שלום וברכה 

קראתי את כל דבריך ובאמת אפשר ממש להרגיש את הכאב הגדול שלך הדיסוננס בין רגש של שנאה חזק ובין הידיעה שאם חלילה יקרה לו משהו אז אתה תרגיש כאב והיית בוכה.

אבל חשוב לדעת  הקונפליקט הזה נובע מרגש לאב שבעצם טבוע בך וכפי שמבואר בגמ' בסנהדרין פה: המבארת שאדם שעשה עבירה אז פעמים שצריך להלקות אותו, מכל מקום לעולם אין הבן נעשה שליח בית דין להלקות אביו (למעט בנו של מסית ומדיח) וכ' החפץ חיים (באר מים חים כלל ג ס"ק ז) שהטעם שאין הבן מלקה אביו הוא משום שאף אם האב חטא ופעמים שמצוה לשנוא אותו עדין יש לבן אהבה ורגש של חמלה טיבעי לאביו ומטעם זה אסור לספר למישהו שפלוני דיבר על בניו משום שבאופו טיבעי יתעורר רגש של כעס על המסופר.

וממילא נמצא שהבורא טבע בכולנו תחושה של מעין אהבה טיבעית מסוימת להורינו אלא שפעמים מעשים מסוימם של ההורה מעיבים על אותה אהבה.

כך שבאמת מתחת לכל הכעס, מסתתר בן שקשור לאבא שלו הרוצה קשר בריא,וטוב עם אביו.

ואם תקבל את הדברים אז ניתן להתקדם לתובנה הבאה שהיא יכולה לסייע לך הרבה ביחס לרגש של אשמה שכן השנאה שאתה חווה כיום לא מעידה על קלקול מוסרי, ובטח שאינה מעידה על רוע לב ועל היותך "בן לא טוב". אלא  השנאה הזו היא מנגנון הגנה של הנפש, שהתלבש על אותה אהבה טבעית. ואסביר

כאשר ילד (וגם אדם בוגר) חווה לאורך שנים ביקורתיות מתמדת, שתלטנות, צעקות ואף אלימות מאדם קרוב שאמור להיות זה שנותן לו תחושה של בטחון, הפגיעה היא מאוד קשה ולכן הנפש חייבת לבנות חומת מגן כדי לשרוד את הפגיעה הזו. המוח והגוף שלך זוכרים את הפחד של "לא לעשות רעש כי אבא ישן" ואת ההשפלות. לכן, גם היום, כשאתה לידו, המערכת שלך נכנסת לכוננות ספיגה. השנאה היא החומה הזו. תפקידה לייצר עבורך מרחק רגשי וכך בעצם להדוף את מקור הפגיעה ובמילים אחרות מי שאני אוהב יכול לפגוע בי אבל מי שאני שונא אני לא צריך להרגיש רגש כלפיו וממילא אני לא אמור להפגע ממנו.

למעשה, אתה לא שונא את עצם קיומו של אבא שלך הרי הוכחת לעצמך שאתה קשור אליו בידיעה שלך שתצטער אם הוא ייפגע. אלא אתה שונא את הפגיעה שהוא מסב לך ואת ההתנהגות שלו. הנפש שלך משתמשת בשנאה כמעטפת הגנה חזקה, שנועדה לשמור על אותו קשר טבעי ופגיע מפני כאב נוסף.

זו גם הסיבה שהניסיונות שלך "לדון לכף זכות" לא עובדים. אי אפשר לכפות אהבה או הנהגות של אהבה כלדון לכף זכות על תודעה המגיעה מתוך כאב וניכור נוכח

כך שבעצם כשאתה מזכיר לעצמך שהוא עושה מצוות ומבשל טעים, אתה רק מגדיל את תחושת האשמה שלך ומרגיש "כפוי טובה", משום הרגש השלילי בו אתה אוחז. אבל האמת שהרגש הזה מה גם שהוא רגש של כעס מקורו הוא טוב הוא רגש שמנסה להגן עליך מפני הכעס שלו ועוקצנותו.

כדי להקל עליך במפגשים שלכם (פעם או פעמיים בשבועיים), אני מציע לך תרגיל מחשבתי קטן: בפעם הבאה שאתה יושב מולו, והוא מתחיל לבקר, לפקד או להשתחצן, ואתה מרגיש עמוק בתוכך את גל השנאה והעצבים עולה  אל תנסה להשתיק את הגל הזה. ואל תרגיש יסורי מצפון על עצם הוויתו. במקום זאת, תאמר לעצמך בלב: "יש בי אהבה טבעית לאבא שלי, אבל הכעס והשנאה שאני מרגיש עכשיו הם מגיעים בעצם רק כדי לשמור עלי הם כאן כדי להגן עליי מהביקורת שלו, כדי שלא איפגע".

אין לי ספק שעצם ההכרה בכך שהשנאה שאתה מרגיש היא בסך הכל כלי שמגן עליך, תוריד את מפלס הלחץ, ותשחרר אותך מההלקאה העצמית, ותאפשר לך להיות לידו מבלי לקחת את המילים שלו כל כך עמוק פנימה.

נקודה עמוקה נוספת שיכולה לסייע לך היא ההבנה של מאיפה מגיעה בעצם כל אותה התנהגות שוחקת שאתה מתאר אצלו: ה'אני ואני בלעדיי לא היה כלום', התחושה שהוא מנהל את כולם כמו חיילים במשחק שלו, הדרישה הנוקשה שכולם יתיישרו לפי הקצב שלו, והביקורת הבלתי פוסקת על כל מקום שאליהם נכנסים.

מחקרים העוסקים בדינמיקה משפחתית, מלמדים אותנו עיקרון שבהחלט יכול לשנות את כל זווית הראייה: אדם שפועל בביקורת שיטתית, בשתלטנות ובאלימות מילולית  עושה זאת לרוב כי הוא בעצמו נמצא במצוקה פנימית וחסר ויסות. לא לחינם המילה "ביקורת" מובנית מהמילים "קור בית" והינו שבמקום שהאדם ירגיש חום ואהבה ביחס לעצמו הוא מרגיש קור וחוסר שביעות רצון בבית של נפשו והינו מעצמו ועל מנת להוכיח לעצמו שיש בו משהו מגיע הצורך להרגיש שליטה. ההורה מנסה להאדיר את עצמו, להרגיש "המלך", ולעיתים קרובות עושה זאת על ידי הנמכת הסביבה שלו בין אם זה בלהגיד שאתה "אסטרונאוט", אדיש, או שאינך פועל כמו שהוא מצפה. הוא מייצר סביבו מציאות שבה רק הכללים שלו קיימים.

הסכנה הגדולה והכואבת ביותר שקוראת לילדים שגדלים בצל התנהלות זו היא ההפנמה. כשאתה שומע לאורך שנים את הביקורת הזו, את טון הדיבור המשתחצן ואת הדרישות המוגזמות, אתה עלול בטעות להתחיל להאמין לזה. אתה מתחיל לחשוב שאולי באמת משהו אצלך פגום, שאתה איטי מדי, או שאתה לא בסדר.

אבל האמת היא הפוכה לחלוטין: כל המילים האלה, הלחץ, הצורך בשליטה והביקורת הקשה שייכים באופן בלעדי לעולמו של ההורה. הם משקפים את המגבלות הרגשיות שלו, את החרדות שלו ואת הדרך שבה הוא יודע להתקיים בעולם. הם לא אומרים שום דבר עליך, על הכישורים שלך או על הערך האמיתי שלך.

ברגע שתצליח להפריד ולומר לעצמך: 'הביקורת הזו היא התיק של אבא שלי, היא לא הכתובת שלי', המילים שלו יאבדו מהיכולת שלהן לצרוב לך בנפש ובגוף, ותוכל להסתכל על הדברים ממקום מוגן ומשוחרר יותר.

עד כה דיברנו על ההגנה שלך. ההבנה שיתכן שהוא פועל מתוך מצוקה אישית שלו והרגשות השנאה שבך בעצם מגיעים ממקום של הגנה על עצמך

אבל כעת לשאלה היותר עמוקה ששאלת  איך, למרות הכל, אפשר פשוט לאהוב את אבא. השאיפה הזו מוכיחה יותר מכל שיש לך מצפון בריא. אבל איך באמת מצמיחים אהבה מתוך לב ורגש שספג כל כך הרבה צעקות, פחד וביקורת?

חשוב שתדע שאהבה אינה מתג שאפשר להדליק בכוח. כדי להגיע אליה באמת, ישנם מספר שלבים מקדימים

קודם הגנה, ורק אז אהבה. אי אפשר לדרוש מחייל שנמצא תחת אש לאהוב את מי שהוא מרגיש שיורה עליו. כל עוד אתה נכנס למפגשים מולו בלי "חליפת מגן", המערכת שלך תהיה עסוקה רק בלשרוד ובלשנוא כדי להתגונן וכפי שביארנו לעיל.

האהבה שאתה מחפש כבר קיימת בך. כדי שהאהבה הזו תוכל לצאת החוצה, אתה חייב קודם להרגיש סוג של ריחוק רגשי שמשמעו עצירה, והיכולת שלא לקחת את המילים שלו ללב. ברגע שתרגיש שאתה בעצם מוגן  ושאתה כבר לא סופג את המילים הכואבות פנימה, השנאה תרד מאליה כי כבר לא יהיה בה צורך הישרדותי. ורק כשזה יקרה. תתחיל לעלות האהבה הטבעית.

שלב שני פרידה מהרצון וקבלת המציאות. הרבה מהתסכול והכעס שלנו על הורים נובע מהפער שבין "האבא שהייתי רוצה שיהיה לי" (אבא מכיל, מפרגן, רגוע וקשוב) לבין האבא שיש לי בפועל. כדי לאהוב אותו, תצטרך לעבור מעין תהליך של "אבל" קטן על האבא המושלם שאין לך, ולעשות השלמה עמוקה עם מי שהוא באמת.  אתה צריך לאמר  לעצמך: "זה אבא שלי. הוא אדם בעל מגבלה רגשית מסוימת, ייתכן והוא לעולם לא יהיה האבא שמכיל אותי, הוא תמיד יהיה לחוץ ויחשוב שהוא המלך". וכן דיבורים פנימים מעין אלו.  ברגע שאתה מפסיק לצפות ממנו להשתנות או להיות מישהו אחר, אתה מפסיק להתאכזב בכל פעם מחדש. ההשלמה הזו משחררת המון כעס, ומשאירה מקום לקבל אותו פשוט כפי שהוא בן אדם פגום.

המעבר מכעס לחמלה. זהו השלב הגבוה ביותר. כשאתה מתחיל להסתכל עליו לא כעל שליט וגאוותן שמנסה להקטין אותך, אלא כעל אדם שבפנים הוא בעצם חלש, מפוחד, חסר שקט, שלא יודע איך לתקשר נכון ומרחיק מעליו במו ידיו את האנשים שהוא הכי אוהב הכעס מתחיל להתחלף בחמלה. חמלה היא צורה בוגרת, יציבה ועמוקה מאוד של אהבה. אתה כבר לא אוהב אותו כי הוא אבא מושלם, אלא מתוך רחמים ואנושיות כלפי הנשמה הפצועה שלו.

ורק עכשיו אפשר לראות את הנקודות הטובות. כתבת שניסית לראות את הטוב שבו (שהוא גומל חסד, מכין אוכל טעים, נותן צדקות והולך לשיעורי תורה), אבל זה לא עבד ועדיין היה לך קשה להרגיש אהבה. הסיבה שזה לא עבד היא שניסית להשתמש בדברים הטובים כדי למחוק או להצדיק את הדברים הרעים, וכביכול הנפש שלך התקוממה "מה זה משנה החסד שלו אם הוא צועק עליי ומקטין אותי?!". אבל, אחרי שתגן על עצמך מולו, תשחרר את הציפייה שישתנה ותסתכל עליו בחמלה, תוכל לראות את הטוב שבו בצורה אמיתית. תוכל להגיד לעצמך: "אבא שלי הוא אדם שקשה מאוד להיות בחברתו ויש לו קשיים עצומים ביחסי אנוש, ובמקביל יש בו גם צדדים נפלאים של חסד ונתינה". הטוב לא מוחק את הרע, והרע לא מוחק את הטוב. שניהם פשוט קיימים יחד באותו אדם מורכב.

הדרך לאהוב אותו עוברת בבחירה שלך להפסיק להילחם בו, להפסיק להילחם בעצמך על הרגשות שלך, ולבנות ביניכם גשר שבעצם מבוסס על הגנה עצמית מצידך, השלמה מוחלטת עם המציאות, וחמלה עליו רק תדע לך שזהו תהליך שאינו קורה ברגע  קח את הזמן, ותדע שהרצון שלך לאהוב אותו הוא המצפן הכי בריא והוא יוביל אותך למטרה הכה חשובה הזו של אהבת אב. ואין לי ספק שעצם הידיעה הזו שכעת התווספה לך כבר תקדם אותך המון למטרה זו

מאחל לך המון הצלחה

ושתזכה לחיות בשלום בו אתה חפץ עם כל בני משפחתך

טל

[email protected]