שלום לך שואל יקר

התיאור הנפלא שלך על חווית השבת שחווית בעבר מעוררת קינאה. איזו רוממות רוח ואיזו נשמה גבוהה הזוכה להתענג באמת על שבת לחוש את היותה עדן הנשמות. כביכול חלק מסוים מרומם בתוך קומת האדם שבך, מצא את סיפוקו בנוכחות של שבת. ודבר זה הוא מתנה גדולה.

ומתוך זה הכאב על אובדן של חיבור כזה הוא כואב מאוד. המעבר למצב של יובש בזמנים שהיית רגיל לחוש סיפוק עמוק ומגע עם משהו שנמצא מעבר לקיום החומרי הגיוני וטבעי שיוצר כאב. העונג הרוחני הוא העונג הממכר ביותר, משום שהוא עונג שמדשן את הקומות הפנימיים שלנו. עד שרבי דוד הנגיד [מחכמי מצרים דור שביעי לרמב"ם] כותב בספר הפרישות שלו, שאצל הפרושים יראת ההסתרה-היראה שה' יסתיר את נוכחותו מהם, גדולה מיראת העונש. כי הכאב שבמרחק גדול מהכאב שבייסורים.

אצל הצדיקים במדרגות האלו, הקרבה לה' היא קרבה נפשית כל כך עמוקה שהסתר פנים הוא בשבילם כמו איבוד של קרוב – בן או בת, שזה הייסורים הגדולים ביותר. באותו אופן גם האור של שבת אם הוא מאיר בנפש ופתאום מסתלק מתרחש באדם תהליך שדי דומה לאבל. זה אובדן וחוסר טעם עמוקים, הנפש מתאבלת על מה שנלקח ממנה. עידון הנשמה על השבת הוא גדול ועמוק והמפגש עם השבת ללא העונג הזה הוא כאב שקשה להתנסח לגביו בדיוק אבל הוא ממשי ומייסר.

בשני מקומות בעלי שור מביא הרב וולבה דוגמא מעצבות הנופלת דווקא בשבת כדוגמא לניסיון מצוי ומוכר. יש מקרים ידועים גם מבחינה מחקרית של עצבות שמופיעה דווקא בזמנים שאין בהם עבודה -בסופי שבוע. זה דבר שמצוי יותר אצל רווקים מאשר אצל נשואים. לפעמים השבת מציפה בדידות שהיום יום מסיח דעת ממנה. אבל לאוו דווקא, השבת יכולה להטיל צל נוגה על כל נפש, רגע של קשב לחלופיות של החיים ללא הרעש הקבוע של מכונת העשייה.

המסילת ישרים מדבר על הנוכחות האלוקית בנפש של האדם כמתנה שהאדם מקבל מלמעלה ולא כמשהו שניתן לשלוט בו. המסילת ישרים אומר על רוח הקודש 'תחילתו עבודה וסופו מתנה' כלומר האדם יכול לעשות הכנות רבות אבל בסוף כדי שיופיע האור האלוקי יש צורך במשהו מבחוץ שיבוא וישרה בתוך ליבו של האדם. הדבר הזה הוא מחמת מה שכתבו המקובלים ובעלי החסידות כי האור שאנחנו מרגישים קרבת ה' ועידון רוחני זהו הקב"ה בעצמו המאיר בנפשותינו, ולא רק הכרה בדבר קיים. האריכו בזה ר' צדוק הכהן וכן השפת אמת, וזה מה שמכונה 'שכינה' בלשון חז"ל.

ואמרו במסכת סנהדרין [פרק חלק] אין דור שאין בו 18000 אלף רואי פני שכינה באספקלריה שאינה מאירה. שהם כל אותם אנשים שמתנוצצת בהם הארה אלוקית לדעת שה' אחד ושמו אחד. כל אלו הם אנשים שהשכינה שרתה בהם באופן מסוים, וגם העידון של הנשמה שתיארת שהיית חווה בעבר זה העידון הנובע מאותה שכינה שירדה לליבך ואשריך ואשרי חלקך.

והנה, מצד אחד צריך לדעת שכיוון שהעונג הרוחני הוא מתנה, אף פעם אין תלונה ואין תביעה על מישהו מדוע נתת לפלוני ולי לא? או מדוע נתת בעבר וכעת לא? כי מתנה מטבעה היא ביטוי לרצון של הנותן ולא מוכתבת לפי הרצונות של המקבל. וכך גם ההארה האלוקית היא הארה שהקב"ה מוריד לאשר טוב בעיניו לפי שיקולי דעת תמים דעות. וזה אל ענין רק לשיטות או תובנות פסיכולוגיות. אלא כאשר זה קורה צריך להרים עיניים לשמים ולהודות וכאשר זה לא קורה יש לשים לב שזה פשוט לא קורה כרגע ואין משהו אחר שצריך לקרות.

ויותר מכך, גם הסתלקות של אור כזה, איננה מכריחה שאתה פגום או שירדת ממדרגתך הרוחנית וכדו' כי סיבות רבות יכולות להיות להנהגת הבורא בזה. אם מצד הזמן או המקום, למשל בארץ ישראל יש טבע שמקבל הארה יותר גדולה, ובחו"ל פחות, בחגים יש הארה גדולה יותר [אבל גם נסיון גדול יותר לסגירת הלב] וימי החו"ל פחות. וגם ייתכן והאדם נמצא במצב מסוים שלא בטובתו שלא מאפשר רוממות רוחנית באותו זמן. למשל יעקב אבינו היה בצער 22 שנה ונסתלקה ממנו שכינה בכל אותם שנים. ולעיתים הסתלקות הארה יכולה להיות גם נסיון כמו אצל איוב. או בזמן הגלות שהנביא אומר – גם כי אזעק ואשווע שתם תפילתי.

ולכן מבחינה זו, הדבר הראשון הנכון לנהוג ברגש זה של עבודת השם, הוא לפני הכל להבין שזה לא בשליטתנו, אנחנו לא יכולים להכריח את הקב"ה לבוא לשרות בנו. אפשר אולי לעורר יותר את הנפש, לשים לב שהשבת מפוארת כראוי וששרים יפה, ולומדים דברים מתאימים – כמו שיר השירים וכדו' אבל גם אז לדעת שזה לא בידיים שלנו, אנחנו לא שולטים בו יתברך וגם לא אשמים זה פשוט ככה עובד, לפי השיקולים שלו.

אבל כן הייתי מציע לך לחשוב אולי הדרך בה פגשת את השבת היא לא הדרך המתאימה כעת, אולי השתנית אתה ואולי עליך לפגוש הארה זו בדרך אחרת. לפעמים אחת הבעיות בעבודת ה' היא שאדם משתנה, אבל ממשיך לנסות לעבוד את השם באותם כלים ודרכים ישנות, והוא לא חושב שכמי שמשתנה עליו גם לשנות את המפגשים שלו עם האור. בדיוק כמו שאדם שגדל – השמין או רַזה, עליו להתאים את החליפה למידה החדשה ולא להתרעם למה החליפה כבר לא טובה. באותו אופן אדם משתנה כל הזמן ומה שעבד פעם לא עובד היום, יתכן שהשבת של פעם עדיין מאירה באותו אור, אבל האור לא מגיע אליך כי אתה אדם אחר.

אתן לך דוגמא: אנחנו רגילים לתפוס את המושג שבת כיום של עונג רגוע ונינוח של משפחה וחברים, אבל מצד שני על פי הלכה מותר להתענות בשבת אם הוא מרגיש שזה מה שמתאים לו ויתענה תענית לתעניתו על כך שביטל את השבת. ובמספיק לעובדי השם [ר' אברהם בן הרמב"ם] כותב על הדרגות השונות של שמירת שבת:

ואשר לדרך המיוחדת הנה רחבים תחומיה עד מאד ורחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב, ודרגות ההולכים בה רבות הן אפילו בדבר מצווה אחד ואפילו בפעם יחידה. משל לשלושה מחסידי ישראל ששמרו שבת אחת. הראשון הוסיף על הדרך הכללית – שמירת השבת והימנעות מחילולה – דרך מיוחדת בחשבו על תכלית השבת ובהתבוננו אל בריאת העולם התבוננות כללית (ובזכרו) כי השמים והארץ וכל צבאם נבראו בששת ימים ולא היה שם כל קדמון ראשון זולת הבורא יתעלה ויתגדל אשר נתן לנו את השבת. והשני דרכו המיוחדת היא בכך שהתבונן בדבר באורח מיוחד במינו, כלומר נתן דעתו על כל מה שחשב הראשון ונוסף על כך התבונן בכללות – העולם ובמה שניתן לו להבחין מתוך פרטיו, החל מטבור – הארץ וכלה בהיקפו של גלגל – השמים, והתבונן אל חכמת הבורא יתעלה בבריאת עולמו ופירט בדעתו מה שנברא ביום הראשון וביום השני ובכל יום מששת הימים כמפורש בספר בראשית. והשלישי דרכו המיוחדת בכך שהתבונן בכל מה שהתבונן בו השני ונוסף על אלה העמיק חקר והגות עד שנתעלה למעלת הקדושה האמיתית ושמח בעושהו על שהאיר לו בזיו – השכינה להגות בו ולהיווכח בגדלותו מתוך גדולת מעשיו; ומבין הוא את רוממות הזיקה השכלית והמצוותית בינו ובין קונו כמו שהיתה כוונת הבורא יתעלה בשמירת השבת, שנאמר (שמות ל"א י"ז) "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם", וממעט בכל מה שמתיש את הזיקה הזאת ולכן נמנע מאכילה ושתיה ביום השבת לבל יפסיקוהו מהגותו, ונמנע משיחה שאיננה ממין העניין ואין צורך לומר משיחה בטלה; ובסוף דרכו השיג בפנימיותו יראת ה' ואהבת שמים ותשוקת – אל – חי עד כדי כך שאפילו אברי – גופו תובעים את מזונם אינו מרגיש רעב בהיות נפשו מדושנת ממה שעלה בחלקה, כמו שאמר דוד (תהלים ס"ג ו') "כמו חלב ודשן תשבע נפשי"; וקולות מתדפקים על אזנו והוא תפוס בשרעפיו ולא ישמעם, ועיניו נופלות על חזיונות של ממש וכמו טחו מראותם. ובזאת יגיע בדרכו המיוחדת אל מחוז חפצו ומשאת נפשו כמו שנאמר (ישעיה כ"ו ח') "לשמך ולזכרך תאות נפש". (המספיק לעובדי השם ההליכה בחוקות התורה)

אתה נוכח לראות כי צורת שמירת השבת והמגע איתה יכול להיות שונה מאוד מאדם לאדם ובהתאם למצב שלו. ישנן צורות שונות לקיים מצווה אחת ואפילו בפעם אחת. הדבר הזה הוא אופיינו לכל עבודת השם הפנימית שאנחנו שואפים אליה.

הייתי ממליץ לך לנסות לבדוק בפועל בצורה של ניסוי מדעי ממש, לבחון מה עובד ומה לא. מתי אתה שמח יותר ומתי לא. תבחין האם כאשר אתה לומד בשבת הרבה זה נעים לך וא לא נעים, האם כשאתה מתארח אצל ההורים זה נעים, או לא. אל תסיק מראש לפי מה שמתחשק לך פשוט תנסה לשים לב למה שאתה רואה במציאות ולא לפי אינטואיציות. האם במקום מסוים היה טוב יותר האם אוכל מסוים אנשים מסוימים לימוד מסוים לבוש מסוים תפילה במקו מסוים כל אלו יכולים להיות רכיבים מעוררים או מכבים, נעימים או לא נעימים בחווית השבת שלך.

חשוב מאוד בכל הדרך הזו לא להניח מראש שאתה יודע מה טוב לך, או להתנהג לפי מה שמתחשק לך, פשוט תנסה ותבדוק מה עובד ומה לא. אם יש לך אפשרות עדיף אפילו שתכתוב ותדרג לך מתי היה נעים מרומם ומתי לא. דרג אותם לפי מדד מאחד עד עשר ותגלה דברים שכנראה יפתיעו אותך. הרעיון לבדוק דברים בצורה רצינית במה שנוגע לעבודת השם יכול להישמע לך עירוב מין בשאינו מינו, אבל צריך לדעת שהגם שהתרוממות רוחנית היא בסופו של דבר מתנה, אבל הדרך וההכשרה לכך היא הכשרה טבעית שצריך לעשות בשיטות טבעיות וברצוה רצינית, מתוך עבודה מאומצת וחקירה דקדקנית.

מקווה שהועלתי ואשמח שתכתוב אם יש לך שאלות נוספות

יוסף