שלום לך יקרה,

השאלה שלך משקפת רצון יפה ויקר לשמר את הערכים שגדלת עליהם, ומהדהדת מחויבות עמוקה להמשיך בדרך שהנחילו לך. זה כל כך לא מובן בגילך, ומשקף איכות פנימית חזקה ואישיות מחויבת ועמוקה. אולם את מתקשה לקבל על עצמך מסגרת מגבילה שאין לה צורך מידי כעת (בגלל הילדים, בגלל הבית), ומשום כך את כועסת על עצמך ומרגישה אבודה.

השאלה שלך משקפת קריעה פנימית בין שני מוקדים, שתי עמדות: סגירות או פתיחות. אבל השפה הזו, החלוקה הדיכוטומית בין שחור ללבן, בין להיות פתוחה ולראות הכל לבין להסגר ולהרגיש מחנק, בין בחורים צדיקים ובין בחורים שנפתחו לגמרי, כל זה מתאים לגיל הנעורים, לשלב שבו אנחנו זקוקים לבהירות ולהגדרות חדות. בגיל ההתבגרות אנחנו חייבים לסדר את העולם בשחור לבן, כדי לבחור בצורה ברורה את דרכנו בחיים, אבל השלב הזה מאחורייך. בגילך את כבר זקוקה לספקטרום רחב וגמיש יותר. יש לך צרכים – רגשיים, חברתיים, קוגניטיביים ועוד – שזקוקים למענה, ואינך יכולה פשוט לסגור עליהם את הדלת באמירה ‘כך לא עושה בחורה סגורה’ או ‘כך מתלבשת בחורה פתוחה’. הטרמינולוגיה של עונש ומחנק והשקפה היא טרמינולוגיה של משנה חינוכית. גדלת משם, את כבר לא בת עשרה נלהבת הזקוקה לתכתיבים בשחור לבן. בין פתוח לסגור יש עוד מנעד רחב, שבו את יכולה למצוא את עצמך בלי שזה יסמן אותך בתוויות כלשהן ויהדוף אותך אל מחוץ לגדר.

השקפה ברורה היא דבר יפה – אבל החיים מורכבים, ואז אין לנו דרך לדעת בדיוק מה נכון ומה ישרת אותנו לטווח הארוך. בכל מקום, בכל שאלה, בכל סיטואציה אנחנו אנוסים להפעיל מחשבה, לגייס התבוננות פנימית, לשקול רווחים מול הפסדים, לנסות כך או אחרת, וגם לטעות ולחשב מסלול מחדש. אין הליך שיפטור אותנו מזה, אין איזה קו חותך שיצביע לנו לכאן או לכאן. זו אשליה יפה המתאימה למופעי סמינר מרגשים, אבל לא לחיים הבנאליים, היומיומיים והמורכבים. (ואגב, מי בדיוק בדיוק מתאים לשטנץ שגדלנו עליו? כל אחד מוצא לו את דרכו, כל אחד מגדיר לעצמו העדפות אישיות בהתאם לצרכיו ולערכיו.)

הגדרות הן טובות בשביל הגבולות, אבל ככל שאנו מתבגרים, אנו חייבים לשתף את שיקול הדעת כמה מתי ואיך. גם הבחורים שעמם את נפגשת, אם מדובר בבחורים חושבים וערכיים, אמורים להיות שותפים לכך, לבחינת צורת החיים שהם רוצים בביתם העתידי. זו אינה מתכונת עבור מציאת שידוך, זו דרך חיים.

את תראי בעצמך, שאחרי הרבה זמן של החלטות כאלה, תתגבש אצלך ‘השקפה’ מאליה, יהיה לך ברור מה מתאים לך ומה לא וייחסכו לך התלבטויות, אבל אי אפשר לדלג על השלב הזה של בירור והבנה וזיהוי מה מתאים לך מול המקום שבו את נמצאת.

שהרי, אם את מרגישה שאת ‘העונש של עצמך’, ויודעת שיש צורך בהשקפה ברורה (את בכלל לא מבולבלת בענין הזה!), מדוע אינך עושה זאת? כי אינך כבר בת סמינר שרואה את החיים בשחור לבן, את מרגישה שיש לך צרכים נוספים. הגבולות שהיו טובים לך לפני עשור, היום הם יוצרים תחושת חנק. ומה שלא עונה על הצרכים הרגשיים והנפשיים שלנו, מה שגורם לנו למלחמה פנימית, לא יוכל להנחות אותנו לאורך זמן. לא תוכל להיות סתירה בין ערכים לבין צרכי נפש. הדבר יוצר דיסוננס שגורם לנו תחושת אי נחת. לפעמים הדרך היא אכן חיזוק ה’השקפה’, ובירור עצמי למה אני רוצה לעצמי את הגבולות הללו. אולם אם זה לא עובד לנו ואם זה יוצר תחושת מחנק – זה המקום לבדוק עם עצמנו איזה צורך לא ממומש עומד לנו בדרך, מה מבפנים לא קיבל מענה ודורש בכל הכח את שלו.

בחורה בגילך זקוקה למילוי. רוב חברותייך הלכו במסלול המותווה ראש של סמינר-נישואים-עבודה-ילדים. את מוצאת את עצמך במקום אחר, שאיש מהסביבה שלך לא חווה באמת ולכן גם לא יודע לחוות דעה באמת על מה שאת מתמודדת ולא יכול לתת לך עצות. הצרכים שלך אחרים, החברה שלך אחרת, תחומי הענין אחרים.

לכן גם לא תוכלי להחליט מראש איך ייראו חיי הנישואין שלך. האינטרנט מספק לך עכשו צרכים – אולי גם רגשיים – שרלוונטיים לחייך הנוכחיים. מה שיהיה בעתיד יהיה שונה. כשמישהו חשוב לנו ביותר, אנחנו עושים ויתורים משמעותיים. למען חינוך ילדיך, אם תרגישי שזה חשוב, את תוותרי בשמחה על כל מיני דברים שעכשו הם חלק בלתי נפרד מתפאורת החיים שלך. חלק משותפות נישואין הוא שיח משותף, על מה שחשוב לנו, על מה שאנו זקוקים לו, ועל איך לספק אותו ואיך למלא בדרכים אחרות. אולם כשיהיה לך משהו אמיתי, תצטרכי פחות את התחליף הווירטואלי. לשבת עם בעלך ולראות סרט – גם זו אופציה, רק שהיא די חיוורת ליד דרכים אחרות של זמן איכות משותף. מסרט אחד או שניים נישואים לא נופלים, אבל זה בהחלט מכניס מושגים שאולי תעדיפי שלא יהיו בביתך.

אני מניחה שכאשר יהיה בעל לצדך, תמצאו בקלות את האופציות האחרות. סרטים הם מה שהם – חיים בסרט. החיים האמיתיים הרבה יותר יפים, ממשיים, מאתגרים ומתגמלים. אל לך לדאוג. כשתטעמי את הקשר האמיתי לא תוטרדי מדי ממה שקורה בסרטים. את מדברת על הבילוי הזה כמעט בערגה, בתחושה שיש כאן משהו מופלא הנוסך אבקת כוכבים על החיים היומיום האפורים. לא נורא לחשוב כך. מאחלת לך שהחיים המשותפים יראו לך כמה זה לא נכון. כשתמלאי אותם בדברים ממשיים, החלומות והקסם יתנדפו מאליהם. ואין זה משנה מה תוכן הסרט, גם סרטים המלאים יראת שמים והתמודדות עם נסיונות מחזיקים אותה אשליה. גם הם מספקים ריגושים חד פעמיים ומתנדפים. זו הסיבה שאנו צורכים מהם עוד ועוד. הם ממכרים כמו פחמימות ריקות. אני משוכנעת שמה שנראה לך עכשו צורך בלתי אפשרי, יאבד את ההילה ואת התקפות שלו כשתנאי חייך ישתנו. אל לך לדאוג מה יהיה. עליך לדאוג למה שקורה בחייך עכשו. וזה מביא אותנו לשאלה הפרקטית:

בחורה בגילך, כמעט אין לה מגבלות. היא יכולה למצוא זמן לכל דבר, יכולה לעבוד בכל מה שנראה לה מתאים, יכולה לנסוע לכל מקום… הכניסה לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות הזו אכן יכולה לגרום תחושת בלבול, ולהרגשה ש’הכל מותר’. אין זה אומר שעליך ליצור גבולות מלאכותיים שאינם מתאימים לך, אבל בהחלט יש צורך לבדוק עם עצמך מה הכיוון שלך, מה את רוצה להיות (לא רק בשביל השידוכים, אלא מה חשוב לך באמת), איך את רואה את עצמך בעוד עשרים-שלושים שנה… מה נכון לך ומה חשוב לך, אילו ערכים את רוצה בחייך (ערכים – לא תכתיבים חברתיים, חשובים ככל שיהיו). התקופה הזו קוראת לך לבנות את העולם הפנימי שלך. אולי אם היית נישאת מוקדם יותר הבירור הזה היה נחסך ממך, אבל הקב”ה רוצה ממך אחרת, וזו ההזדמנות הנפלאה שלך לגדול ולצמוח ולהתפתח. אנשים בוודאי מייעצים לך ‘לראות עולם’, או ‘ללמוד מה שאת רוצה’, או ‘לנצל את הזמן ולבלות’. אלה לא עצות רעות, אבל הן מחמיצות את הדבר האמיתי: אל תהיי בתחושת המתנה – תהיי בתחושת מתנה. זו הזדמנות שקוראת לך – לא ‘לפתוח’ אלא להתפתח. לא לראות ולחוות בחוץ, אלא לצאת למסע פנימי מאתגר.

כדי לשמור על העולם הפנימי שלך לא די להתנתק מהאינטרנט, עולם פנימי צריך לבנות ולתחזק. מהם תחומי ההתעניינות שלך? מה מושך אותך? עם מי את אוהבת להיות? מה היית רוצה ללמוד? באיזה תחום היית רוצה להתמחות יותר, גם אם את כבר מסודרת בעבודה מספקת? כן, אלו הם החיים באמת, לא תחליף וירטואלי המאבד את תקפותו ברגע שהמסך נסגר.

שאלי את עצמך, איזה סוג בחור את רוצה כחבר לחיים? עם איזה סוג בנאדם את רוצה לעשות את המסע המשותף? השאלה ‘פתוח או סגור’ פחות משמעותית מהשאלה כמה הוא אדם שניתן לשוחח אתו, האם הוא רחב דעת וקשוב? האם הוא מסוגל להכיל דעות אחרות? האם הוא מסוגל לבוא לקראת האחר גם אם אינו מסכים עם נקודת מבטו? מדובר בבחור בשנות רווקות מאוחרות, ומשום כך מידור המתאים לבחורים בתחילת שנות העשרים לא יתאים כאן. גם אם הוא עדיין במסגרת ישיבתית, מרבית חבריו נישאו, הפער בינו לבין בחורים צעירים הולך וגדל, ותחומי הענין שלו השתנו. הוא חווה עצמאות שבלי ספק משליכה על דעותיו ועל התנהלותו הכללית. יש בחורים ‘פתוחים’ שהיכולת שלהם לתקשר, להבין ולכבד דעות של אחרים היא מצומצמת, על גבול הסגירות המחשבתית ממש. ויש בחורים ‘סגורים’ שעושים זאת מבחירה, מהבנה שזו הדרך הטובה להם ביותר, ועם זאת יכולים להבין צרכים של אחרים, להכיל אותם ואף לבוא לקראתם.

הבלבול שאת חשה הוא סימן טוב, הוא קריאת כיוון, לחשוב מחדש על חייך, ללא רעשי הרקע של ‘מה צריך ומה אמרו’, אלא כפי שאת היום, כפי שאת רוצה להיות. בחורים שאומרים ש’משהו בסגנון שלך לא מסתדר’, מתכוונים לזה, לבלבול שאת חווה בעצמך. כרגע את אכן משדרת את אותו בלגן פנימי שאת מספרת עליו. תחפושת אינה דבר טוב, אינך צריכה לאמץ סיסמאות ודיבורים שאינם מתאימים לך. כשיהיה לך ברור מה נכון לך, מהם הקווים האדומים שלך, איזו רמת סינון את רוצה, איך נראה האופק שלך ומה עוד מרכיב את עולמך, אזי את תשדרי זאת גם כלפי חוץ. ותוכלי לבדוק גם עם הבחור שנמצא מולך באיזו רמת התפתחות עצמית הוא נמצא ולגבש כיוון משותף.

חוסר השייכות הוא מאפיין בולט של חיי רווקות, והוא אינו קשור למצבך הרוחני. בכל אירוע, מפגש כיתתי, שמחה משפחתית, את מוצאת את עצמך השונה, היוצאת דופן, זו ש’עוד לא’. וזו הרגשה קשה. להיות שייכת על ידי אימוץ קודים חברתיים כלשהם לא יעזור לך, זה רק סוג של תווית שאת מאמצת. זה לא יכסה על שאלות הזהות המנקרות, על תחושת הבדידות בסוף היום, וקל להמלט למשהו שממסך את התחושה הזו. יש כאלה שהולכים למקרר, ויש כאלה שהולכים לישון ויש כאלה שהולכים לראות סרטים.

עם הצורך הזה צריך לתקשר באותה שפה. הצורך שלך הוא רגשי, לא שייך לעולם הערכים, ולכן אי אפשר לבוא אליו בשפת הערכים. כפי שלא נאמר לילד שיאמר שהוא רעב, שזה משום שלא התפלל הבוקר, כך לא נתקשר עם צרכים רגשיים בשפת הערכים. רעב צריך למלא. אלה הם מישורים שונים, צרכים שונים, ויש לתקשר עם כל אחד בנפרד ולתת לו מענה מותאם. הבלבול שאת חווה נובע מן היתר מכך, שאת כורכת צרכים רגשיים עם ערכים ולא מבינה למה לא עובד לך, למה הילד הפנימי שלך לא משתכנע.

באינטרנט יש גם הרצאות נהדרות, תורניות וכלליות. לכי ללמוד תחומים שמעניינים אותך. צאי לאירועים, הקדישי זמן לחברויות משמעותיות. מסך אינו יכול להיות תחליף להכל. אין דבר בעולם ואין אדם בעולם היכולים לספק את מכלול הצרכים המורכב שלנו. כשתמצאי ערוצים אחרים לתת מענה למה שקורא לך מבפנים, לא תרגישי כל כך נואשת, תלויה ונזקקת. שוב, לא מכיוון של אסור או מותר, אלא מכיוון של מה נכון לך ומה הנפש שלך מבקשת. למדי להקשיב לה, ולתת לה את המענים שמספקים אותה באמת. התשוקה הזו נוסעת מתחת לכל הדברים, זה מה שמוביל אותך: רצון למשהו משמעותי שיתן לך סיפוק רגשי וערכי עמוק.

אל תחזרי אל הנוסחאות והסיסמאות – זה לא יעבוד. אי אפשר להדחק לבגדים שכבר קטנים עלינו. את זקוקה למשהו רחב יותר על הספקטרום, שמכיל לא או-או אלא גם-וגם, שמאפשר לך ללמוד את עצמך ולהתרחב, ולספק לעצמך דברים שימלאו אותך בעומק. לא לחיות בתחושה שתכף אתחתן והבעל יסדר לי את העולם הרוחני, אלא להתייחס לחייך העכשוויים כהזדמנות לצמיחה ולעיצוב עצמי. “המקום אשר אתה עומד עליו קודש הוא” – המקום שבו הציבו אותך תנאי חייך הוא מקום של התפתחות והעצמה. לא משנה מה הסטטוס האישי שלך, את מורכבת מעוד הרבה דברים משמעותיים וחשובים, ומה שהקב”ה רוצה ממך הוא שתזהי אותם ותתני להם מקום. דברים ישתנו בעתיד, הם משתנים כל הזמן. כל עוד הלב מחפש את הטוב והישר, הוא ימצא את הדרך.

מאחלת לך חיים של טוב ומשמעות, ובשורות טובות בקרוב!

אורית