שלום וברכה שואל יקר

השאלה שאתה שואל חשובה מאד, חשובה לא רק לך, היא חשובה גם למי שלא שואל אותה. כי שאלה זו מבררת נקודה חשובה מאד.

מה זה להיות יהודי? מה ה' דורש מאיתנו כאן בהיותנו בעולם הזה, האם הדרישה היא להיות רוחני?

מה זה להיות רוחני?

איך נעשים רוחניים?

האם להיות אדם ערכי, בעל אידאליים ערכיים, שמוכן להקריב את עצמו למענם זו רוחניות?

לכאורה כן, אז למה צריך להיות ספר חוקים?

למה שלא כל אחד ילך לפי מחשבות לבו ויקיים חיים ערכיים, יחיה על פי אידיאלים ויקריב למענם?

בתפלה השאלה מציקה עוד יותר, איך יתכן שיש נוסח קבוע אותו צריך לומר שלושה פעמים ביום, וכי זה אופן של שיח? האם זו הדרך לפנות אל ה' באופן פורמאלי כל כך, כשחייבים לעשות זאת, התפלה הרי עבודת הלב היא, וכי הלב יכול לפעול בלחיצת כפתור, כשחייבים?

מדוע שלא נצא לשדות, נתבודד ונשוחח עם הבורא כאוות נפשינו, לפי העולה בלבנו, כשנפשנו נשפכת בשיח ממעמקי הלב הפונה בתלות גמורה לבורא עולם?

לפני שאני פונה לנסות לומר את מה שאני חושב על השאלות הללו, את מה שאני עונה לעצמי על השאלות הללו, חשוב לי לציין שאלו שאלות חשובות מאד, שאלות שכל עובד ה' צריך לחשוב עליהם!!!

ובכן, יש כאן שני נושאים מאד יסודיים ומורכבים, שאפשר לומר שהם שורש ויסוד לכל עבודת ה' של האדם.

זה היחס אל הקשר של האדם עם הבורא, הנשגבות מחד, כנגד ברית וקשר מאידך. והנושא של הפורמאליות בעבודת ה'. אלו שתי סוגיות עמוקות שצריך לשפוך עליהם סוללה של דיו ולכתוב עליהם ספרים עבי כרס, ובתשובה אחת לא אוכל לכתוב כל מה שיש לומר על כך, אך אנסה לכתוב את התמצית של מסקנותיי ממה שלמדתי והעמקתי בעבודת ה'.

ובכן, אתחיל בנושא הסבוך של הקשר עם בורא עולם. הבורא יתברך ברא עולם, הוא לא ברא אותו רק בכדי שהוא יתקיים, אלא מטרת הבריאה הייתה לקיים בריאה שמקיימת קשר עם הבורא. הבורא המתין כמה דורות, מאדם עד נח, ומנח עד אברהם, ועדיין לא היה מי שקם וקיים את הקשר הזה, עד שבא אברהם, אברהם אבינו הבין מלבו שאמור להתקיים קשר עם הבורא, לפניו גם היו צדיקים שעבדו את הבורא, אך אברהם הבין שהמטרה היא שתתקיים ממש ברית בין האדם לבורא. זה אולי כל סיפורו של חומש בראשית איך העולם נברא ולא נגמרה בריאתו עד סיומו של החומש בו התקיימה משפחה שלימה שקמה ונהייתה לעם, עם שמקיים קשר עם אלוקים. הענין הזה נראה אולי פשוט מאד, היו צדיקים בעולם מדוע הם לא קיימו את אותה ברית שקיים אברהם אבינו?

אך, האמת שאין הדבר פשוט כלל וכלל, הבורא נשגב, אין לו גוף ולא דמות הגוף, ואיך יתכן ברית בין בורא לנברא, בין אדם, חומרי, לבין הבורא הנשגב בעלום. איך יתכן קשר עם מי שאיננו מכירים אותו כלל? שלא תיתכן היכרות איתו? שהקשר הגבוה ביותר שהיה לבן אנוש עלי אדמות איתו היה שראה את אחוריו, אך את פניו לא ראה, כלומר גם משה רבינו לא הכיר את הבורא. הוא זכה להכיר יותר מכולם אך עדיין לא הייתה לו גישה ממש אל פניו אלא אל אחוריו.

אך אברהם קיבל רמזים על הבנתו, הוא הבין את רצונו של הבורא שכן יתקיים קשר.

וכך בנבואה שהוא זכה בה הוא זכה לדעת את רצון ה', וכך אחריו המשיכו יצחק ויעקב ואחריהם השבטים יוסף משה ואהרן. במתן תורה ניתן ספר הברית לעם ישראל, אז ניתן לכל דורש יכולת לקיים את הקשר עם הנשגב, עם בורא עולם. דרך התורה ומצוותיה יש יכולת לאדם להכיר את בורא עולם, לא להכירו ממש, כי הוא נשגב מכדי לדעתו, אך ניתן לכל דורש יכולת לדעת מה נכון בכדי לקיים איתו קשר.

כאשר קשר מתקיים בין אנשים, בין שווים, יש יכולת פשוטה לזהות, מה בן בריתך צריך בכדי שהקשר יתקיים, ההיכרות הברורה של בני הברית אלו עם אלו נותנים יכולת לזהות ולהכיר מה הצרכים של שני הצדדים, מה הצפי שהם מצפים אחד מחבירו, וכך הם מסוגלים לקיים את הקשר ולמלא את השליחות שהקשר הזה אמור ליצור.

אך, קשר עם בורא עולם, קשר של בן אנוש החומרי עם אלוקים הנשגב, זקוק לספר חוקים, הוא זקוק לרשימה ברורה בה בורא עולם מגלה את רצונו, את דעתו, את הצפי שהוא מצפה ממנו, ומן התוצאות של הקשר עמנו.

כמובן שספר הברית, הוא לא רק ספר של מילים, במילים טמונים עומקים, בורא עולם טמן במילים עומקים פנימיים מאד, הוא טמן במצוות יכולת של חיבור וקשר עמוקים מאד, כך שכל אחד יוכל להעמיק ולהפנים את הקשר עוד ועוד כל אחד לפי דרגתו הרוחנית, לפי יכולותיו והתמדתו לבחון ולבדוק את רצון הבורא דרך לימוד דבריו.

הקשר הזה הוא סבוך, קשה לקיים קשר כל כך עלום, זה מתבטא היטב בפיוט הנאמר בחלק מבתי הכנסיות אחר תפלת מוסף בשבת, בשיר הכבוד:

אַנְעִים זְמִירוֹת וְשִׁירִים אֶאֱרֹג, כִּי אֵלֶיךָ נַפְשִׁי תַעֲרֹג

נַפְשִׁי חָמְדָה בְּצֵל יָדֶךָ, לָדַעַת כָּל רָז סוֹדֶךָ

מִדֵּי דַבְּרִי בִּכְבוֹדֶךָ, הוֹמֶה לִבִּי אֶל דּוֹדֶיךָ

עַל כֵּן אֲדַבֵּר בְּךָ נִכְבָּדוֹת, וְשִׁמְךָ אֲכַבֵּד בְּשִׁירֵי יְדִידוֹת

אֲסַפְּרָה כְבוֹדְךָ וְלֹא רְאִיתִיךָ, אֲדַמְּךָ אֲכַנְּךָ וְלֹא יְדַעְתִּיךָ

בְּיַד נְבִיאֶיךָ בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ, דִּמִּיתָ הֲדַר כְּבוֹד הוֹדֶךָ

גְּדֻלָּתְךָ וּגְבוּרָתֶךָ, כִּנּוּ לְתֹקֶף פְּעֻלָּתֶךָ

דִּמּוּ אוֹתְךָ וְלֹא כְּפִי יֶשְׁךָ, וַיְשַׁוּוּךָ לְפִי מַעֲשֶׂיךָ

הִמְשִׁילוּךָ בְּרֹב חֶזְיוֹנוֹת, הִנְּךָ אֶחָד בְּכָל דִּמְיוֹנוֹת

שים לב, הפייטן פותח ומדבר על הצורך שלו לומר שיר לבורא, בסיום התפלה, אחר שהסתיימה תפלה ארוכה בה התפללנו שחרית ומוסף אומר כל יהודי כי ברצונו היה לדבר יותר, ברצונו היה לשוחח ממש, כי הרי "נפשי אליך תערג" הוא מתאר את הקשר את הידידות את הרצון לדעת כל רז וסוד, לפתור את התעלומה הזו, להתעלות מהנשגבות הזו. אך כאן חוזר הפייטן ומדבר על חוסר היכולת של האדם, אספרה כבודך ולא ראיתיך, אדמך אכנך ולא ידעתיך. חרף הקשר ארוך השנים, חרף התמסרותנו בת אלפי השנים של העם אליו, עדיין "לא ידעתיך" ק נביאיך ספרו מעט, בדרך משל ורמז, כינו אותך ולא כפי ישך, וישווך לפי מעשיך, כלומר עדיין כל ההשגה שלנו אינה אלא בדרך משל, על פי המעשים הנגלים לעינינו ותו לא. בהמשך הפייטן מספר על חלק מהמשלים בהם משלו הנביאים, משלים בהם יש שייכות לאדם לתפוס איכשהו, איך נראה הקשר מצדו אל בורא עולם. כשהוא מסיים בבקשה "יֶעֱרַב נָא שִׂיחִי עָלֶיךָ, כִּי נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ", כלומר הוא מתחנן, שחרף הנשגבות, יהא הקשר מושלם שהערגה והכיסופים לקשר הזה יתקבלו, יישמעו, ויקיימו את הקיים את השיא של האפשרות לקשר בין נשגב כל כך לאדם החומרי המגושם.

כך גם התפלה לבורא עולם, הפנייה אליו השיח אליו, יהיה תמיד מוגבל בעקבות הנשגבות הזו, בעקבות הפרדוקס של הברית עם הנשגב. ועל כך אמר שלמה המלך ע"ה (קהלת פרק ה פסוק א) "אַל תְּבַהֵל עַל פִּיךָ וְלִבְּךָ אַל יְמַהֵר לְהוֹצִיא דָבָר לִפְנֵי הָאֱלֹהִים כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים" ומכאן אמרו חז"ל (ברכות דף סא עמוד א) "אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר לעולם יהיו דבריו של אדם מועטין לפני הקדוש ברוך הוא". ודוד המלך ע"ה אמר (תהלים פרק סה פסוק ב) "לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה". כלומר, איך נשוחח? יש כאלו שחושבים שנכון לדבר עם ה' כדבר איש אל רעהו, אך כאמור זה לאיתכן, השיחה עם הבורא היא לא שיחה של איש מול איש, עצם המפגש עם הבורא הוא דבר הטעון ביאור, היתכן? היתכן שבן אנוש ישוחח עמו? אך אברהם אבינו חידש שזה אפשרי, והוא שוחח והא תיקן תפלה, ואחריו תיקן יצחק עוד תפלה, ואחריו תיקן יעקב עוד אחת. אבל התפלה הזו השיח הזו צריך להיות מודרך, לא יתכן שנפנה אליו סתם כך, איננו יודעים אותו בכדי לדעת איך לפנות. האבות הקדושים לימדו אותנו לפנות אליו שלוש פעמים ביום, חז"ל הקדושים לימדו אותנו איך לשוחח, מה לומר בשיחה הזו, הם בעומק שכלם, ברוחב ידיעתם בתורה הקדושה יכלו לברר מהו השיח הנכון, איך משוחחים, איך מקיימים את הקשר הזה את השיח הזה, איך הוא יכול להיות נכון, על מה אנחנו אמורים לדבר בו!

לכן לא כל אחד ממציא לבד תפלה, לכן לא כל אחד ממציא ערכים ואידיאלים משלו. כי הערכים שהוא ימציא, האידאלים שהוא יחיה למענם יהיו אידיאלים ללא ממד של גובה, הם יהיו אנושיים, לא יהיה להם ערך של אותה נשגבות נעלמת שלמענה נברא העולם.

אך יש עוד נקודה מעניינת מאד שיש בתפלה, ודווקא בתפלה הפורמאלית בפנייה העקבית שלוש פעמים ביום על פי צו, ולא רק מתנועת נפש של רצון והתנדבות.

יש לתפלה ודוקא לתפלה הפורמאלית תפקיד חשוב מאין כמוהו לאותו קשר סבוך של האדם החומרי עם הבורא הנשגב.

כתוב "ויהי האדם לנפש חיה", ובתרגום – "לרוח ממללא". היכולת של האדם לתקשר, זה האדם, האדם בשונה מחית השדה, משוחח-מתקשר. התקשורת האנושית היא מהותו של האדם. לא טוב היות האדם לבדו.

השיחה, היא פעולה אנושית ממדרגה ראשונה. השיחה מקיימת את חיי הזוגיות, את חיי החברה, את היכולת להביע. יש אמנם תחליפים לדיבור, יש כתיבה ויש יכולת להעתיק את השיח לתנועות ועוד אפשרויות, אך כולם אינם אלא אפשרויות פחות טובות מן הדיבור. יכולת התקשור הטובה ביותר, האנושית ביותר, היא הדיבור.

כל יהודי, עומד שלוש פעמים ביום, באופן עקבי וקבוע, ומשוחח. עם מי? עם בורא עולם!!!

נראה שעצם המציאות הזו, יוצרת באדם בהכרח תודעה מיוחדת, של חיים מחוברים אל מעבר, אל "אין סוף", גם ללא התבוננות בתפלה עצמה, גם ללא התבוננות במושג "אין סוף" בהכרח, העמידה הזו, התמוהה משהו, בה אדם משוחח!!! עם בורא עולם!!! יוצר באדם תודעה של קשר וחיבור אל מה שמעבר אליו, כשהמעבר הזה הוא מופשט, ללא צורה וללא לבוש, הוא אין סוף!!!

אדם שמתפלל שלוש פעמים ביום, נוצרת בו תודעה של חיים עם ממד של גובה.

לא בכדי ייסד רבי חיים איש בריסק שהכוונה המעכבת את התפלה היא הידיעה שהאדם עומד לפני המלך. כי זו עיקרה של תפלה, החוייה-התודעה של שיח עם מה שמעבר לאדם.

עיקרה של היהדות לעשות צדקה ומשפט, כך מבואר בתורה אין ספור פעמים, אך הדבר מבואר באר היטב בפסוק על אברהם אבינו (בראשית פרשת וירא פרק יח פסוק יח – יט): "וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו". זו הבשורה שאברהם הבינו בישר וחינך את זרעו אחריו.

אך לעשות צדקה ומשפט, היא תחושה של כל אדם, כל אדם זקוק למשמעות, והאדם יוצר אידיאלים, הוא ממציא מוסריות, כפי שהוא חש בתחושותיו, פעמים רבות המוסריות שהוא יוצר היא מוסר אגוצנטרי, משהו שחוזר אליו, שהוא נהנה ממנו, משהו שנגיעותיו האישיות הפכוהו למוסרי.

ללא ממד של גובה, ללא שהאדם יחיה בחוויה של משהו שמעבר למרחב שלו, ללא שחייו ילוו בתודעה של חיבור אל משהו שמעבר לעולמו המצומצם, יהיו האידיאות שלו מצומצמות אל חייו האגוצנטרים. רק תודעה של חיבור לעולם גבוה יותר תנסוך באדם מוסריות-משמעות גבוהה יותר.

כמובן, שבראש ובראשונה צריכה להיות תודעה אל מה שבמרחב של האדם, חיבור אל העולם שמעבר למרחב, ללא חיבור למרחב שבו הוא חי, יכולה להיות הרת אסון, היא יכולה ליצור איש מנותק שמוסרו הוא מוסר אכזרי, מוסר מנותק שאינו גורם ליושר לצדקה ולמשפט. רק חיבור של שניהם יחדיו, תודעה כפולה של מרחב רציונאלי, עם תודעה של מרחב שמימי, תיצור מוסר אמתי ערכי, בעל משמעות של ממש.

התורה הקדושה מכוונת את האדם, אל שתי התודעות, החוקים והמשפטים. המשפטים הם תודעות ברורות ומובנות, והחוקים יוצרים תודעה אל החיים של מעבר למרחב, של "אין סוף". מצוות רבות מכוונות את האדם לכך.

אך מצות התפלה יותר מכל יוצרת באדם את התודעה הנוספת, המציאות של השיח הקבוע עם בורא עולם, נוטעת באדם יותר מכל את החוויה הזו, של קשר אל אין סוף, של חיים שיש בהם משמעות גבוהה יותר מעבר למה שנראה בעיניים.

אני חושב שהתודעה הזו, היא תודעה שחודרת לכל מתפלל, גם מתפלל שתפלתו ללא כוונה, עצם המציאות הפשוטה, שאדם עומד ומשוחח, משוחח בלחש, נוטעת באדם את החיבור המיוחל, אליו התורה מכוונת, חיבור אל האין סוף.

נראה, שלכך עיקרה של תפלה היא תפלת שמונה עשרה, לא הבקשה הפרטית האישית של האדם, נוסח תפלת שמונה עשרה לא מכוון כמעט אל צרכי האדם הפרטיים-האישיים, אפילו בקשות על רוחניות אישיות-פרטיות לא נמצאות בתפלת שמונה עשרה, פעמים חש האדם כי סופה של התפלה בה הוא מוסיף בקשות משלו על חייו הפרטיים היא עיקרה של תפלה, שם הוא מקיים את מצות התפלה בהידור הוא מבקש מקירות לבו על עצמו בכוונה ובזעקה.

אך חז"ל לימדונו לא כן, חז"ל לימדונו בתקנתם את נוסח התפלה הקבוע של תפלת שמונה עשרה, כי עיקרה של תפלה היא החיבור אל "אין סוף" העיסוק האישי בצרכי האדם משאיר את האדם כאן, דווקא התפלה על ענייני הכלל ועל עתידו של הכלל, הם יוצרים באדם את התחושה הזו, הם משרישים באדם תודעה חזקה של חיים אל מעבר למרחב שלו הפרטי האישי.

נכון אמנם, יש בבקשה מבורא עולם בשיחה אישית פרטית של כל אדם תפקיד חשוב מאד, גם הבקשה הזו יוצרת קשר וחיבור, אך בכדי להתחבר לחלוטין לעולם שמעבר אל האדם יש צורך דווקא בתפלה כזו, תפלה שכל כולה מעבר למרחב.

אברהם אבינו בישר וחינך את דרך הצדקה והמשפט, זה היה מפעלו של אברהם, המפעל הזה לא היה יכול להתקיים ללא החידוש הנוסף של אברהם, והיא התפלה. התפלה היא המקיימת בסיס ליכולת אנושית לכוון את עצמו אל הצדקה והמשפט, אל היושר והמוסר.

***

שנו חכמינו זכרונם לברכה (תענית כה ב): "שמואל הקטן גזר תעניתא וירדו להם גשמים קודם הנץ החמה כסבורין העם לומר שבחו של צבור הוא אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה לעבד שמבקש פרס מרבו אמר להם תנו לו ואל אשמע קולו". מבואר כאן באר היטב התפלה נועדה לקשר ולחבר את האדם, לכך התפלה עצמה מטרה היא, ולא אמצעי לקבלת הבקשה, ולכך אם הבקשה מתקבלת טרם שבקשוה אין זה שבחו של ציבור.

לעומת זאת אמרו חז"ל (סנהדרין קו ב) "אמר רבא רבותא למבעי בעיי, בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין ואנן קא מתנינן טובא בעוקצין, וכי הוה מטי רב יהודה אשה שכובשת ירק בקדירה ואמרי לה זיתים שכבשן בטרפיהן טהורים אמר הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא, ואנן קא מתנינן בעוקצין תלת סרי מתיבתא, ורב יהודה שליף מסאני ואתא מטרא ואנן צוחינן וליכא דמשגח בן, אלא הקדוש ברוך הוא ליבא בעי דכתיב וה' יראה ללבב". נכון אמנם שכנגד "ליכא דמשגח בן" ודאי שמעלה היא שעוד טרם שביקש נענה, אך המעלה הגדולה יותר היא שמבקש ולא שרק "כד שליף מסאני אתא מטרא", שהרי שמואל הקטן לימדנו שאין זה שבחו של ציבור.

נראה לאור הדברים, כי עיקרה של תפלה היא היות האדם במצב של "עינינו לך תלויות" להיות עם תודעה של עולם עליון, מעבר למרחב הצר הנמוך של עולם התחתון, לחיות בחוויה שיש בה ממד של גובה. החוויה נעשית על ידי הדיבור, השיח בתפלה יוצר את התודעה הזו, אך דורו של רב יהודה, שהיה דור שלבו רחב כאולם, הייתה החוויה הזו מתממשת כבר בעמידה מול בורא עולם, "כד שליף מסאני" עצם העמידה להתפלל, העמידה מול בורא עולם, החייתה בהם את החוויה הזו, לא היה צורך לשוחח, גם ללא דיבור העמידה גופא, יצרה את החוויה הזו.

המעשה שהיה בדורו של שמואל הקטן היה אפילו לא נעמדו להתפלל, הם לא זכו לעמוד לפניו, וכבר התקבלה בקשתם, על זה אמר שמואל הקטן שאין זה שבחו של ציבור.

רמז לכך רבינו המהר"ל בדבריו הקצרים (נתיבות עולם נתיב העבודה פרק ב) "אבל כאשר הוא מתפלל בלבו בלבד לא נקרא שמוציא חסרונו מצד שהוא חי מדבר, רק אם הוא צדיק גמור והוא שכלי אז השם יתברך שומע אף שקורא אל השם יתברך בלבו בלבד".

הפלא של התפילה הוא העמידה לפני המלך.

היינו שיש בה יחס אל האין סוף ברוך הוא, זו נקודת הפריצה מגבולות האדם ולכן היא עיקר נקודת החיות שלו ושל כל העולם. במובן הזה התנועה היסודית של התפילה היא ההתבטלות שביראה ואהבה (האדם המודרני מבין את "התבטלות" כאסון שהוא ביטול העצמי, ולא מבין שכל מקור האני הוא ביחס אל האין סוף ברוך הוא, ובהעדר יכולת ההתבטלות האדם כלוא בגבולות העולם ו"האני" שלו הוא אשליה. ההתבטלות היא עצמה ההתהוות).

כך דווקא על ידי ספר התורה, על ידי תרי"ג מצוות, על ידי תפלה ממוקדת ומכוונת, קבועה ומיוסדת, יש יכולת לקיים קשר רוחני של אמת, ולא של דמיון, רק כך יש יכולת לקיים מציאות בה יש את הפלא הזה של הקשר בין הבורא עם ברואיו, אותו פלא שחידש אברהם אבינו בעולם, ואנו ממשיכים אותו.

ודאי שתפקידו של האדם, לנסות להבין איך הוא מרחיב את היריעה, איך הוא מתנדב עוד, התנדבות נכונה, בכדי שהקשר עם הבורא יתקיים שחייו יהיו חיים של מילוי רצונו של בורא עולם כאן בעולם.

זה תפקיד קשה מנשוא, זו חוויה מטלטלת של כל עובד ה' חוויה של חיפוש, של רצוא ושוב, של תפיסה בנשגבות מחד ואחיזה חזקה בקרקע מאידך, זו חובתינו לשם כך אנחנו כאן בעולם, לשם החיפוש הזה, לשם תנועת רצוא ושוב הזו של החיפוש של הנפש העורגת הכוספת לדעת כל רז סודך!!!

זה אולי התמצית של עבודת ה' של האדם, החיפוש הזה, חיפוש שנתקל בנסיון גדול של רצון ליצור לבד להמציא לבד ולהאמין שהקשר שלי לא עלום, שיש לי את היכולת לדעת לבד מה הוא רצון הבורא, שאינני צריך לתכתיבים, זה נסיון של החיפוש, ניסיון של המחפש. אך עלינו לדעת כי לא ניתן לבן אנוש לגלות את הנשגבות הזו, כי אין לו גוף ולא דמות הגוף, ותפקידנו אינו אלא למצוא את העומק מתוך דבריו שדיבר עמנו בתורה הקדושה, בתרי"ג מצוות, בדברי הנביאים, ובתורה שבעל פה.

יתן ה' ונזכה לגלות את רצונו ואת תפקידנו כאן בשליחות ששלח אותנו עלי חלד לקיים רצונו לתקן עולם במלכות ש-ד-י.

בברכה מרובה

שלמה

[email protected]