שלום לך בחורה יקרה,

מהמכתב שלך אני מבינה שהגעת להבנה בהירה: את לא מוכנה להתפשר על חיים שאין בהם מספיק חיבור לרוחניות. זה מרגש וראוי להערכה, במיוחד לאור העובדה שהחיים שלך יפים ומלאים בעשייה ובהנאות, מה שבדרך כלל נותן אפקט מרדים. אז מדהים שאת לא מוותרת עלייך, ונראה שגם ה’ לא מוותר עליך ולא מניח לך לשקוע בסתמיות של החיים הנוחים.

את מספרת על תחושה שאין עם מי לדבר על השאלות שלך עם כל הרצינות והכנות שבהן. את מוקפת בחברות, משפחה וצוות הסמינר, אבל נראה שהם לא עוסקים בנושאים שמטרידים אותך, ולא ממש מתייחסים בכובד ראש גם כשאת כן מעלה אותם. למרות שאת שותפה בשעורי יהדות ובדיונים חברתיים – את לא מקבלת שם סיפוק ומענה, והקול שלך בעצם לא נשמע. כשאת מגלה שלכולם הכל בהיר ומסתדר ואין שאלות – זה מדגיש את הבדידות שלך, וכשהמורות שולפות תשובות מוכנות מראש מבלי להעמיק – את מרגישה שמתייחסים אליך בביטול. זה באמת מחליש ולא מגיע לך, כי אני בטוחה שהשאלות שלך, לא רק שהן לא מתריסות או סתם כדי ‘להרגיש טוב’, אלא לגמרי אמיתיות ומגיעות מעומק הלב שמחפש להתחבר וליישב. מנוחת הלב הזו היא משהו שאת חייבת לעצמך ולבניין הרוחני שלך, ולמענה תמשיכי לחתור עד שתקבלי מענה.

ויש הבדל בין ‘מענה’ לבין ‘תשובה’. שאלות זה דבר טוב, גם אם אין תשובה מידית או תשובה בכלל. את עכשיו בגיל הכי אידיאלי כדי לשאול שאלות: כבר יש לך ידע, החשיבה שלך מפותחת, האישיות שלך מתעצבת, ושאלות הן הדבר הכי טבעי ומבורך. קבלי את החוסר בהירות הזמני בברכה ובלי התנגדויות. ככה זה, המחשבות צצות מתוכך ואין לך שליטה עליהן אבל- וזה אבל חשוב מאד – מרגע שהן עלו בך זו הבחירה הבלעדית שלך מה לעשות איתן. אפשרות אחת היא להמשיך לצפות מהסביבה לספק לך תשובות, ומהאנשים שסביבך לחשוב קצת יותר לעומק על החיים. האופציה הזו הופכת אותך לתלויה באחרים, וזה עלול להיות מסלול מאכזב מאוד. האפשרות השניה היא לקום כמו אברהם אבינו, ולחפש ולגלות עולמות. בדרך הזו רוב הסיכויים שלא תזכי להתגלות ולתשובות מסוג של ‘הציץ עליו בעל הבירה’, אבל כן תקבלי מענה בדרך בצורה של הבנה, חיבור ואפילו דמות של מורה טובה שאפשר ללמוד איתה וממנה.

לצערי אני לא מתפלאת על התיאור של החוויה שלך בסמינר. חוסר ההקשבה והעיון בשאלות שלך, הפסילה מראש ואי ההבנה של מה שמטריד אותך (‘הרי הכל כל כך מסתדר ויש הוכחות’), המחשבה שיש רק תשובה אחת וחוסר הרצון והיכולת להכיל אמביוולנטיות וחלקיות. כמי שלמדה גם כן בסמינר הטוב ביותר אני יודעת היטב על מה את מדברת. במכתב הזה אני רוצה לנסות להראות לך למה כדאי להנמיך ציפיות מהסמינר ומהסביבה בכלל, ומה אפשר לעשות במקום זה.

הסמינרים של בית יעקב שמו לעצמם מטרה לשמור על נערות צעירות בשנות ההתבגרות עד גיל הנישואין, מתוך תפיסה שהחינוך מגיע מהבית, ותפקידו לשמר את הקיים. הסמינר אינו רואה את עצמו כבית ספר ללימודי יהדות, כשם שהוא לא רואה את עצמו כמכון שנותן מענה פסיכולוגי לנערות מתבגרות, או כמקום שמספק הכשרה מקצועית שתסייע להן להתפרנס בעתיד, וגם לא כאחראי להכין אותן לאתגרי החיים האמיתיים. הסמינר הוא חממה רוחנית. מקום מוגן (יחסית) מחשיפה לתרבות חילונית, שמכוון את התלמידות לאורח חיים המושתת על שמירת מצוות, טיפוח מידות טובות ולבסוף – הקמת בית עם צביון חרדי. האם זה מצב אידיאלי ומשמח? ממש לא. הלוואי והחינוך החרדי היה מצליח לספק בנוסף לאיכויות שהוא מעניק גם את כל הנ”ל, אבל הוא לא. במיוחד לא המוסדות הגדולים והמבוססים שבמיינסטרים. לבנות על הסמינר כמקום שייתן מענה לשאלות מעמיקות זה לדעתי כמו לבקש מסמרים בבית מרקחת. אני יודעת שבשנים האחרונות הוקמו מסגרות חדשות (בדרך כלל קטנות ופחות יוקרתיות) שמנסות לתת מענה לבנות כמוך, אבל בגדול המגמה היא כפי שתיארתי.

שלא תביני לא נכון, אני לא מנסה לטעת בך זילזול כלפי החינוך שאת מקבלת. יהיה חבל לזרוק אבן לבור ששתינו ממנו הרבה מים. עצם השאלה שלך כאן היא דוגמה טובה לפירות המוצלחים של החינוך הזה: העובדה שאת מחפשת להתקרב לרוחניות גם אם את לא שם עדיין, והמצב שבו את מוטרדת מסוגיות רוחניות, הכמיהה לחיים עם שאר רוח ולא חיים של שקיעה בחומר – כל זה לא מובן מאליו בכלל וקשה לנתק את זה מהסביבה שבה את צומחת (אפרופו החוויה שלך שאולי הפער בינך לבין בחורה חילונית או גויה אינו משמעותי כל כך, אני יכולה להבטיח לך שהשאלה ששאלת היא נדירה ביותר בהשוואה למה שמטריד בני נוער במגזר הכללי!). נראה לי שתסכימי איתי שבנקודה הזו את לא היחידה: גם לחברות שלצידך יש שאיפות רוחניות והן עסוקות בזה או לפחות מתחככות בתכנים דומים של אמונה, קירבה לה’, עבודת המידות, גשמיות ורוחניות, כל אחת ברמתה. זו תופעה מרגשת שאין דומה לה.

ועדיין, הסמינר הוא פס יצור המוני, ואת אדם שראוי למענה אישי, עבודת יד ברמה של בוטיק. כל עוד את מצפה מהסמינר או מהחברה, מצפה לך בדידות. המערכת לא צריכה ולא טורחת להסביר את עצמה באופן משכנע, כי התוקף שלה נובע מהעובדה שהיא הצליחה והיא קיימת בשטח.

אז אולי עדיף שנניח רגע לסמינר עם כל המעלות והחסרונות שלו, ונתמקד במה שחשוב, וזה… את. כשאני התלוננתי בבית על רמת לימודי היהדות בסמינר, אמא שלי (שמגיעה ממשפחה של דורות של אנשי חינוך) ציטטה את אבא שלה שאולי ציטט את אבא שלו: “אף אחד לא צריך ללמד אותך כלום, אם אתה באמת רוצה ללמוד משהו – תלמד לבד”.

האמת היא, שהמערכת לא יכולה באמת לתת לך תשובות. הרי החיים הם מסע אישי מרתק של חיפוש ותגליות, והתהליך של הבניה האישית מלא במחשבות שמתבהרות ומתעמעמות לסירוגין. כאבי הבטן שלנו הם תוצר של דברים שמפריעים לנו בצורה שבה גדלנו, וה”תשובות” שאנחנו שאנחנו מקבלים עליהם באות בצורת תהליך אינדיבידואלי של השלמה וזה כמובן מאד שונה מאחד לשני. זה לא שיש רשימה של שאלות, ולאנשים מסוימים יש רשימה של תשובות ורק נשאר לגשר ביניהם. לכל אחד יש את המסע שלו, והשאלות שלך, גם אם נשאלו כבר על ידי אחרים, אצלך הן מופיעות בניסוח מיוחד עם ההקשר והטון שלך והמקום האישי שמתוכו הן צמחו בך וההשלכות שיש להן על תפיסת עולמך ואורח החיים האישי שלך. אז אין מקום שבו נמצאות התשובות הטובות ואת רק צריכה גישה אליו. את נמצאת במסע תהליכי שבו את מנסה ליישב קשיים ודיסהרמוניות שאת מזהה בליבך. זה מהלך ייחודי שלך שאין כמוהו, ויש לו קצב משלו עם עליות וירידות, והוא יכול להיות מורכב מאוסף נפלא של אנשים ודעות ומחשבות ששמעת בדרך אבל את תהיי זו שתקבצי את הכל ליחידה אחת שתרכיב את אישיותך. אין לך פטור מהעבודה הזו. ועם כל הרצון הטוב שבעולם גם אנשים חכמים וקשובים לא היו יכולים לעשות את זה עבורך. אנשים בנויים הם אלה שלא הזניחו את התהיות שלהם ולקחו אחריות על הבירור והליבון של הסוגיות שמטרידות אותם.

ובכל זאת, מסע כזה לא עוברים לבד לבד. את זקוקה לאנשים שיסייעו לך לעבור אותו, לכוון אותך, לעזור לך להבין את עצמך ולנסח מה מפריע לך, מה את מבינה ומה לא, לתת לך רעיונות וזוויות למחשבה, להשלים לך פערי ידע ולרומם את רוחך ולקרב אותך. אבל את צריכה שהליבון הזה ייעשה בשפה שלך. יש לי הרגשה שבלי משים אימצת את סגנון השיח הפוסטמודרני שיכול להכין עמימות ומורכבות ונותן הרבה דגש על ההקשר והזוויות האישית שמתוכה נאמרים הדברים, אבל המקומות שבהם את מנסה לקבל תשובות מדברים ברוח מודרנית ולכן הם חותרים לאמת אחת במבנה ובזווית אחידה ובלתי משתנה.

תצטרכי קצת להתאמץ לחפש סביבך מקומות, אנשים והזדמנויות מחוץ לסמינר שיהוו עבורך מקורות הזנה. אם דרך ספרים, הרצאות, מדרשה או קשר קרוב עם דמות משפיעה. שווה להשקיע בבחירה של המקומות הנכונים והאנשים המתאימים שמדברים אליך. זה חלק בלתי נפרד מהחיפוש אחרי שיעורים מרוממים, שנותנים תוכן שתורם לבניה ולעיצוב האישיות שלך, ורק את יודעת מה עושה לך את זה: יותר עומק, קצב מהיר/ איטי, עושר או ידע תורני והיסטורי, פילוסופיה, מוסר וחסידות, אקטואליה, דמויות מוכרות ומפורסמות או אולי יותר עדכניות. העיקר שיהיה עוגן קבוע ויציב ולא רק ריגוש רגעי של כנס תשובה.

אני מתחברת להרגשה שלך שברכות על האוכל ותפילות במהלך היום לא מספיקות כדי להפוך את החיים החומריים שלנו למשהו מרומם. אני חושבת שזו צריכה להיות בחירה מקיפה יותר: מה אני שמה במרכז החיים שלי, מה חשוב לי, האם אני עסוקה בלרדוף אחרי חומריות או שאני מחוברת לנשמה שלי, עד כמה מה שמוביל אותי זה הקשבה לקול הפנימי הבוגר שלי. כשהחיים סובבים סביב אותה ‘אני’ הרוחנית, אז כל הברכות והתפילות מקבלות לפתע משמעות של קידוש החומר. זה תהליך יותר עמוק שנוגע בבחירה למה אני רותמת את האנרגיות שלי.

ומילה אחרונה לגבי ה’לופ’ – את כותבת שנקלעת למבוי סתום. רוצה לעשות משהו אחר אבל לא יכולה לבחור לעזוב דרך שבה גדלת. ואז מרגישה שאת לא מממשת את מי שהיית רוצה להיות אבל עדיין לא יכולה לבחור במשהו אחר, וחוזר חלילה. נראה לי שכשאנחנו חוזרים על עצמנו – זה מקום להתבוננות פנימית. מהו האזור הקשה הזה שבנינו לעצמנו, שמוביל אותנו שוב ושוב לחוסר אונים? עם מה הוא מנסה להתמודד? והאם אנחנו בטוחים שאנחנו עדיין רוצים אותו?

זה נכון שאין לך בחירה לשנות את הבית והרקע בו גדלת, ואת לעולם תהיי בוגרת החינוך החרדי, אבל בואי נשמה, את עוד לא התחלת למצות את האפשרויות שסביבך. יש עוד כל כך הרבה מה לעשות עם עצמך !אז מה אם המורה בסמינר לא יודעת לגשת לשאלה שלך? את רוצה להגיד לי שהיהדות שלך, העולם הפנימי הרוחני שלך, הקשר שלך עם ה’ תלויים בכמה נשים שמלמדות נערות לפרנסתן? מורה אמיתי לחיים זה מישהו שצריך להיות ראויים לקבל, זה מישהו שזכות לפגוש בו ולדבוק בו, מישהו שנותן לך השראה בעצם הדמות שלו ובמה שעושה לך.

למה את צריכה כלשונך או ‘לבחור אחרת ולעשות את זה למשפחה ולעצמך’ או לשקוע בחיים של אפרוריות ורוחניות מדומה? הבאר של היהדות כל כך מלאה ושופעת במים חיים ורעננים! יש בה הכל, ואת מוזמנת ללגום ממנה בשפע! יותר מזה: החינוך שקיבלת קורא לך לקום ולבחור את עצמך ואת דרכך, את מחשבותייך ואת מעשייך. הרמב”ם כותב שיסוד כל היהדות, עוד לפני עיקרי האמונה ותרי”ג המצוות, זו האמונה שהאדם הוא יצור בוחר. הרב דסלר לימד אותנו כבר לפני עשרות שנים, שהחזית של היהדות הולכת להיות יותר ויותר פנימית. אנחנו כבר לא נאבקים מול קוזאקים, משכילים או ציוינים רשועים ארורים. מה שנשאר לנו היום זה לעשות בדיוק את מה שאת עושה: לבחור איזה מין יהודי אני רוצה להיות, כמה עמוק זה בתוך הלב שלי ואיזה מקום אני מפנה לזה בחיים שלי. זה לא לעזוב שום דבר שגדלת עליה אלא למצוא את המקום שלך בתוך המרחב של עבודת ה’.

רובין שארמה אמר: “כשהתלמיד מוכן – המורה מגיע”. נראה לי שאת מכינה את עצמך, ועוד תזכי לפגוש מורה ראוי לשמו, דמות שתלווה אותך בדרך שהיא כולה שלך.

מאחלת לך מסע חדש מרתק ומעצים,

חני ר.