שואל יקר,

שלום רב,

ראשית, אני רוצה להביע את התרשמותי משאלתך ומן העובדה שבחרת לכתוב ולשלוח אותה. מכך אני לומד שיש בך אומץ וכנות לעמוד מול עצמך ולהתמודד, במקום להכחיש ולהדחיק את הבעיה, ועל כך הנך ראוי להערכה גדולה.

כשקראתי את סיום דבריך – שאינך עושה את הדברים מתוך כעס, עלתה בי לרגע המחשבה שאולי חבל שכך. הרי הכעס מורה על אכפתיות, על רגשות סוערים ועל בעירה פנימית, ועם מעט מאמץ אפשר לקחת כוחות אלה, לרתום אותם לטובה ולהשתמש בהם גם כמנוע לצמיחה. לעומת זאת, אדישות וחוסר עניין הם אויבי המוטיבציה. כמובן, שאיני רוצה שתכעס ח"ו, אך הנקודה היא שראשית כל עליך לחפש ולבקש את המנוע הפנימי שיפעיל אותך.

משאלתך אני מבין כי אתה חש כמין אדישות כלפי מצוות ואפילו איסורים, ואין בך מספיק מוטיבציה להתאמץ ולעשות את מה שאתה מבין שמוטל עליך. לא הוספת פרטים על עצמך ואיני יודע האם מדובר במשהו נקודתי או כללי? האם אתה חש כך לאורך זמן רב או רק לאחרונה? באיזה מסגרת אתה נמצא ואיך הדבר משפיע על התפקוד שלך? והאם גם בשאר שטחי החיים (הלא-רוחניים) אתה חש חוסר אמון בעצמך וחוסר מוטיבציה? בכל מקרה, אנסה לענות באופן כללי, ואם תרצה תוכל כמובן לשוב ולשאול.

ראשית אציין, כי למרות שאתה מתאר חוסר מוטיבציה, נראה כי יש בך אכפתיות ורצון לעשות את הדבר הנכון. תעיד על כך העובדה שהנך פונה ורוצה לעשות שינוי בחייך. יכול להיות שכרגע מדובר ברצון חלש. יתכן גם כן שהוא חבוי תחת שכבות של מחסומים אישיים מן העבר ומן ההווה, אך הוא וודאי קיים, ועליך לצאת למסע העצמה וחיזוק של הרצון הזה.

בשביל לעשות צריך רצון. רק אחרי שיש רצון, אפשר להתחיל לקבוע מטרות, ובהמשך גם לבנות מסגרת קבועה ויציבה שתשמר את ההישגים והתוצאות שאליהם תגיע.

אפשר לדמות את הרצון לגחלת. לפעמים היא עמומה ונראית כבויה, אך מתחת למעטה האפר יש עדיין חום. ניתן להפיח בה חיים, להדליק ולשלהב אותה מחדש. אין ספק שגם בך קיימת האש ועליך להבעיר אותה מחדש.

השלב הראשון הוא, אם כן, לחפש "מנוע" שיפעיל אותך. עליך למצוא את מה שאכנה "נקודת האכפתיות" שלך – אשר תניע אותך לפעול. להבעיר את האש.

אני חושב שהצעד הראשון שאתה צריך לעשות, הוא בירור עם עצמך. שאל את עצמך בכנות שאלות כדוגמת: מהם הדברים החשובים לי? מה מרגיז אותי? מה מרגש אותי? איפה אני רוצה לראות את עצמי בעוד כמה שנים? מהו הערך הכי חשוב אצלי? מה מלהיב אותי? מה הייתי רוצה שיקרה? וכן הלאה.

האם אתה מסוגל לחלום? האם תוכל לעורר בך דמיון על עתיד נעלה יותר? האם תוכל לדמיין את עצמך במצב טוב יותר מבחינה רוחנית? האם תוכל לנסות ולשער כיצד תהיה שמח יותר ותחווה סיפוק ממעשיך?

לעתים, הרצון קיים וחבוי בתוכנו, אך הוא מכוסה בהמון שכבות, כדוגמת מחסומים רגשיים או חברתיים, ולכן, הבירור צריך להיעשות גם ברמה האישית והנפשית. אציין כי לפעמים כדאי להיעזר במטפל מיומן, או אפילו בחבר קרוב.

אנסה לכתוב לך בקצרה מספר כיוונים אפשריים:

לפעמים אדם נמנע מלעשות דברים בגלל שהוא מתייאש מראש. יש לו בראש כמין "תמונה" כיצד צריך הדבר להיראות, הוא מצפה לתוצאה "מושלמת" – לא פחות (מה שמכונה: "פרפקציוניזם"), והוא יודע מראש שלא יצליח לעמוד ברף שקבע לעצמו. במקרים כאלה, העבודה צריכה להיעשות ראשית כל בשינוי החשיבה. על האדם ללמוד לוותר קצת. להבין שדרישה מוגזמת מעצמו לא זו בלבד שאינה ריאלית, אלא פועלת את ההיפך, מביאה אותו לשיתוק וחוסר עשייה.

לפעמים אדם לא עושה דברים כי הם "לא מדברים אליו". אין לו טעם בהם. במקרה כזה, העבודה צריכה להיות על ה"חיבור" מחדש לדברים. כידוע, אחד המניעים הגדולים של האדם היא ההנאה, כאשר אדם חש התרוממות רוח וסיפוק מפעולה מסוימת, סביר להניח שיחזור על הפעולה שוב. קללת הנחש היתה כידוע "עפר תאכל כל ימי חייך" – לנחש אין טעם בדברים וזו הקללה הגדולה מכל. עלינו לחזור ולמצוא טעם בדברים.

הרמב"ם בספרו 'מורה נבוכים' מאריך לתת טעמים למצוות שונות. הטעמים שהוא מביא נראים לעתים מפליאים ומחודשים, אבל הרמב"ם נאמן לשיטתו שעל האדם למצוא בעצמו את טעמי המצוות. וכפי שהוא כותב על המצוות: "…ראוי להתבונן בהם, וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם – תן לו טעם" (סוף ספר קרבנות).

אם אתרגם את הרמב"ם לשפה פשוטה: אמנם מצוות התורה הן מסגרת המחייבת את כולם, אבל כל אדם צריך למצוא דרך משלו להתחבר לדברים. עליך לתת למצוות את הטעם שלך. עליך לחוש ערבות ונעימות במצוות, כדי שתעשה את הדברים מתוך אהבה וחיבור.

בשנות הילדות שלנו אנחנו מקיימים מצוות בגלל מסגרת מלאכותית חיצונית שנכפית עלינו, ע"י ההורים וע"י מסגרות החינוך. יש בכך תועלת בשלב הראשון, כדי להרגיל אותנו ולהקנות לנו "גרסא דינקותא". אבל  אלו רק "פיגומים", שנועדו לעזור לאדם לבנות בעצמו את בניינו הרוחני. כשהאדם מתבגר הוא צריך לייצר בעצמו את המוטביציה, עליו לפלס לעצמו דרך משלו. בהתחשב באופיו הייחודי, בצרכיו ורגישותו. חז"ל אמרו "שבעים פנים לתורה", בגלל ש"שבעים פנים" יש גם לבני האדם. אין אחד שדומה לחברו, ולכל אחד יש נקודת חיבור שונה.

אחת הדרכים המרכזיות לגלות את הטעם ולמצוא שוב את החיבור היא באמצעות לימוד. נסה ללמוד מחדש את הדברים, ובדרכים שטרם עשית. חפש חכמים יהודיים שטרם נחשפת להגותם, נסה לטעום מבארה המעודד של תורת החסידות, העמק בלימודי אמונה ומחשבה, וכן הלאה, עד שתמצא את המעיין שירווה את צמאונך.

לסיכום, העצה שלי שבתור צעד ראשון תשקיע בחיבור הרגשי לתורה ולמצוות. רק לאחר מכן תוכל לחשוב כיצד ואיך לקבע את אותם רגשות בתוך המסגרת המחייבת והקבועה.

אחרי שהרגש יהיה חזק ופועם, יגיע השלב שבו תהיה מוכן להתחייב למסגרת. מתוך הבנה שההתחייבות למסגרת תשמור עליך גם כשהלב ישן.

משל למה הדבר דומה, לאדם שאוהב את בת זוגו, ומוכן לכרות ברית ולהכניס את עצמו במחויבות מוסד הנישואין, כדי שגם בזמנים קשים יותר יישאר נאמן לה. המסגרת נועדה לשמר את הרגש ולהוות לו בית, אבל מסגרת בלי רגש היא כמובן סרת טעם.

הזכרת בדבריך את נושא התפילה. נושא זה הוא דוגמה טובה למה שכתבתי. מצד אחד, התפילה היא "עבודה שבלב" – דהיינו, משהו שתלוי ברגשות, בהתלהבות ואקסטזה, ברגשות רוחניים, וכדומה; ומאידך, התפילה בנויה במסגרות קבועות של זמן (שחרית, מנחה וערבית), ושל נוסח קבוע ואחיד.

כיצד מסתדרים הדברים יחד? איך יכול להיות שדבר שאמור להיות רגשי, אישי ופנימי, בנוי במסגרות קבועות ונוקשות כאלה?

התשובה לכך היא שבדיוק כמו בזוגיות, התפילה שומרת על המסגרת, על המחויבות ההדדית, גם כשלא תמיד "מתחשק" לנו, אך אבוי לנו אם המסגרת תשאר ריקה ללא תוכן.

חונכנו להקפיד על זמני התפילות, ולומר את נוסח התפילה מתחילתו ועד סופו. אך חובתו של האדם הבוגר ליצוק לתוך המסגרת הזו את רגשותיו, את החיבור האישי שלו אל הדברים.

לסיום, אכתוב משהו בעניין האמון העצמי. בשאלתך תיארת את הדברים, בדרך של סיבה ותוצאה: אני לא מאמין בעצמי ולכן אני לא עושה.

אבל כדאי לדעת שפעמים רבות יש כאן מעגל סגור שכולא אותך בתוכו: כל עוד לא תעשה – לא תאמין בעצמך. רק לאחר שתתחיל לראות תוצאות בשטח, רק כאשר תראה שאתה עומד ביעדים שהצבת לעצמך, יחזור האמון שלך בעצמך. ועל כן צריך קודם כל להתחיל ולעשות. לאט לאט תוכל למצוא הוכחות בשטח לכך שאתה יכול ומסוגל. ש"יש לך כנפי רוח", "כנפי נשרים אבירים".

אסיים בדברי רבי צדוק הכהן (צדקת הצדיק, קנד):

"כשם שצריך אדם להאמין בה' יתברך כך צריך אחר כך להאמין בעצמו. רוצה לומר, שיש לה' יתברך עסק עמו ושאיננו פועל בטל שבין לילה היה [ובין לילה אבד] וכחייתו שדה שלאחר מיתתם נאבדו ואינם. רק צריך להאמין כי נפשו ממקור החיים יתברך שמו ושה' יתברך מתענג ומשתעשע בה כשנעשה רצונו".

אם תרצה ללבן את הדברים, ובהתאמה למקרה האישי שלך, אני כאן בשביל להקשיב ולנסות לסייע.

חזק ואמץ,

אלי

[email protected]