שלום וברכה!
שאלתך חודרת ליסודות הדתיים הראשוניים ביותר של היהדות. היהדות גורסת כי קיום מצוות ואהבת ה' אינם שני תחומים נפרדים אלא תחום זהה. אהבת ה' באה לידי ביטוי באמצעות קיום מצוות, אדם שלא מקיים מצוות הוא לא רק נמנע מעשיית מצוות אלא חסר לו משהו באהבת ה' עצמה. התפיסה הזאת עומדת בלוז הקיום היהודי וניתן אף לומר שהמחלוקת העמוקה בין יהדות לנצרות היא סביב העניין הזה. ישוע הנוצרי ופאולוס -והנצרות כולה בעקבותיהם- טענו שהחוקים והמצוות 'מייבשים' את הרוח ואת אהבת ה', משום שיש בהם טכנוקרטיה חוקית פורמאלית, חסרת לב ואהבה, והקיום 'היבש' של מצוות גורם לבני אדם להתרחק מה', ואילו הפרושים וחז"ל טענו שדווקא המצוות מקרבות את האדם לה'. זה וויכוח הנוגע לליבת הקיום היהודי.
יש הרבה מה לומר על כך אבל אנסה לדבר על הדברים בצורה היותר פשוטה שלהם בלי להיכנס לשאלות תיאולוגיות סבוכות. היהדות גורסת שהקירבה לה' נעשית בראש ובראשונה מתוך מחויבות. אין אהבה אמיתית ללא מחויבות. אדם שאוהב את אמו באמת הוא קודם כל מחויב לה, הוא סועד אותה כאשר כבר אין לה כוח, ואם היא לא מתפקדת הוא נושא אותה על שכמה. המחויבות הזאת איננה מורידה את הרוח מהמפרשים אלא להיפך, היא מבטאת אהבה אמיתית, כנה ועמוקה. כך גם כאשר אדם אוהב אישה. קל לאהוב מבחינה סנטימנטלית ולחוש 'רגשות אהבה' עמוקים, אולם אהבה בעלת תוכן משמעותי, אהבה שאינה רק סחף אמוציונלי אלא חיבור אמיתי, היא אהבה המחייבת את האדם, כשהאדם חש שהוא מחויב לאשתו, הוא מחויב לתמוך בה, להקשיב לרצונותיה, למלא את מה שהיא צריכה, גם אם זה לא תמיד רומנטי ומנצנץ, זה המבחן של האהבה. כך גם לגבי אהבת ה'.
המצוות הן הצורה לקשור קשר עם ה' משום שעל ידן אנו יוצרים קשר אמיתי ועמוק, לא קשר רומנטי אמוציונלי מרפרף. רק קשר שנובע מתוך מחויבות, מתוך מעשה, מתוך גבורה, הוא קשר שמסמן אהבה אמיתית ושורשית. בלי המצוות אהבת ה' מתמצית במישור האמוציונלי העמום והמעורפל הנתון יותר לסחף הרגשי של האדם, לרצונות המקומיים שלו, לתחושות הלוקליות שלו, ואין בה קביעות אמיתית של שורשים, של ברית, של מחויבות ושל עוצמה.
אני רוצה להדגים זאת בתיאור יומיומי: אדם קם בבוקר והולך להתפלל תפילה בציבור, בגלל שכך ההלכה חייבה אותו. הוא עושה זאת בין אם הוא ביום חתונתו וכולו נרגש, בין אם זה יום עבודה רגיל, ובין אם הוא הפסיד מיליון דולר אמש ופשט את הרגל. העוצמה של המצוות היא שהן נמצאות מעבר לכל התמורות ולו הגדולות ביותר שהאדם חווה בחיים, אהבת ה' בעיני אדם שומר מצוות היא הקרקע המוצקה ביותר שלו, הדבר החסון, הבריא והחזק ביותר, מה שמראה שיש כאן אהבה אמיתית. אהבה ללא מצוות מתנודדת עם מצב הרוח, כשישנה הרגשה רעה האדם מתחפר בקונכייתו ושוכח את ה'. אדם המקיים מצוות לא יכול לשכוח את ה' כל כך מהר, (אלא אם כן זאת 'מצות אנשים מלומדה'), ה' נמצא אצלו בכל מקום ובכל רגע ללא כל קשר למה שקורה עמו.
אבל ישנה גם נקודה נוספת. נתאר לעצמנו בית ספר ללא חוקים, ללא משמעת, ללא סדר, ללא ארגון מינימלי. בית ספר שהלומדים בו עושים כאוות נפשם, מגיעים כשהם רוצים, לומדים מה שהם רוצים לפי 'נטיית ליבם'. זה סופו של בית הספר. מכיוון שהיהדות מתייחסת אל החברה האנושית, והחברה האנושית היא בסופו של דבר ילדים בבית הספר, היא חייבת לחשוב על התגשמות הנוכחות של ה' בכללי משמעת ובציוויים. בלי זה, ישנה פשיטת רגל. אפשר תמיד לדבר גבוהה גבוהה על אהבה ועל ארוס וחיבור לאל ונפש כמהה וכו', אבל כאשר הדבר לא מווסת על ידי משמעת זאת קטסטרופה.
והנקודה הזאת מעוררת נקודה עמוקה יותר. אדם שחי את ה' בלי מצוות הופך להיות 'לא מקורקע', הוא הופך להיות אדם הנסחף בסחף ובזרם של עצמו, לא את ה' הוא עובד אלא את עצמו. החטא של נדב ואביהוא היה בכך שהם הקריבו 'אש זרה' על גבי המזבח בלי להמתין שהקב"ה יצווה אותם על כך, וחז"ל מסבירים שהם 'נכנסו שתויי יין למקדש', והכוונה היא שהם נכנסו מתוך שכרות רוחנית, מתוך צימאון אמיתי לאל חי, מתוך סחף ולהט רוחני, ודווקא זה מה ששרף אותם.
היחס של היהדות לקדושה של ה' הוא לא רק יחס של התחברות לנשגב, חיבור לרוחניות מופשטת. קדושה כזאת היא בעיני היהדות קדושה חסרת כבוד. הקדושה היהודית היא קודם כל קדושה של זהירות. עלינו לגשת אל ה' מתוך שיקול דעת, באופן מדוד, שקול, באופן מכבד, לא בהתפרצויות אימפולסיביות ומתוך שכרות רוחנית. שכרות רוחנית מחריבה את הרוח עצמה, אדם שיכור יכול לומר את דברי החכמה הגדולים ביותר אבל באותה מידה הוא גם עושה את השטויות הגדולות ביותר. אין עליו שום ביקורת והוא לא מווּסָת באמצעות שום גורם. הדחפים שלו הם הרסניים לחלוטין, הוא תחוב בתוך עצמו ולא שם לב לכלום כי הוא פשוט נסחף בזרם האימפולסיבי והמדרדר של היין והקסם. אבל בחיים יש אחריות, ובשביל להיות אחראי צריך להיות מקורקע, לחיות את החיים גם מתוך היובש של החוק, של ההיענות, של שימת הלב לפרטים היומיומיים. זאת לא חכמה להתקרב אל ה' ולשכוח את העולם ואת האחריות לו. היהדות מאמינה שהאחריות לעולם ולמעשים שאנו עושים זאת עבודת ה' לפני הכל, זאת הצורה שלנו להנכיח את ה' בעולם, להיות עבדי ה' אמיתיים, לעצב את העולם בצורה טובה יותר.
כל זה מלבד העובדה הפשוטה שלמצוות יש פשוט ערך מבחינת עצמן. המצוות הן חשובות, הן מבקשות להגשים משהו בעולם, הן מכוונות ליצירת עולם טוב יותר, עולם רוחני יותר, גבוה יותר. העולם היהודי שבו יש שבת, כשרות וטהרה, הוא עולם שונה מעולם 'ריק' שבו אדם נוהה אחרי עצמו, רצונותיו ומחשבותיו. לעולם היהודי יש צורה, מקצב, ריתמיקה משלו, שאת כל אלה המצוות מעצבות. השבת מעצבת יחס נכון לעבודה, הכשרות מעצבת יחס נכון לאכילה, הטהרה מעצבת יחס נכון לחיי משפחה וכו' וכו'. כל אלה אינם מרחיקים את הרוח אלא להיפך, מטמיעים את הרוחניות בתוך החיים שלנו, בתוך שגרת החיים, בתוך העולם 'הרגיל'. זה לא תמיד קסום, רומנטי ומושך, אבל זה הרבה יותר חזק ואיתן, ובעיקר, הרבה יותר משמעותי ואפקטיבי.
אני חוזר לנקודה שבה פתחת את שאלתך. את תמהה מדוע יש ערך למצוות כאשר אין 'אהבת ה' עד הסוף'. ראשית כל, אין אף פעם 'אהבת ה' עד הסוף'. תמיד אפשר להעמיק עוד, ללכת רחוק יותר. המצוות נועדו דווקא בכדי להניח את האדם במקום של קירבה לה' גם אם הוא לא תמיד מבין אותו ואותן, גם אם הוא לא מספיק 'מחובר', גם אם יש לו עוד הרבה לאן ללכת. המצוות מחברות את האדם לה' בעל כורחו. אבל, יתירה מזאת, למצוות יש משמעות. לא רק כאמצעי להתקרבות לה' אלא כביטוי לצורה שבה יש להתקרב לה', בעיני היהדות להתקרב לה' הרי זה להתקרב מתוך היותי מצוּוֶה, מתוך היותי נענה, מתוך אמירת 'הנני', שזאת קירבה אמיתית. היהדות גורסת שדווקא מי שמקיים מצוות הוא 'מחובר' לה', הרבה יותר ממי שיש לו רגשות אמיתיים ואהבה אמוציונלית לה'. כתבת שמצוות הן 'רעש וצלצולים', הלא בדיוק להיפך! המצוות הן הדבר הפרוזאי ביותר, הדבר הפחות מרתק שבדת, כפי שאת עצמך הצגת זאת. דווקא אהבה קסומה ורומנטית היא מצלצלת הרבה יותר, קוסמת הרבה יותר. במצוות ניטל העוקץ של הקסם, פעמים רבות, המצוות שייכות לשגרה, לפרוזה של החיים, ודווקא בגלל זה יש להן משמעות. בגלל שאין בהן רעש וצלצולים, אלא הן פשוט המחויבות של האדם למעשיו, גם אם אין בזה שום דבר הירואי, נשגב ומרתק. זאת בדיוק המשמעות של המחויבות.
אי אפשר לסיים את הנושא ולחתום אותו בלי לציין שהנביאים וחז"ל התרו ללא הרף על מצוות הנעשות באופן מכאני והשוכחות את ה'. גם זה קורה. קיום מצוות הוא לא ערובה לכלום. אפשר לקיים מצוות כל החיים ולשכוח את ה', כמו גם להיות איש מושחת ושפל. במצוות אין ערובה. אבל המצוות הן הדרך. וכשהן נעשות מתוך רצינות, מתוך כוונה, ומתוך מודעות לעובדה שיש בהן התממשות של אהבת ה' בפועל, אזי הן חשובות הרבה יותר מכל רגש חולף.
בתקווה שבתשובה זו הצלחתי לעורר קצת מחשבות מזווית אחרת על הנושא.
מנחם
[email protected]
דלג לתוכן
תגובה אחת
בתשובות אחרים בנושאים דומים היתה גישה מאוד מקרבת ומרגשת שמלמדת את האדם שגם כשהוא חוטא ח"ו ואפי' שכרגע אינו בתהליך תיקון ממש עכ"פ הקשר בינו לקב"ה נמצא וחזק בפועל והמשיל זאת מאוד לבעל ואישה שהקשר בניהם העיקרי וההחלטי מבוסס על ברית ושבועת אהבה ונאמ ות שבניהם ולא כמה א נותן לשני
לכן נראה לי לומר ששניכם אינם חולקים אלא שגם מהמקום של הקשר והחיבור ללא קיום מצוות לפחות הוא חייב להתבסס על רצון לקיים ולצאת מהמצב אפי'שבמעשים האדם לא מנסה אבל לפחות בקשר עם הקב"ה הוא מגבר איתו פתוח ואומר לו שהוא רוצה אבל אין לו כוח להתגבר
אבל העיקר לא לתרץ תירוצים כמו תלוי למי ובאיזה מצב כי זה ממש הופך את כל עיקרי האמונה והבטחון לתרגילים פסיכולוגוים או לטכניקורטיה ולכן לפעמים קורה שבחור ישיבה לא מתחבר ללדבר עם הקב"ה בתמימות ובפתיחות חופשית על איך אתה מרגיש ומה כואב או משמח כי זה נראה לו משהו שאומרים לחילוני שעוד לא זכה אבל הוא ח"ו אלא הוא מקסימום יכוון יותר בתפילה ויחמיר יותר בדקדוק בק"ש והכי פתוח שהוא יבקש בשמע קולינו עוד רוחניות שבודאי כ"ז נכון אבל כשאין את החיבור הפשוט אז חסר לנו אפי'בחיבור והכרה והכלה שלנו כלפי עצמינו וכ"ש שחסר בחיבור ובהבנה ובהרגשת אבינו מלכינו בתוך לבבינו ומאווינו