דלג לתוכן
אני חרדית גאה, במיוחד לאחר שגיליתי את אוצר החסידות.
אני ממש חיה בתחושה שזכיתי לחיות שמורה ועשירה במצוות.
מציק לי נורא ההרגשה שחרדים בקרב הסביבה הלא דתית מוגדרת כסטיגמה לא חיובית (לרוב)וזה גורם לי לתסיסה ותסכול כאחד.
אני רוצה לצאת לרחובות, לזעוק לעולם, לחרדים ולא כאחד, אנחנו זכינו!!! יש לנו מתכון ודרך חיים שמחים, עמוקים, ומשמעותיים כל כך! שאלתי: למה, למה למען ה' האמת והצדק פה מעוותים?
מקווה שיהיה לכם תשובה שתספק אותי…
שלום לך חרדית גאה
השאלה שלך העלתה בי חיוך. כמי שמתחככת עם צעירות שחוות קושי להתחבר לקהילה ולאורח החיים שעליו גדלו, ועסוקות בהגדרה מחודשת של הזהות שלהן, שמחתי להיזכר שזה לא חייב להיות ככה. הנה מגיעה לה בחורה ששמחה וגאה במי שהיא, לא פוזלת לצדדים, מחוברת לתכנים ולאוצרות הידע היהודיים שגילתה ושעליה חונכה, וטוב לה ונוח לה עם היותה שמורה ומלאה במצוות. זה לא מובן מאליו שנערה בגילך מצליחה למצוא משמעות ושואבת כוחות, סיפוק והשראה מההגות היהודית. לצערי בשנים האחרונות הגאווה היהודית בכלל והחרדית בפרט דעכה מאד, אז באמת שאין מה לומר חוץ מ'אשרייך' והלוואי ואדבק בך באופן אישי ושירבו כמותך בישראל.
מעניין שאל שביעות הרצון ממה שיש לך מתלווה גם חוסר נוחות עם איך שהקהילה החרדית נתפסת מבחוץ. למה לדעתך את מוטרדת מזה כל כך ברמה של תסכול ותסיסה? ומה גורם לך לרצות לחלוק את חווית הסיפוק והאושר שלך עם אלה שאינם שותפים לה? אם נניח שהיית יכולה כלשונך 'לצאת לרחובות ולזעוק' על העושר, העומק, המשמעות והזכות שבידנו ואפילו היית מצליחה לקבל הכרה מצד המגזר הכללי שהדרך שלך היא טובה – מה זה היה נותן לך? למה את צריכה את האישור הזה מבחוץ?
הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה להרוס לך את ההתלהבות והחיבור, אבל מכיוון ששאלת, אפתח כאן כמה נקודות שעולות בי בתגובה לנושא שהעלית ואולי זה ירחיב את החשיבה:
קודם כל אפשר לראות את המצב שאת מתארת כחלק מתופעה של ירידת המעמד של הדת באופן כללי, בעולם, לאו דוקא היהדות. עד לפני כמאתיים שנה לאנשי הדת היה מקום של כבוד. הקביעה של הכנסיה הקתולית הייתה המילה האחרונה ברמה כזו שהוציאו להורג מטעם החוק את מי שהעז לסתור אותה. בעידן המודרני את מקומה של הדת תפס המדע ואת מקומו של אלוקים תפס האדם. כיום האנושות והתודעה של האדם מוצבים במרכז ובכך מסלקים את המקום הראשון והבלעדי שהיה לעבודת הקל לאורך שנות ההיסטוריה.
במקביל לתופעת החילון וכנגזרת שלה, גם סולם הערכים וצורת החשיבה של החברה השתנו באופן מהותי וקיבלו צורות אחרות לגמרי מאלה שמעצבות את חייו של המאמין. לדוגמה, תפיסות עולם הגורסות שהכלל (החברה והלאום) קודם לפרט ורואות בהכנעה כלפי כוחות רוחניים אידיאל, הוחלפו בהינף יד בליברליזם ואינדיוידואליזם. כך נוצר מצב שאדם שסופג את הלך הרוח המקובל בעולם חווה פער עצום בין זה לבין מה שיש לדת להציע.
הפערים והשוני בין המגזרים מרחיקים אותנו באופן שכמעט בלתי אפשרי לצפות מאדם שלא קיבל חינוך דתי להתחבר אלינו ולראות את היופי והטוהר שיש אצלנו. חשבת פעם איך מרגיש אדם מערבי שגדל על ברכי החופש והשוויון כשהוא פוגש בקוד הלבוש האחיד שלנו ולציות המוחלט שלנו לגדולי הדור? למה שאדם שלא גדל ונשם את מעלתה וגדולתה של התורה יתחבר לעיסוק בה יומם ולילה באופן שמבטל את הצורך האנושי לפרנס ולעסוק במלאכות שונות? ואיך יתכן שמי שספק את ערכי העולם המערבי יכבד הפרדה מגדרית או יבין את צורת הנישואים שלנו? מי שלא קיבל את החינוך שלך, ולא נשם את התכנים שספגת בסמינר ובבית באופן יומיומי, באחורי התודעה שלו לא אין את השבתות והחגים שצרובים בדנ"א שלך ואין את ההכנה הנפשית שמאפשרת לקבל מזה הנאה, סיפוק ואתגר רוחני.
לצערי החיים בארץ זה לצד זה דווקא העמיקו את הפער והגדילו את האנטגוניזם בין המגזרים. אנחנו חוששים יותר ויותר כשאנחנו צופים מהצד בתהליכים שהם עוברים ומנסים להגן על עצמנו, והם מצידם מתרחקים וחוששים מכפיה דתית, מההתרבות שלנו, מהכוח שאנו צוברים ומהשתלטות שלנו באופן שתצמצם משמעותית את החופש שלהם ואת הדברים שיש אצלם.
סיבות נוספות לתדמית השלילית של המגזר בחברה הישראלית היא תחושה של חשש ואיום של החילונים מתחושת העליונות המוסרית שהחרדים נושאים מולם, זה מביא לנקיפות מצפון ולצורך להוכיח שהם טובים יותר ("אני מכירה חילונים כופרים שהם הרבה יותר גומלי חסד מכל החרדים ביחד…"). בנוסף, החינוך שלהם פוסל מראש את האפשרות שיש בידיים שלנו אמת כלשהי כך שגם מי שמחפש – אין כל כך עניין לבוא לנסות ולראות. תדמייני שמציעים לך להשתתף בפעילות מסיון. האם היית מגיעה רק כדי להתנסות ולבדוק אולי יש שם משהו שווה? ויש גם את הכעס על כך שאנחנו משתמשים במשאבי המדינה בלי לשאת בנטל, שלא אכפת לנו מהכלל ואנחנו עסוקים בעצמנו ועוד.
אבל אולי יותר מהכל מה שיוצר את המצב זה שהיחסי ציבור של המגזר החרדי פשוט גרועים. כציבור שעסוק בבנייה בתוך החומות ולא בגישור, לא הכשרנו אנשי תיווך ולא פיתחנו כלי הסברה. איכשהו הפוליטיקאים נתפסים כמייצגים אותנו ודמויות קיצוניות ושוליות מצטיירות כמרכזיות.
אני מנסה לחשוב איך בעצם קרה שהגענו למצב הזה, האם מדובר כאן רק בעיוות האמת והצדק כפי שהצעת ברמז? בעוול שנעשה לנו על ידי כלי התקשורת שמציגים אותנו באור שלילי ושקרי? אין ספק שהתקשורת שצריכה לספק את הסקרנות של הצופים לא תעסוק באנשים טובי לב שמוצאים חן בעיני אלוקים ואדם שאת מכירה סביבך, אלא מדגישה כמובן את מקרי הקיצון שאינם מייצגים בהכרח. כך היא צורבת בזכרונו של הציבור את תמונתו של ילד שזורק אבנים, אמא מרעיבה ודמות חינוכית מתעללת.
אבל תרשי לי להציע שאולי יש לנו גם חלק בתדמית העגומה שיצרנו סביבנו? המגזר החרדי טרח ועמל להציב חומות בינו לבין המגזר הכללי ולהגביה אותן ככל הניתן. אין ספק שהמטרה החשובה הייתה הגנה מפני חדירה של רוחות זרות כדי להגן על עצמנו מפניהן, אבל איך אפשר להתלונן שלא מכירים בטוב שלנו אם אנחנו מסתגרים ומתבדלים וכלל לא מנסים לבוא בגישה מסבירת פנים ובנסיון לתווך ולגשר בין העולמות בסגנון השווה לכל נפש? (למעט פעילות 'קירוב' והחזרה בתשובה שהמטרה המוצהרת שלהם היא שכנוע בדרך ולכן הגישה היא לא 'בגובה העיניים').
הלוואי שבנקודה הזו היית יכולה לענות לי שהחינוך שלנו מדבר בעד עצמו. ושכל מי שרואה את העדינות והאצילות שלנו באוטובוס – אמור להתרשם שיש פה משהו 'אחר' שמעניין לבדוק אותו. הלוואי שהיית יכולה לומר שאצלנו אין עיוותי דין, אין פגיעות, אין עוולות והכל מתנהל לפי מוסר התורה ויושר המידות, ואיך זה שהמגזר הכללי לא רואה ש'המתכון' לחיי אמת ואמונה עשירים ולניהול חברה מתוקנת נמצא ממש בידיים שלנו. אין מה לומר, יש בזה גם משהו נכון, אבל כציבור ענק (גדלנו כמותית באופן משמעותי בשנים האחרונות), הגיוני שלא הצלחנו להחזיק בכתרים שקשרו לראשנו לאורך זמן והתגלה שלצערנו גם אצלנו יש בעיות חברתיות ומוסריות קשות שקשה להתעלם מהן. כלומר, חלק מהתדמית הבעייתית שהתקבלה עלינו מגיעה לנו ביושר ותובעת תיקון. בדיוק בשנה האחרונה המציאות הראתה שלפעמים דווקא הכיבוס של הכביסה המלוכלכת בראש חוצות אל מול כולם, עם כל הבושה והחילול ה' שבדבר – אולי דווקא התהליך הזה יזרז את התיקון בנושאים מסוימים.
אבל האמת שההסברים הסוציולוגים פחות חשובים עכשיו, התדמית העלובה שנוצרה כואבת לך, ואני לגמרי שותפה לקושי הזה. השנה אפילו מצאתי בפיוט שאומרים בתפילת נעילה ביטוי יפה של התחושה הזו:
"אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים וְאֶהֱמָיָה
בִּרְאוֹתִי כָּל עִיר עַל תִּלָּהּ בְּנוּיָה
וְעִיר הָאֱלֹהִים מֻשְׁפֶּלֶת עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּיָּה
וּבְכָל זֹאת אָנוּ לְיָ-הּ וְעֵינֵינוּ לְיָ-הּ".
(הפייטן אמיתי בן שפטיה)
אני חושבת שאת מזהה נכון, כנראה שלא רק שאנחנו לא מהווים מקור להשראה ומודל לחיקוי, אנחנו נתפסים לעיתים כפרימיטיבים, ככת שעושה כפיה דתית, כטיפשים וחסרי השכלה, כפרזיטים לא מתחשבים, כמוזרים ועוד. הסיפורים שהמרצים בסמינר עוד היו קצת מספרים בזמני על חילוני שפגש חרדי וסיפר לו עד כמה הוא מתקנא בחינוך הטהור של הילדים ועוד אפיזודות בסגנון הזה נעלמו כלא היו בקול ענות חלושה. וזה רק לגבי אורח החיים שלנו והסגנון של החברה, גרוע מזה, אין ספק שלמגזר הכללי ובמיוחד לדור הצעיר אין שום גישה לעושר ולעומק של התכנים היהודיים הקיימים. והם לא מודעים לכך שמאחורי המסכים והמסיכות יש אמונה רצינית ויוקדת עם הסטוריה מכובדת, מה שכינית בצדק 'אוצרות'. גם אני כמוך מתפללת וכוספת לימים שבהם נהיה שוב 'אור לגויים' וכל העולם ישא את עיניו לקבל ממנו השראה.
אני רואה את השיפלות של עובדי ה' כחלק בלתי נפרד מהחורבן. כשם שבמקום המקדש יש מסגדים ושועלים הילכו בו, כשם שצדיק ורע לו ורשע וטוב לו – כך גם האמת נעדרת ולא זוכה להכרה. קוראים לזה בשתי מילים – חילול ה', ואכן על קא דא בכינא (על זה אנחנו מצטערים). המצב האידיאלי הוא שמי שרואה אדם ירא שמים אומר: ראו כמה נאים מעשיו, אשרי אביו שלימדו תורה. ואם מכל סיבה שהיא כיום זה לא המצב, ואנשים אומרים 'אוי לאביו שלימדו תורה', זהו חילול ה' נורא וראוי שיכאב לנו על כך מאוד.
מה אפשר לעשות עם הכאב הזה?
1. להתפלל שקרנו של הטוב תרום בישועתך, ועל הצדיקים יהמו רחמיך, וה' ישיב לב אבות על בנים להכרת האמת.
2. להשתדל להרבות כבוד שמים וקידוש ה' בהליכותינו.
3. לדעת את מקומנו, לא לנסות לשכנע או להחזיר אנשים בתשובה. זה שאת מצאת את האור עדיין לא נותן לך שפה וכלים להראות אותו לסובבים, ואפילו עלול לגרום לתוצאה הפוכה. את המלאכה הזו נשאיר לבעלי מקצוע.
4. להתבונן פנימה כפרטים וכחברה. אין ספק שעדיין יש בנו המון טוב ויש אצלנו איכויות שלא ניתן להשיג בשום מקום אחר. ואני מסכימה איתך שהאיכויות הללו לא מקבלות מספיק הכרה ובמה, ושיש מקום לזעוק ולהדגיש אותם כמו בחלום שלך. ועדיין, לדעתי תגובת הריחוק והביקורת שאנחנו מקבלים מבחוץ צריכה להוביל אותנו כציבור וכיחידים לחשבון נפש כפול: מצד אחד, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו איפה גאוות היחידה שלנו? אם אנחנו לא נכיר בטוב שלנו, איך נצליח לפרסם את הנס שאנחנו לכולם?, אבל מצד שני, אולי הביקורת מוצדקת, מה לא עשינו מספיק והסביבה מאותת לנו שצריך לשפר, ואיך קרה שלא הצלחנו לסחוף עם האור והטוב שלנו את כל עם ישראל יחד איתנו?
מאחלת לך שתמיד תהיי מחוברת לאוצרות הטוב ותתגאי בהם
חני
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
תגובה אחת
אני יכולה לומר בתור חרדית בת למשפחה חרדית שכל המשפחה המורחבת היא דתית לאומית שקנאתי בהם בתור ילדה. למה להם מותר ולי לא? למה אני חייבת גרביים והם לא? שנאתי ללכת לארועים שלהם בגלל שרציתי לקבור את עצמי מבושה כי השולחן שלנו קיבל מנות גלאט וכל השאר הכשר קצת פחות… ועד היום נשואה פלוס קשה לי להרגיש שונה. למרות שזה אני וזו הדרך שלי. אני ישתדל להימנע מללכת עם הילדים למקומות שלמשל האוכל שם הוא לא הכל גלאט רק כדי שלא ירגישו את הבושה הזו שאני הרגשתי בלהיות שונים. כניראה זה התחיל כי ההורים שלי אפילו לא הכינו אותי לזה בתור ילדה כשהלכנו לארועים כאלה… פשוט ראיתי את זה על המקום שזה מה יש. ההורים שלי גם לא כאלה שיתחילו לפתח שיחות של כמה אנחנו גאים להיות יהודים שומרי תורה ומצוות.. וכניראה זו הסיבה לזה.. 🤷🏼♀️