחודשת זו ב’בית של תורה’ מדי כמה זמן, מבטיחה שההחלטה תהיה כנה, אמיתית, מתוך אהבת תורה והכרה בחשיבותה, ומתוך הצמדות לעוגני היסוד שהיא מעניקה לבית היהודי, שאת מתעדת לבנות בעזרת ה’. כך תזכי לבית של תורה, שיש בו אהבה בין איש לאשתו, שותפות אמת, רגישות ופתיחות לצרכי האחר ולחוזקותיו, תוך השקעת הכוחות המשותפים לאהבה ואחוה, לקשר עמוק, ולצמיחה תורנית ויהודית משותפת.

לכן, לו יש את הרצון מלפניך, הסכיתי להצעות המגיעות לפתחך, ושאלי את השאלות שחשובות לך:

אל תתמקדי בשאלות המצביעות על מקומו המדוייק כעת (אם הוא בישיבה או לא, ואם הוא מבטיח ללמוד כל החיים או לא) , אלא נסי לעמוד ולברר את תכונותיו האישיות, ואיך מתנהלות מערכות היחסים שלו עם חבריו ועם בני משפחתו. בדקי את ‘קומת האדם’ שבו, ותראי אם ניתן לזהות בו פרטנר בריא נפשית לקיום זוגיות בריאה ואוהבת.

לאחר מכן בדקי את התפיסה שלו לגבי האדם, העולם, ומקומה של התורה בחייו, ע”י שאלות פתוחות ומזמינות שיחה. האם הוא מאמין ביכולת של האדם להשתנות ולצמוח? איך הוא רואה את מקומה של התורה בחייו? בציר שבין שמרנות למודרניות, איפה הוא רואה את עצמו, ובמה זה בא לידי ביטוי? איפה הוא רואה את עצמו בעוד 10 שנים? האם הוא שילם מחיר על רצונו ללמוד תורה, ומה המחיר ששילם על כך? מה התכונה הכי חשובה בעיניו ומדוע?

תבחני שהוא מוצא חן בעיניך חיצונית, ושנעים לך אסתטית להמצא בחברתו. אל תתייחסי אליו כאל ‘חפץ’ שאת קונה במחיר עבודתך והשקעתך, ולא כעסקה ‘רוחנית’ שאת מקריבה את עצמך למענה. ראי בו חבר לחיים שעימו את הולכת לבלות את שארית ימיך, ועימו תרצי להזדקן גם ביום שיהיה חולה, ומקומט, ולא בהכרח יוכל לשבת רכון על תלמודו. תשאלי את עצמך – האם הוא מעורר בי את הרצון להיטיב עימו? להעניק לו מכוחותי ומאהבתי? האם הרעיון להגיד כן להצעת הנישואין שלו ממלאת אותי שמחה, או רצון לבכות?

אם זו ההרגשה ההדדית שתלווה את זוגיותכם, הרי שביחד תמצאו את הנתיב המדוייק לכם לשלב בין תורה ודרך ארץ במינונים הנכונים והמדוייקים לכם, ותזכו להקים יחדיו בית של תורה במלוא מובן המילה, כשאיפת לבבך הטהור.

בברכה,

ורדית

varditro@mail.huji.ac.il