שואלת יקרה,

את הצעד הראשון ליציאה לחרות כבר עשית. ויותר מצעד אחד.

ראשית, אפשרת לעצמך לחוש את הכאב. זה צעד אמיץ מאד. גם אם לפעמים עטפת את עצמך בכהות-חושים, עשית זאת על מנת לשרוד.

שנית, סגרת את הפייסבוק' וזה מ-ד-ה-י-ם! כמה בנות בגילך את מכירה שהיו מסוגלות להיות מודעות להרס, לקבל החלטה שכזו ולעמוד בה?

צעד עצום נוסף עשית בפריצת מחסום השתיקה, בעצם כתיבת השאלה.

לא סיפרת על מימדים נוספים של חייך, אך מספיק לסקור את הצעדים הללו ולהווכח שמדובר בכוחות נפש אדירים הטמונים בך.

החולשה שאת מרגישה היא כתוצאה מקושי ואתגר מסוים בשלב זה של חייך (זה רק שלב! גם אם את חשה שהוא ארוך, בע"ה את עוד תצאי ממנו לאור גדול!) עד עכשיו את החנקת, הפנמת, ולא העזת לשתף. האנרגיות הרבות שהוצאת על הישרדות, אפילו בסיסית, הינה גורם המחליש את הנפש ואת הגוף גם יחד. כאשר תמשיכי לצעוד קדימה (פרוט בהמשך), את תרגישי את כוחותייך שבים אלייך.

כאן נעצור לרגע, ובבקשה תעשי את התרגיל הבא: פרשי זרועותייך לצדדים, וכעת אספי אותם וכרכי אותם סביב גופך, כך שתתני לעצמך חיבוק גדול. ועכשיו עוד אחד. זה בגדר "אם אין אני לי – מי לי?" חיבוק לעצמך על כל השתדלות זה דבר זמין והכרחי!

"וכשאני לעצמי – מה אני?"  יש מוצא! מקווה שאת קוראת את ההדגשה בטון של בטחון ותקווה. אם תקחי צעד אחד נוסף קדימה, את תמצאי בע" כתף של אשת מקצוע עם לב ועם שכן שתוכלי להשען עליה. היא תצעד איתך ועם ידו המכוונת של בורא עולם אל הארץ המובטחת, מקום של צמיחה ותקומה. אנא צרי קשר באם תרצי לברר אודות אפשרויות מתאימות עבורך.

ארשום כאן כמה טיפים שיכולים להחדיר לך קרני אור לבינתיים. כמובן שתעשי רק מה שמושך אותך ובמינון שטוב לך:

– קחי פנקס או מחברת שבו תרשמי את "הודו לה'". מידת הטוב תמיד מרובה, אך צריך לפקוח עיניים לראות. הרישום של כל דבר טוב שבא לך לתודעה, יאפשר לך לחיות בפוקוס על מציאות הטוב. אפשר אפילו לראות את הטוב האלוקי דרך החסר של האחרים. למשל אם תראי מישהו ח"ו חולה ואת בריאה – התפללי עליה, והודי לה' על בריאותך! (וללא ספק גם לחולה יש בודאי הרבה על מה להודות, אבל זה לא עסקנו…)

– את מדברת בין היתר על תחושת בדידות, ריקנות, חולשה, פחד, תקיעות. כאשר כל אחד מהרגשות הללו עולים בך, נסי לזהות אותו. אם יש כמה רגשות ביחד – תני שם לכל אחד. דמייני שאת פוגשת אותם כמו פקידה בקבלה של בית מלון. הם עוברים לידך אחד אחד, את אומרת לכל אחד "שלום" אדיב, ויודעת שהרגש יעבור דרכך וישאר כמה זמן שהוא צריך. לאחר מכן הם פשוט ילכו כלעומת שבאו. זה הכל. רגש הוא כמו תייר עובר. פשוט קיים בך ועובר.

– הבורא יצר עולם שבו אנו חיים בחברה, על מנת שנישען ונתמוך אחד בשני. זהו "עולם חסד יבנה". ללא ההדדיות הזו, אין קיום לנשמה שרוצה להתדמות לבורא במידת הנתינה. וכשאדם מקבל באהבה, הוא בעצם נותן לאחר הזדמנות לתת. כך שנתינה וקבלה הם בעצם מעגל אחד של נתינה. (למשל כשאני משתדלת לערוך את מחשבותיי על מנת לכתוב לך, אני מקבלת ממך הזדמנות להבהיר לעצמי דברים באופן שלא חשבתי עליו לפני כן).

נסי לשים לב לנתינה ולקבלה שלך. אפשרי לזרימה של קבלה ונתינה לעבור בינך לבין סביבתך, בכל פעם במינון שמתאים. אפילו אם את מסתגרת בחדר, שימי לב לנתינה של הבנות שמאפשרות לך את השקט, וקבלי זאת כמתנה. הכרת הטוב שלך (גם בלב, וקל וחומר במילים) היא הנתינה בחזרה אליהן.

מכניעה ראשי מול הדרך המפעימה שעברת עד כה במיצר,

ומאחלת שתחושי את יד ה' המכוונת אותך באהבה אל המרחב.

שפרה

[email protected]