שלום לך

כל כך הגיוני וטבעי לחוש אובדן שליטה לפעמים. החיים תוקפים אותנו מכל כך הרבה כיוונים עד שמגיעים זמנים בהם אדם מרגיש שלפניו עומד קיר חוסם שלא נותן להצליח להתקדם.

לא פחות מכך התביעה כל הזמן להיות מאושר ולקבל את הקושי בשמחה, עלולה להעצים את תחושת אובדן השליטה בעוצמה רבה יותר, כי זה לא מצליח, ויש חלקים בתוכנו שמתנגדים בעוצמה רבה לקבלת הקושי בשמחה – חלקים שכואבים עד העצם.

הדרישה מעובד השם לקבל הכל בשמחה יכול להכניס ללופ להעצים את התסכול והצער, כי לא די בכך שאנחנו עומדים מול קושי וכישלון, אלא אני גם נכשל מבחינה רוחנית הזהות המוסרית שלי – התחושה שאני טוב שאני בסדר שאני מתפקד כמו שצריך, נפגמת, התחושה שהייתי צריך לשלוט בעצמי ולקבל את הכישלון באמונה שלמה, וזה רק מעצים את התחושה שנכשלתי.

כישלון, מבטא בעוצמה את התחושה שאני חסר יכולת – חסר מסוגלות, חוסר המסוגלות הזו יכול לגרום לנו לשני תגובות, ייאוש או כעס. ייאוש הוא הרפיה מדכאת מתוך הנחת יסוד שגם בעתיד לא אצליח. וכעס הוא הפעלת כוח גדול יותר למול האתגר.

כעס הוא כלי שה' נטע בנו כדי שנוכל להגן על עצמנו מול פלישה ואיום, מול מצב שבו אנחנו מותקפים, לפעמים המציאות בקשיחותה עושה לנו הרגשה שהיא התוקף וזה מעורר כעס ושנאה, שהם בעצם הפעלת כוח גדול יותר כדי לפתור את הבעיה.

אלא שכעס ושנאה הם רגשות המתאימים מול אויב או חיה תוקפנית, אבל הוא לא יכול לעזור לנו לעבור מבחן. וכך הבן אדם מרגיש שהכעס נשאר בתוכו ומתבשל, הוא פוגש שוב פעם אדישות – האדישות של המציאות למול הכעס. אבל מהו ליבת המציאות, מה זה בעצם 'המציאות'?

הרי זהו ה' יתברך שהוא בהחלט 'מישהו' וכביכול אפשר לכעוס עליו ולשנוא.

בספר איוב ישנם ביטויים של כאב בסגנון הזה לא מעט. – הסר מעלי ידך, מתגרת ידך אני כליתי [כלומר נגמרתי]. וכן: לו יש בינינו מוכיח ישת ידו על שנינו [כלומר הלוואי היה מישהו שיעמוד בינינו וישפוט ולא תהיה אתה השופט והמעניש כאחד] זו היא מחאה של בן אדם כלפי מה שקורה לו, הוא מבקש: תנו לי בחזרה את האוטונומיה שלי, את המרחב שלי, שהדברים יתנהלו כמו שאני רוצה ומבין, שהעולם יחזור להיות מובן לי. שלא יהיה כזה אבסורדי ומבולבל. התוהו ובוהו שנראה לפעמים בעולם, יותר משכואב לנו החלק הרע שבבלאגן, כואב לנו חוסר השליטה וחוסר המובנות של המציאות.

הרמח"ל בספר מלחמות משה כותב: שהבעיה הקשה איננה רק 'צדיק ורע לו רשע וטוב לו' אלא התחושה של חוסר סדר כללי 'עבדים רוכבים על סוסים, ומלכים יורדים מטה מטה' כלומר התחושה היא לפעמים של חוסר סדר כללי וחוסר הגיון, שכביכול המערכת לא צועדת לכיוון הגיוני כלשהו. ולפי מה שהרמח"ל מלמד תורת הקבלה באה לבאר מהו הסדר הפנימי של המציאות שלפיו ניתן לתפוס מה קורה בעצם.

יש כאן עוד נקודה ששמתי לב אליה. התחושה שהחיים משפילים אותך. כאילו הקב"ה לא מכבד את המקום שלך, את הרצונות שלך, את המחשבות שלך. 'הנה אנוכי מטלטלך טלטלה גבר [גבר מלשון טלטלה מוגברת] כלומר יש מצבים שבהם הקב"ה מטלטל אותנו. ומצבים כאלו יכולים להיות מורגשים כמשפילים עד כדי מיאוס בחיים. כאשר יונה הנביא יוצא מהעיר ונח תחת הקיקיון ולמחרת הקיקיון מת על ידי תולעת ששולח ה'. יונה מבקש את נפשו למות. כך הפסוק אומר. מסתבר שלא החום הנורא עד כדי כך גרם לו לרצות למות. אלא רצף האירועים שקדמו לו, מתחילת ספר יונה. הדרישה ממנו להתנבא נבואה שלא עומדת להתקיים [כי הגוים 'קלי תשובה' הם ונינווה לא תתהפך] הבריחה אל הים, והסערה, לאחריה הדג, שבכולם התחושה שאי אפשר לברוח מרצון ה', אי אפשר לברוח מנוכחות ה'. התחושה 'כי אסק שמים שם אתה ואציע שאול הינך' יכולה להיות תחושה של מחיקת האוטונומיה האנושית עד תומה, וזו תחושה מפחידה ומאיימת, עד רמה בה אדם אומר: אם אלו החיים, לא תודה.

את אומרת אמירה שנשמעת אולי לא טוב, אבל יש בה ממד עמוק של התבגרות באמונה שלך, 'הבנתי שאני לא באמת רוצה את מה שהשם רוצה, והשם לא באמת רוצה את מה שאני רוצה' זו הבנה עמוקה עד מאוד. יש פער מובנה עמוק בין הרצון האלוקי לרצון האנושי, הקב"ה ברא את זה ככה בכוונה גמורה. אנחנו לא רוצים מה שהוא רוצה, אנחנו מוכנים לתת לו מה שהוא רוצה כדי שיתן לנו את קרבתו ואהבתו, אנחנו רוצים להיות קרובים איליו בטוחים ומנוחמים, אבל אנחנו לא רוצים את מה שהוא רוצה. סביר להניח שרוב בני האדם אם הציעו להם לשנות משהו בעולם הם היו משנים..

הקב"ה ברא את העולם בדיוק באופן הזה. בקוהלת כתוב 'גם את העולם נתן בליבם לבלי אשר יכלו לראות מראש ועד סוף' כלומר הקב"ה תקע לנו במחשבות את העולם כדי שלא נוכל לראות את העולם במבט המלא כמו שהוא רואה אותו. כלומר הקב"ה ברא אותנו בעלי מבט חלקי בצורה מובנית. הוא רוצה שלא נהיה זהים לו. הוא רצה שנהיה שונים ממנו. הוא רוצה שנהיה אחרים ממנו. אילו ראינו את העולם במבט האלוקי הינו חלק מהאלוקות עצמה כמו שאמרו הראשונים 'אילו ידעתיו הייתיו' מה שהופך אותנו לאנושיים זה החוסר ההבנה המלא של המציאות. הפגימות התודעתית שלנו היא זו שיוצרת הדדיות בינינו לבין הקב"ה. היא זאת שיוצרת מצב שבו יש 'אני' ו'אתה' אילו היינו זהים עם האלוקות היינו נבלעים בה. הקב"ה רצה לתת לנו אוטונומיה, והאוטונומיה היא דווקא על ידי השונות שלנו ממנו. זה מה שגורם שלא נתמזג באלקות כל זמן שאנחנו חיים בעולם הזה – כי לא יראני האדם וחי.

הפער בין הרצונות שלנו לבין הרצון של השם הוא בדיוק מה שמעניק לנו אוטונומיה ולא זה שמוחק אותה. זו לא הבעיה זה הפתרון. הבעיה היא שחושבים שלא אמור להיות פער. שאנחנו אמורים לרצות את מה שהשם רוצה, באותה דרך ובאותה מחשבה. האם היינו רוצים לחיות עם בן אדם שחושב הכל בדיוק כמונו? האם זה לא הדבר הכי מעיק שאפשר שיהיה בעולם? זהו התמזגות מוחלטת. ועם הקב"ה זה עוד יותר בעייתי, כי אילו הבנו את העולם כמות שהוא באמת, היינו מבינים שאנחנו עצמנו חלק ממנו. והרי זה מצב נורא ואיום, זו היא תחושה של תינוק ברחם, ולא של בן אדם בוגר. זה הדבר שרצה הקב"ה למנוע. הוא רצה שיהיה לנו 'שונות'- 'אחרות' ממנו. שנהיה בני אדם, עם יצרים ועם רצונות מובדלים, פגומים בלתי שלמים, חלקיים. ככה הוא אוהב אותנו, יצורים שמסוגלים לחטא, אבל בוחרים בקב"ה בהרבה מקרים.

את מדברת על זה שלהקב"ה אין גוף אז איך ניתן לאהוב אותו להרגיש נאהבים על ידו. זו היא שאלה גדולה שעסקו בה רבים מחכמי ישראל הראשונים. כיצד ניתן להבין משהו על הקב"ה אם אין לו שום תכונה אנושית. הרמב"ם במיוחד הקדיש לשאלה הזו את חלק א' של ספר מורה נבוכים. והרמב"ם לימד שעבודת השם הגבוהה ביותר היא ההבנה כמה הקב"ה רחוק מתכונות אנושיות. וככל שאדם מבין ביותר ויותר פרטים כמה הקב"ה נבדל ושונה מבני אדם, ככה הוא חש יותר את הנוכחות שלו.

הראשונים שאחרי הרמב"ם, הדגישו את המידות של הקב"ה והנהגתו בעולם. ולימדו את הדרך הזו כדי להכיר אותו. המקובלים גילו לנו, כי כל מידות השם יתברך נמצאות בכל פינה ובכל מרכיב במציאות וכל פרט ופרט במציאות הוא השתלשלות ממנו. בהתאם לכל המידות וההנהגות שיש בבריאה. בקיצור השאלה שלך היא שאלה גדולה וחשובה עד מאוד, שאלה שכל גדולי עולם עסקו בה, ושהדרך לענות עליה עוברת בעמל גדול חכמה רבה ועבודה של שנים.

[אלא שיש גם מסלול עוקף. מסלול של רגש יהודי חם, של אהבת השם מתפרצת מלב יהודי. ויהודים אם אינם נביאים בני נביאים הם ויודעים טוב טוב למי ולמה הם מכוונים ומתפללים. כלומר יש גם את הדרך הזו, שהיא אינטואיטיבית וישירה ויודעת מה היא עושה. רק חשוב לדעת שלא מדובר בשאלה סתם.]

מצד שני חשוב להבין, האם כשאנחנו מרגישים נוכחות של בן אדם אחר אנחנו באמת מתכוונים דוקא לנוכחות של הגוף שלו? האם באמת אנחנו מתייחסים לגוף של בן אדם אחר כאוהב או שונא? הרי אנחנו מתכוונים לאישיות שלו לתודעה שלו. שהיא בכל מובן לא שונה מאותו מכניזם של אמנות אבסטרקטית. אין סיבה לא להבין את המציאות עצמה כגוף של עצמיות אחרת נוכחות שאיננה נופלת מנוכחותו של בן אדם ואפילו יותר ממנה.

את גם קובלת על זה, שהעולם מכשיל כל הזמן. זה כואב. וזו באמת טענה גדולה. יש מצבים שבאמת החיים מכאיבים עד שכל העולם נצבע בצבע של כאב. יש מצבים שהעולם נצבע בצבע של כישלון. כמובן שרציונלית אנחנו מבינים שזה רחוק מלהיות נכון, בטוח שברגע אחד תוכלי למנות עשרה דברים שהצלחת לעשות היום. אבל הרגש הוא כזה ובצדק. כי ההצלחה היא לא הענין, ברור שיש דברים שמצליחים, הענין הוא התחושה שהדברים יצליחו כמו שאנחנו רוצים. שהכוונה תתממש במציאות כמו שהיא נחוותה בראש. זו היא חווית שליטה במציאות, וזו היא חוויה שהקב"ה נוהג לאתגר מדי יום. וזה מכעיס.

אבל האם באמת היית רוצה שהעולם יתפקד בדיוק כמו הרצונות שלך? האם כאן לא התהפכו היוצרות ובעצם את רוצה שהעולם יהיה משרת שלך? שהעולם יהיה צינור לרצונות והכוונות שלך? האם יש הגיון בכך שאת זו שתשלטי בעולם באופן מוחלט? למה בעצם? בזכות מה? זה הרי בעצם רצון לשעבד את האלוקות לרצונות שלך, ולמה בעצם?

באופן עמוק, הרצון הזה הוא זה שהביא בני אדם פעם להמציא להם עבודה זרה. כי הקב"ה האמיתי והנוכח בכל העולם, הוא לא נתפס בידיים שלנו, הוא מחליט מה הוא רוצה לעשות, ואיך לנהל את העולם שלו, והוא תובע ללכת בדרך הישר. אבל האלילים הם מוגשמים בחומר וכאשר יש אלוהים מוגשמים בחומר [אני אומר אלוהים כי מדובר באלילים] אז בן אדם מרגיש שהוא זה ששולט באלוהות ולא האלוקות שולטת בו. אבל האמת היא שלא אנחנו שולטים בו ולא הוא שולט בנו. אלא יש מרחב אוטונומי לאדם, לתפקד בתוכו מרחב של חוסר ידיעה, יצרים, פחדים, חוסר וודאות, זה מה שהופך אותנו לאנושיים וזה מה שהקב"ה מכבד. הוא רוצה בני אדם ולא מלאכים ממלאים תפקיד.

נדמה לי שההבנה עד כמה הקב"ה מכבד את האוטונומיה שלך, כמה הוא דורש שתהיו מחוברת לרצונות שלך גם כשהם סותרים את שלו [חלילה לא לעבור עבירות, אלא] להבין שאמנם הוא רוצה ככה אבל אני רוצה ככה, ואני מעבירה את רצוני מפני רצונו, אבל לא מפני שאין לי רצון, אלא כמחווה של אהבה וציות, לא כביטול של האני. זה יכול להיות פתח גדול לקרבת השם מסוג חדש, מעצים מרומם שבו האי-הענות שלו לתפילותיך לא מעורר זעם, אלא הבנה של העובדה שאנחנו לא שולטים באלוקים, והוא לא חייב לרצות מה שאנחנו רוצים. הוא לא מובן לנו אף פעם עד הסוף לא נגיש אף פעם עד הקצה, כמו שבן אדם אחר אינו נגיש אף פעם עד הסוף. והקב"ה נוהג בנו גם כן כיצורים אוטונומיים השונים ממנו, יצורים שהם לא דומים לו ולא צריכים להיות.

זוהי מדרגה גבוהה, והמשבר הזה הוא הזדמנות לעלות אליה

שמחתי להיות כאן

מקווה שהועלתי

יוסף