אפרת יקרה,

שאלתך היא מדויקת ואמתית כל-כך שהתחברתי אליה מהרגע הראשון…

את העלית נקודה מאוד כואבת, בה אנחנו – אנשים אינטליגנטים – נחשפים לכל-כך הרבה ידע, אולם בשום מקום פורמלי אין למידה או הדרכה על הנושאים החשובים באמת: זוגיות, קשר ושיתוף.

אם בעבר, כל אחד ביצע למידה בלתי פורמלית בבית שלו והמשיך את המודל אותו ראה אצל הוריו, היום יש ביקוש הרבה יותר גדול לידע והדרכה: מהו בכלל קשר ואיך עושים את זה?

ועוד יותר מזה, בשאלתך שמת את הדגש על הנקודה העיקרית: אם לא למדנו, אם לא ראינו ואם לא התנסינו במערכת יחסים בריאה – איך נדע ביום בהיר אחד פשוט לעשות את זה נכון? ואם לא נדע – האם נגזר עלינו לסבול כל החיים או להישאר לבד?

אז השאלה שלך היא טובה מאוד ומהווה הזדמנות נהדרת למצוא את התשובה.

נתחיל כך:

למה בעצם אנחנו כמעט ולא חווים קשר לאנשים הקרובים אלינו? למה אנחנו נוטים “להסגר”? נמענים מלשתף? מפחדים מחברה? נרתעים מנישואין?

התשובה, בשלוש מילים: תפיסת העולם המערבית.

בשנים האחרונות, חדרה אל כולנו התפיסה בה “אדם לאדם זאב” – עליך להיות מוצלח ביותר, חכם ביותר, יפה ביותר, טוב ביותר ובמילה אחת – מושלם. ואם אתה לא מושלם?! אינך שווה. אתה חסר ערך.

התרגלנו כולנו לתת ולקבל ציון וכל פעולה או אמירה מדורגת מאפס עד מאה בסולם המושלמות.

התוצאות המידיות – הן כמובן – דיכאון, חרדות, פחד מכישלון, חשש מביקורת והיעדר קשר.

וזאת מכיוון שקשר הוא היפך תפיסת העולם התחרותית! קשר משמעו פניה של אדם לאדם בגובה העיניים וללא מדידת הערך שלו. קשר הוא הוא לשמוע את השני בלי שיפוטיות וקשר הוא גם עבודה משותפת – בה כל אחד מוכן למלא את תפקידו בלי לשאול כמה הוא שווה….

וכשאין קשר, יש רצון למלא אותו והרצון הזה גורם לנו לעתים לנסות לקשור את עצמנו לזולת דרך דיבורים על רגשות כואבים: עצב, כעס, תסכולים וטראומות ילדות נשכחות. לעתים גם נשמע הדרכה לקראת פגישה “תדברו על רגשות” – שמשמעה: תדברו על דברים עמוקים ועצובים… אבל אנחנו מוצאים את עצמנו בסופו של דבר ש”זה לא זה” – הדיבורים האלו לא ממלאים אותנו בשמחה, לא מקרבים אותנו אל השני והם גם לא יוצרים קשר שמחזיק מעמד.

לכן, התשובה טמונה באמת הנשכחת: קשר קרוב נבנה על בסיס חיים משותפים מתוך תפיסת עולם יהודית ולא תחרותית.

תפיסת עולם יהודית היא כזו שכל אחד “שווה” בגלל החלק האלוקי שבו. מותר לטעות בה. למידה היא הליך מרכזי בה והיא כוללת גם כישלונות. אין ציונים ואף אחד לא נמדד. שום מעשה לא נשפט כטוב או כרע וכל אתגר הוא הזדמנות לצמיחה.

בחיים משותפים כאלו, אנחנו רואים האחד את השני, פונים אחד לשני, פועלים יחד, מתחשבים ברצונות השונים, מבצעים יחד פעולות מהנות, ובין היתר גם משוחחים – במלוא הכבוד והערכה….

וכשמגיעים עם תפיסת עולם כזו לנישואין, לא חוששים מכך שאנחנו (עדיין) לא יודעים ליצור קשר – כי הידיעה הזו היא בעצם מסע משותף. אנחנו נלמד יחד, נחפש יחד, נטעה יחד ונתמוך אחד בשני באתגרים שקשר קרוב מציב בפניו. אנחנו נקבל האחד עצמו והאחד את השני – עם כל החסרונות, ויחד נבנה אי קטן של שפיות בו האהבה תהיה המרכז ולא ניתן לתחרותיות ולשיפוטיות להרחיק אותנו זה מזו….

ניתן לראות גם, שבתפיסת עולם יהודית, אי ידיעה היא מתנה גדולה מהקב”ה – כי היא מביאה אותנו לענווה שמפנה מקום לחכמה חדשה להגיע. ואת החכמה הזו, עם הזמן, אנו – שני בני הזוג – נקבל במשותף ויחד נוריד אותה לחיינו….

מאחלת לך המון הצלחה במסע הנפלא הזה ובטוחה שמהר מאוד תמצאי בן זוג מתאים וראוי לך ביותר לבניית קשר בריא, יציב, מצמיח ומשמח!

בהערכה רבה,

חן.

chenrosenblum@gmail.com