שלום לך איש יקר,

מכתבך הולך איתי במחשבותיי בימים האחרונים. אני שומע את זעקתך וכואב איתך. אנסה לכתוב לך קצת מחשבות.

המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש היא שאתה למעשה בעל תשובה, אבל כנראה שאתה לא יודע על כך.

לפני שאתה משתומם על דבריי, אנסה להסביר:

יש שני דרכי חיים בעולם הזה, דרכו של "צדיק" ודרכו של "בעל התשובה" (וראה בגמ' סוכה נג, א, על שני סוגי המרקדים בשמחת בית השואבה; ובברכות לד, ב: "מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדין").

לצדיק מצב נפשי, קיומי ודתי מסוג אחד, ולבעל התשובה מצב נפשי, קיומי ודתי אחר. אלו שתי צורות של התנהלות והתנהגות בעולם. הצדיק פועל בתוך המסגרת ומתוך ציות לה. בעל התשובה מתנהל תמיד על רקע החטא, על רקע האפשרות (הריאלית, כאן ועכשיו) של שבירת המסגרת ושל אי הציות. הצדיק עוקד את בחירתו, בעל התשובה בוחר – בוחר כל הזמן.

הכינוי "בעל תשובה" – באופן שאני משתמש בו כאן – אינו מכוון אל אדם שבנקודת זמן בחייו עשה מהפך והפך מ"חילוני" ל"דתי", אלא על אופן מסוים של קיום בעולם הזה, אולי סוג מסוים של "אישיות". בעל התשובה הוא האדם הבוחר בכל יום מחדש לקשור קשר מתוך נאמנות. מתוך עצמאות, ומתוך האפשרות להיות במקום אחר, הוא בוחר להישאר ולקשור קשר. התשובה בהקשר הזה איננה חד פעמית, היא שיבה תמידית, בלתי פוסקת, אל המקור. היא לא משהו שנעוץ בזמן מסוים, אלא פעולה דינמית (שיש בה מטבע הדברים גם עליות וירידות) של מערכת יחסים חיה בין האדם לבוראו.

זאת יש לדעת: אם בעל התשובה ינסה לפעול בדרכי הפעולה של הצדיק – מובטח לו שייכשל. זו אינה דרך מתאימה לו והיא רק תסב לו נזק. נראה כי החינוך החרדי הרגיל מחנך על פי רוב לדרך ה"צדיק", למרות שבאופן טבעי חלק מהציבור הוא באופיו ובמצבו "בעל תשובה". על כן צריך ללמוד כאן שפה חדשה, דרך חדשה בעולם.

לכך התכוונתי בדבריי הראשונים. לעניות דעתי, במובן הזה אתה "בעל תשובה". הגעת למקום שבו אי-הציות נוכח, שבו אפשרות החטא קיימת במלוא עוזה. בעיניי זו יכולה להיות מתנה נפלאה, גם אם לעתים כואבת מאד (כמו מתנת הדעת – "יוסיף דעת יוסף מכאוב"). המתנה שקיבלת היא: האפשרות לבחור.

על הרקע הזה עליך ללמוד את סוד ואמנות התשובה מאהבה.

סוד התשובה הוא סוד החיים. דווקא בנפילה לתהומות־החטא טמונה אפשרות פנטסטית ממש. גרעין של צמיחה והתחדשות שלא היו מעולם. כמו זרע שנרקב באדמה וממנו צומח עץ חדש ויפה. צדיק לא יבין זאת – זהו החידוש הגדול של בעלי התשובה. בעלי התשובה הם אנשי אמנות החיים – האמנות לזהות את גרעין החיים במעבה האדמה, להגדילו ולהצמיחו.

בכל אחד מאתנו, גם אם נמצא במקום של נפילה (ואף בשעת החטא עצמה), קיימים זרמים של תשובה. זהו פלא עצום. התשובה היא כח החיים. היא הכח שמאפשר לנו לרקום חלומות על התקדמות, השאיפה שדברים ישתפרו ויתוקנו בעולם. היא אפילו הכח הפשוט לקום מהמיטה בכל בוקר ליום חדש. גם קולות הצער והחרטה, וקול המצפון שבתוכנו, הם ביטויים של כח התשובה שקיים בנו.

חז"ל אומרים: "בת קול יוצאת בכל יום ומכרזת שובו בנים שובבים".

איפה ניתן לשמוע את ה"בת קול" הזו?

בתוכנו. בצער שאנחנו מצטערים על המצב שלנו, ברצון העמוק שלנו להשתנות ולתקן.

יש כאן חידוש גדול. אנחנו רגילים לחשוב על "תשובה" כמשהו שנכפה עלינו מבחוץ, כמשהו שאנחנו "צריכים" לעשות, כדי לתקן את דרכינו הרעים וכו'. אנחנו תופסים את התשובה כרצף פעולות המוטל עלינו. אכן, זהו פן אחד של התשובה, שאפשר לקרוא לו "תשובה מיראה", אבל יש מציאות של תשובה הרבה יותר עמוקה: תשובה שהיא טבעית לנו, וקיימת בנו כבר מראש (חז"ל אומרים שהתשובה קדמה לעולם, כלומר שהיא בבסיס ההוויה); תשובה שתואמת את הרצונות הכמוסים שלנו ומחוברת למקומות העמוקים אצלנו; תשובה שאנו בעצם משתוקקים אליה, וכשנגיע אליה נרגיש כמו אדם שחזר אל ביתו.

אנחנו רוצים להיות ישרים עם עצמנו (לא בשביל מישהו אחר, או בגלל ש"צריך"), אנחנו רוצים לעשות את הדבר הנכון והטוב והצודק; והרצון הזה שמהדהד בנו הוא סימן לטהרה בסיסית שקיימת בתוכנו. תשובה שמתחברת למקום הזה איננה דורשת פעולה כפויה. האדם לא נדרש לפעולה מלאכותית, להתכחש לעצמו ולציית לקול שמגיע מחוצה לו. לא נדרשת ממנו איזו התגברות נגד עצמו ונגד טבעו, שבירה של רצונות ובריחה מן המאוויים הכמוסים. להיפך. הוא צריך קודם כל להקשיב לעצמו, להגביר יותר את הקול הפנימי שלו, למצוא (ולא לאבד) את ה"בת קול" הזו שמהדהדת בו. עליו להכיר שרוח טהרה מתנוססת בקרבו ולאחוז בה.

הצעד הראשון בדרך לתנועה של תשובה, הוא שנכיר ונעריך את הקול הטהור הזה שבקרבנו. אם הדרישה להיות טוב היתה באה מבחוץ ולעומת זאת מקור הרע היה בי – הייתי צריך ללכת נגד עצמי, ואז היתה פעולת התשובה קשה מנשוא. אבל אם הדרישה לטוב באה מתוכי – אז אני רק צריך להתחבר למקום הזה בתוכי, לא להרפות ממנו, ולעבות ולחזק עוד ועוד את רוח הטהרה שבי.

הדברים עשויים להישמע תלושים מן המציאות ורחוקים מלהיקלט בלב. הסיבה לכך היא שרוח התשובה המדוברת מוסתרת אצלנו בהרבה שכבות, וצריכים להתחיל לקלף אותן לאט לאט. זהו עניין רגיש, תנועת נפש עדינה שנמצאת אצלנו, שצריך לאתר אותה, למצוא אותה ולהפיח בה חיים, כמו שמלבים גחלת. יש כאן אמנות של הקשבה לעצמנו, להבין מה נכון ומה לא־נכון עבורנו. צריך ללמוד איך להתחבר בצורה חכמה ומושכלת אל הדברים, ובצורה של תהליך ארוך טווח. בדחיקת השעה ובחשיבה קיצונית אפשר לפגוע בתהליך העדין הזה.

החשיבה הקיצונית הדיכוטומית היא אבן נגף בעניין הזה: המחשבה שאם אני חוטא אז הקב"ה עזב אותי ואין לי אפשרות להתחבר אליו, או בנוסח אחר: כשאני חוטא – אני חוטא, ואין שום טעם להתעסק בדברים טובים בזמן הזה. האמת היא הפוכה. דוד המלך אומר בתהלים: "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ". דווקא בנפילה לשאול יש פוטנציאל לקרבה יותר גדולה, וכמו שכבר דייקו – שבעלייה לשמים ולדרגות גבוהות אז "שָׁם אָתָּה" – "שם" הוא לשון הצבעה על מקום רחוק, ואילו בנפילה לתהומות, "ואציעה שאול" – אז ניתן להגיע להרגשה של נוכחות וקרבה, "הִנֶּךָּ". זהו פלא וסוד, שדווקא בתוך תהומות החטא אפשר להגיע לחיבור גדול יותר, שאפשר למצוא את ה' דווקא שם וביתר שאת.

מה שאני מנסה להציע כאן הוא אולי ההיפך ממה שהמחשבה הרגילה מציעה. במקום להסתכל על הדברים במשקפים של שחור-לבן, ובמקום לחשוב שצריך להסתער על החטא ועל הרגלי החטא ו"להילחם" בהם, אני מציע משהו אחר: להכיר וללמוד את האפשרות להתחיל תהליך עדין, תהליך של צמיחה פנימית שלוקח זמן. התהליך הזה מתחיל במעבה האדמה והפירות שלו אינם נראים מיד על פני השטח. התהליך העדין הזה הוא במידה מסוימת היכולת להחזיק בעמדה מורכבת, הבנה שהעבודה מתחילה גם כשאני לכאורה שבוי בצד של החטא. זו היכולת להקצות משאבים לעבודה פנימית, להתחיל לטעת שורש במקומות טובים – בו בזמן שאני חוטא ונופל ונמצא לצערי במקומות לא-טובים – בו בזמן להצמיח שתיל חדש של טוב, להצמיח משהו שיגדל לאט לאט ויהווה משקל נגד ולאט לאט גם יצמצם את הרע, עד שבע"ה גם יתפוס את מקומו.

את הפלא והחסד הזה אני מוצא בי"ג מידות הרחמים. חלק גדול ממידות הרחמים מבטאות למעשה את המציאות הזו שהקב"ה מאפשר לנו לחיות עם החטא, ומחכה וממתין שנעבור את תהליך התיקון. כאמור, מדובר בתהליך, ולכן הקב"ה בינתיים "נושא עוון", כביכול מחזיק לנו את העבירות בינתיים, כמו מישהו ששם יד מתחת למשקל כבד שהחבר שלו מחזיק בכדי להקל עליו קצת את הדרך. הקב"ה נותן לנו קיום בזמן שאנחנו חוטאים, ממשיך להאמין בנו ולאהוב אותנו, ומצפה ומחכה לנו שנבוא, גם אם זה בקצב שלנו. למעלה מכך, דווקא החפזון והרצון "לתקן את עצמי" באיזו נוסחת קסם מהירה, הם יומרה גדולה והעמדת האגו במרכז (על כך אפשר להמליץ את הפסוק במשלי "וְאָץ בְּרַגְלַיִם – חוֹטֵא"), ומאידך הבנת הגבולות שלי היא ענווה – לא לעשות יותר מכמה שאני מסוגל, ולעתים אפילו פחות ממה שאני מסוגל (מתוך מחשבה אסטרטגית – שכך יש סיכוי לבסס את הדברים ולהחזיק מעמד לאורך זמן).

בספרי החסידות מובא שיש שני סוגי תשובה: "תשובה תתאה" ו"תשובה עילאה". הסוג הראשון הוא העבודה של האדם עצמו לשפר ולתקן את דרכיו. זה חלק מהעבודה שלנו, אנחנו נלחמים ומזיעים ומשתדלים לזוז קצת מהמקום שלנו, לשים לב לכשלים שלנו, לברוח מהחטא, לשים לעצמנו גדרות וכו'. זו תשובה שמגיעה "מלמטה". אבל יש במקביל גם "תשובה עלאה" – כזו שמגיעה מלמעלה, שפע שהקב"ה מוריד לעולם, רוח טהרה, שנכנסת ללב של האדם ויכולה לשנות אותו. הקב"ה נהיה עבורנו מקווה טהרה, עלינו רק להתמסר ולהיכנס למי המקווה. "מה מקווה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל". מדובר כאן על פעולה שהוא עושה עבורנו. הוא מנקה אותנו. מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ – אפשר לראות במבנה הפסוק הזה בישעיה – הקב"ה קודם מוחה את הפשעים והחטאים ואז מבקש "שובה אלי". שובה אלי – כי גאלתיך – מכבר.

מה נדרש מאתנו מול מתנת התשובה שיורדת מלמעלה, מול היד האוספת, המחבקת, של ה' שמשיב אותנו אליו?

נדמה לי שהתשובה היא: נדרש מאתנו פתיחת קשב לבת־קול, לדפיקת הלב של האהבה בתוכנו, לשפע התשובה שמורעף עלינו מלמעלה, והכי חשוב – התמסרות לחיבוק.

אם העבודה של ה"תשובה תתאה" היא לעבוד ולהשקיע ולהזיע, כלומר לקחת את האשמה ואת האחריות המלאה על עצמנו, הרי שהעבודה ב"תשובה עילאה" היא הפוכה – עלינו לעצום עיניים, להרפות, להתמסר בידו. לבקש בכל הלב "השיבנו ה' אליך…", ולהאמין שזה יכול לקרות. במקום לעשות ולפעול – להקשיב לקול הטהרה שבתוכי, לגדל אותו, להתפלל עליו, לצפות לישועה ולחסד ה', להאמין – לתת אמון.

לעתים הקושי שלנו במערכת יחסים הוא לא היכולת לתת, אלא דווקא הקושי ביכולת לקבל – לדעת לקבל, לוותר על האגו, לוותר על הרצון בשליטה ולהתמסר לחיבוק ולהטבה של מישהו אחר.

לאור זאת, אני מציע דרך שונה של התמודדות. רצוי וטוב להתחרט על העבירות ולהצטער עליהם, אבל לא במחיר של שיתוק מלבנות בעצמי "אלטרנטיבה" טובה. אם העיסוק והמחשבה על כך שאני חוטא מרפים את ידי – הייתי מציע פשוט לא להתעסק עם החטאים בשלב הזה. אלא להחליט שאני משקיע בחלקים הטובים שלי. אני מעצים ומגדיל את המקומות שבהם אני טוב – ובכל מישור שהוא, בין אדם למקום ובין אדם לחברו. אני עובד על כינון מערכת יחסים של קשר עם ה', אהבה אליו ודבקות בו. אפנה אל ה' ואוֹמַר לו: גלוי וידוע לפניך שרצוני שלא לחטוא, אבל במצבי כעת – למעלה מכוחותיי להילחם. אני מבקש ממך שתמתין לי, שתאריך אפך עד שאשוב, ובינתיים עזור לי לבנות ולשכלל את החלקים הטובים שבי. אחפש את המקומות שבהם אני יכול להגדיל את האור ולהעצים את קומתי הרוחנית. אם אבנה בעצמי חלקים משמעותיים של טוב ושל אור – זה גופא ייתן לי בהמשך כוח ואנרגיה לתקן את אשר חטאתי ונכשלתי. ה' הטוב, היֶה בעזרי, ראה בעוניי וריבה ריבי.

כדאי לעזוב לזמן מה את העיסוק בכשלון, בכמה שאני לא בסדר, חוטא ורשע וכו'. אמור לעצמך במקום זאת: אני נותן לעצמי חופש מן השיפוט, חופש מהטיפול במקומות שבהם אני חוטא ונופל. הקב"ה ברחמיו ימתין לי עם זה. בינתיים אני רוצה להתחיל להרגיש מחדש. אני רוצה לאהוב. אני רוצה להשקיע באהבה. אני רוצה להשקיע בהטענת ה"בטריה", ביצירת כח גדול – שיתן לי אחר כך את המוטיבציה ואת הכח לתקן ולהתמודד עם המקומות היותר קשים. נכון, אני יודע שיש מקומות שבהם אני לא מתוקן, אפשר לומר שיש מקומות שבהם אני אנוס גמור, שאין לי כרגע בכלל את היכולת לתקן. אני עוזב את המקומות האלה ופשוט רוצה להתחבר במקומות שבהם אני כן יכול ומסוגל להתחבר. זה לא אומר שצריך להיות אדיש ולגרש את הכאב על החטא. הכאב הזה הוא סימן טוב, והוא בעצמו גם מהווה מנוע לשינוי. צריך לייקר אותו ולראות בו רוח טהרה אמיתית שמתנוססת בי. אבל יחד עם זאת להפנות את עיקר האנרגיה למקומות שבהם אני יכול לגדל בעצמי טוב, שבהם אני יכול לפתח אהבה וקשר.

חלק מהתהליך הזה מצריך לדעתי הפניית קשב מ"תורה" ל"תפילה". ב"תורה" אני מתכוון לפוקוס על מה שנכון וצריך לעשות, התעסקות עם הרצוי, האידיאל . "תפילה" היא דיבור, קשר ותקשורת עם ה', ולימוד מעמיק של החלק האמוני, הבסיסי, והקישור שלו לנפש האישית ולרגש שלי.

בראש ובראשונה – תפילה כקשר חי. אדם יכול לחיות במשך שנים כאדם חרדי, ולהתפלל שלוש תפילות ביום, ואף פעם לא לדבר באמת עם ה'. זוהי מציאות ידועה ומוכרת לנו. לעתים דווקא נוסח התפילה הקבוע יכול להוות אמצעי מעולה לחמוק בעזרתו מדיבור ישיר ואמיתי עם ה'. אנחנו אומרים את נוסח התפילה, אולי אפילו מכוונים את "פירוש המילות", אבל לא היתה כאן תקשורת. מאידך, דיבור בשפה שלנו (בשפה שבה אנחנו חיים את החיים האמיתיים שלנו, לא שפת הסידור), דיבור אמיתי, כנה, חופשי, שלא מסתיר כלום, ובוכה ומתאונן על המצב, ומתחנן לעזרה, הוא תפילה שבוקעת רקיעים ובוקעת גם את הכיסויים שעל הלב. צריך לתרגל את הדיבור הזה. הוא לפעמים לא טבעי לנו, אולי מביך, נראה כלא אותנטי וכדומה; אבל צריך להתעקש על זה. גש ודבר עם ה'. דבר איתו כדבר איש אל רעהו ובקש ממנו: אנא, אנא ממך, ראה את מצבי ועזור לי. תן לי את האינטליגנציה הרגשית והנפשית הנדרשת כדי לשבור את המילכוד שאליו נקלעתי, תן לי את היכולת לראות את הדברים באופן חכם ומורכב, תן לי את הדעת לנצח איפה שאפשר לנצח – ולוותר איפה שצריך לוותר, כדי שלאט לאט אטפס ואגיע אליך. ככה מתחילים לכונן מערכת יחסים עם ה', ככה מגלים את ה"בת קול" שמסתתרת בפנים ובכחה של תפילה כזו לחולל ניסים.

כמה מילים על "גבולות"

כתבת בתוך הדברים שלך על כך שמאז ומתמיד "היית מופרע ועושה דברים נועזים". זה הביא אותי לחשוב שלפעמים היכולת לעשות "דברים נועזים" היא תכונה טובה. כמובן, בתנאי שעושים "דברים נועזים" בכיוון החיובי. אני לא אומר זאת כמליצה. אני רוצה להציע שאולי יש בך כח חיים גדול שמבקש לפרוץ החוצה ורק צריך למצוא את הנתיב הטוב והנכון עבורו. העולם זקוק לאנשים שבקרבם אש ולהבה ויכולים בכח זה לשנות ולתקן אותו.

ועוד קצת על גבולות. בעיניי יש חשיבות עליונה שתעשה בירור עם עצמך על הקושי שיש לך עם גבולות.

גבולות מטבעם מגבילים את האדם ועוצרים אותו מלעשות מה "שבא לו". הגבול מטבעו איננו נעים. לפעמים כרוך בהקרבה, בהתאפקות. ויחד עם זאת, גבולות מספקים גם שמחה ומשמעות לבני האדם והם תנאי חיוני להתפתחות וגדילה. גבול (כמו גבול של מדינה) מסמל הגנה ובטחון. הבגדים שלנו הם גבולות, קירות הבית שלנו הם גבולות, וכן הלאה. אלו שומרים עלינו ונוסכים בנו שלווה.

לא מעט מאתנו מנהלים מערכת יחסים כואבת עם גבולות. אני יכול לחשוב כעת על שתי סיבות:

סיבה אחת – חוויות קשות מהעבר עם הגבולות. אולי הגבול נחווה בשנות צעירותנו כמשהו שבא לדרוס אותנו ולבטל את הצרכים שלנו. אולי זו מערכת יחסים קשה עם אב או דמות סמכותית אחרת. אולי נותר בנו כעס על ההגבלה שהגבילו אותנו בעבר ורצון למרוד. אולי הגבול נתפס ככלא, כאויב של העצמאות, של הצורך הכל־כך משמעותי לבחור ולפעול בעולם באופן עצמאי. במקרים האלה הגבול נשאר חיצוני לנו. הוא משהו שמגיע מ"ההורים" מ"החברה" וכו', ואנחנו חווים אותו כמכאיב, כמציק, כמגביל, כמצמצם ודוחק אותנו. זה אינו גבול שהפנמנו לתוכנו, שבחרנו בו ושמבטא את הערכים שלנו, אלא משהו ש"הולך נגדנו" ומזיק לנו. התרופה לזה הוא קודם כל לספר מחדש את סיפורו של הגבול, לבחור בו ולהציב אותו בעצמנו.

לספר מחדש את הסיפור הכוונה היא לראות את היופי והערך הגדול שיש בגבול עבור עצמנו, עבור האישיות שלנו והצרכים שלנו. יש דימוי יפה בחז"ל על הגבול כגדר שושנים, בעקבות הפסוק בשיר השירים (ז, ג): "בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים", כך כתב רש"י שם:

"סוגה בשושנים – גדורה ומסוייגת בגדר שושנים די לה בגדר קל ואין אחד מכם פורץ בו ליכנס הרי חתן נכנס לחופה לבו מגעגעת לחופה ולחיבת חתוניו, בא ליזקק לה, אמרה לו: טיפת דם כחרדל ראיתי, הרי הופך פניו לצד אחר; ולא נשכו נחש ולא עקרב עוקצו; הרי שהוא עובר בדרך ראה בכורות בראשי התאנים, פשט ידו ליטול, אומרים לו: של ישראל הם, הוא מושך ידו מפני הגזל – הרי סוגה בשושנים".

בלשון אחרת נאמר הדבר במדרש (שיר השירים רבה, שם):

אָמַר רַבִּי לֵוִי בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם נוֹשֵׂא אִשָּׁה בֶּן שְׁלשִׁים וּבֶן אַרְבָּעִים שָׁנָה, מִשֶּׁמּוֹצִיא יְצִיאוֹתָיו הוּא בָּא לִזָּקֵק לָהּ, וְהִיא אוֹמֶרֶת לוֹ כְּשׁוֹשַׁנָּה אֲדֻמָּה רָאִיתִי, וּפוֹרֵשׁ מִמֶּנָּהּ מִיָּד, מִי גָּרַם לוֹ שֶׁלֹא יִקְרַב לָהּ, אֵיזֶה כֹּתֶל בַּרְזֶל יֵשׁ בֵּינֵיהֶם, וְאֵיזֶה עַמּוּד בַּרְזֶל בֵּינֵיהֶם, אֵי זֶה נָחָשׁ נְּשָׁכוֹ, אֵיזֶה עַקְרָב עֲקָצוֹ שֶׁלֹא יִקְרַב לָהּ, דִּבְרֵי תוֹרָה שֶׁרַכִּין כַּשּׁוֹשַׁנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (ויקרא יח, יט): וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב. וְכֵן מִי שֶׁהֵבִיאוּ לוֹ תַּמְחוּי שֶׁל חֲתִיכוֹת, אָמְרוּ לוֹ חֵלֶב נָפַל שָׁם, וּמָשַׁךְ יָדוֹ וְלֹא טָעֲמוֹ, מִי גָרַם לוֹ שֶׁלֹא לִטְעֹם, אֵיזֶה נָחָשׁ נְשָׁכוֹ שֶׁלֹא יִטְעֹם, וְאֵיזֶה עַקְרָב עֲקָצוֹ שֶׁלֹא יִקְרַב וְיִטְעַם אוֹתוֹ, דִּבְרֵי תוֹרָה שֶׁרַכִּין כַּשּׁוֹשַׁנָּה שֶׁכָּתוּב בָּהּ (ויקרא ג, יז): כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ.

הדימוי הוא של גבול עשוי משושנים. אפשר לעבור אותו בקלות. זה איננו קיר אבן. אבל הוא יפה למראה. נטעו אותו כדי לסמן את הגבול – כדי שלא יעברו אותו, אבל בו בזמן הוא משובב את העין והלב. אני בוחר שלא לחצות אותו. איני רוצה לרמוס אותו. אני בחרתי לנטוע אותו. זוהי הפנמה של הגבול כמשהו שאמנם עוצר אותי מלעבור אותו, אבל הוא בעצמו דבר נאה וטוב.

מערכת היחסים שלנו עם הגבולות צריכה לעבור שיקום, או להיבנות מחדש מתוך עמדה של בגרות, של אדם עצמאי שכבר צריך לייצר את הגבול שלו בעצמו. אם זה באמצעות הבנה שהגבול משקף ערכים שהוא רוצה בהם, והוא טוב עבורו ומייצר לו בטחון, מקום של נאמנות ושל קרבה. ואם זה באמצעות זיהוי מקור הכעס נגד מקורות הסמכות, ונגד הגבולות, שאולי אפשר לפרק אותם ולהתייחס אל הגבול באופן מרוצה ושליו יותר.

אבל יש עוד אפשרות של קושי עם גבול והיא שבאדם יש כוחות נפש סוערים, שהוא מלא באנרגיה ובאש, וכאשר היא לא מתועלת נכון, וכאשר האש לא מוצאת ביטויה במקומות טובים הדבר עלול להגיע לפריצת גבולות באופן לא ראוי. התורה משתמשת בביטוי "חסד הוא" כלפי עבירת עריות חמורה (ויקרא כ, יז) ורגילים להסביר שהתנועה הזו של פריצת גבולות היא בעצם תנועת החסד, היציאה מעצמי אל האחר, ההתפשטות מעבר לקו הדין המצומצם. אז אותה תנועת נפש יכולה להביא את האדם להיות "גומל חסדים", וחלילה גם להיפך למקומות גרועים.

הכוחות העצומים שטמונים באדם צריכים ביטוי, והאדם צריך לשאול את עצמו אם הוא לא מנמיך את הקולות האלה ומדכא אותם במקומות הטובים, במקום שהיה יכול ליצור ולעשות ולפעול בעולם. האם יש בו אש שלא מוצאת מקום ביטוי (אגב, אש זה לא הדימוי היחיד, אני יכול לחשוב גם על שטף מים, שאי אפשר לעצור. גם אם תשים דלת מול השטף, המים ימצאו את חריצי הדלת או מקומות אחרים לחלחל דרכם. הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא לתעל את המים למקום שרוצים. להכין תעלה, או צינור שמוביל אותם, באופן מבוקר, לאן שבאמת הם צריכים להגיע).

אבל יש כאן נקודה נוספת, שממנה אני מתחבר לדברים שבהם התחלתי –

חלק מההתמודדות עם גבולות היא בניית מקום מספיק משמעותי בתוך הגבולות, שיהווה דבר בעל ערך עבור הגבולות השומרות עליו. דמיין לעצמך אדם שמתעסק כל הזמן בביצור הגבולות והחומות של ביתו, אבל הבית עצמו זנוח, חרב ובתוכו שוררת חשיכה ועזובה. כמה מוטיבציה יהיה לו להגן על החומות? על מה הוא בכלל מגן? ואיזה ערך יש לגבולות כשאין מאחוריהם כלום?

אז במקום להתעסק רק בגבולות (או בחציית הגבולות), עלינו להפנות מבט פנימה ולשאול: איך אני יכול לבנות עולם פנימי משמעותי, איך אני יכול לבנות בית שיהיה שווה להגן עליו. צריך קודם להדליק אור, להפיח חיים בתוך הבית, להכניס אהבה למערכת היחסים, לבנות (בצעדים קטנים) משהו משמעותי שיתחיל להוות אלטרנטיבה לרוחות בחוץ. אז הגבולות ייהפכו לידידותיים, אז נגלה שהקירות סביבנו לא סוגרים עלינו אלא מהווים חממה מוגנת שבה דברים טובים צומחים, ולגלות איך האש שבנו יכולה להיות מתועלת לאנרגיה של בנייה ולא רק להרס.

הכותרת שבחרת למכתבך מעציבה, "אני בתהום". אני רוצה לאחל לך ולבקש ממך שתמצא מים בתהום הזו. שאב מן התהום מים חיים, מהם תצמיח בקרבך כח חדש לעלות ולהתרומם.

אנסה לסיום לסכם את הדברים שלי, ומקווה שיהיו ברורים די הצורך ויתקבלו על לבך.

טענתי שאתה בעל תשובה, כלומר – שמצבך הוא מצב בעלי התשובה, שזכו להזדמנות ולאפשרות של קשירת קשר מתוך בחירה, מתוך אהבה. זה לא בהכרח קל, לעתים זה מאתגר יותר. כמה שקטים ובטוחים חייו של הצדיק, ואילו חייו של בעל התשובה מלאים סערות. תמיד ישנה ברקע אפשרות החטא. אבל גרוע מכל הוא בעל תשובה שאינו מכיר במצבו וערכו – ומנסה להתמודד באמצעות כלי העבודה של הצדיק.

הצעתי שסוד התשובה טמון דווקא בכח החיובי, בשיבה אל האהבה, בבניית המקומות הטובים שבי, בייסוד קשר חדש – מתוך בחירה עצמאית בוגרת. הסוד טמון בגידול והצמחת המקומות שבהם אני טוב. ככל שאהיה מחובר יותר – כך בע"ה יינשלו ממני (כמו נשל הנחש) כל קליפות הרע, ולאט לאט יתגבר האור שבי על החטא.

התשובה הבאה מלמעלה היא חסד שקיים בעולם. תשובה זו דורשת הקשבה, דורשת הקשבה לקול הטהרה שבי, התחברות לקול הזה על ידי שמתפללים ומבקשים על כך (ובכך גם מגבירים את הקול הפנימי הזה), ודיבור בלתי אמצעי עם ה' – קשירת קשר איתו בלי מסכות. לבוא גלוי וכנה, ולהתמסר לחיבוק.

באותה דרך להתמודד עם שאלת הגבולות. מצד אחד לכונן מחדש את סיפור הגבולות, אבל לא להזניח את הפנים. לבנות היטב את תוכו של הבית, על מנת שהגבולות ייהפכו לשוות ערך, ולא פחות מכך – ליפות כשושנים.

אני מדבר על תהליך עדין, איטי, פנימי. לצורך העניין, יכול להיות שמבחוץ לא ייראה עליך כלום במשך זמן ארוך. אנחנו מדברים על השקעה בתשתית הקשר. על התחלה מדורגת של בניית מערכת יחסים חדשה של אמון, אהבה והתחדשות.

כתבתי על השקעה בתפילה (לעומת תורה), ואני רוצה להוסיף שחלק מהתהליך הזה צריך להיות מלווה בהשקעה בפן המחשבתי והרגשי. עליך למצוא רבנים וחכמים, וכן ספרים, שמדברים בשפת הלב. הייתי ממליץ ללכת אל ההוגים המתאימים בתנועת החסידות, אצלם ניתן למצוא נוחם גדול, עבודת ה' מאהבה, אמונה גדולה באדם ובאהבה של ה' אליו. לעתים הניתוק מן הידע הרגשי הזה – הוא ממש בגדר אסון רוחני. צריך לחפש את המקום שהלב חושק וחפץ בתורה ובמחשבת היהדות, ולהתרחק מן המקומות הקשים והמעיקים עלינו, שכן לכל אדם חלקו המיוחד בתורה – ואילו חלק חברו עלול להיות עבורו קשה ומר כלענה.

בקשתי לכתוב דברים היוצאים מן הלב, והלוואי והצלחתי.

שמיך מכוסים עננים ומסתירים את אור השמש, אך העבים מוכנים גם למטר. כמאמר הפסוק "המכסה שמים בעבים – המכין לארץ מטר". בהסתר השמים שאנו חווים טמונה אפשרות למטר, לגשם וצמיחה.

אני מאחל לך שתגלה כי דווקא המקום אשר עליו אתה עומד – אדמת קודש הוא.

הלוואי והלוואי שתצליח. לבי איתך.

אלי