שלום לך בחור יקר,

אני כותב לך כבר הרבה זמן. כלומר, כותב ומוחק, ושוב מנסה לכתוב. כל כך הרבה מחשבות ורגשות צפים ועולים סביב השבר הזה, שהושברנו, כעם, וכיחידים. הנושא עצמו נוגע לסוגיות רחבות, ובין היתר מציף ומעלה מחלוקות עמוקות על דרכי עבודת ה' ועוד. אנסה לצמצם את ההתייחסות שלי לשאלה שלך, וביתר דיוק – למקום והזמן שבו אתה נמצא כרגע – בהיותך תלמיד ישיבה חרדי בשנות בחרותו, ובהתחשב במגבלות שלך (ושל רבים מאתנו, כיחידים בתוך הציבור) לשנות את המצב לאידיאלי יותר, אז השאלה המרכזית היא: מה מוטל עליך לעשות, במציאות הזו ובמצב הזה.

ראשית, הכנות שלך והרגישות הבריאה שלך – מעוררים הערכה והתרגשות, ובעצם השאלה שלך יש דבר נכון. הפתגם אומר "שאלת חכם – חצי תשובה", ונדמה לי שהמכתב שלך הוא המחשה מצוינת לכך. התחושות שלך והרגשות שלך סביב הסוגייה הכאובה הזו – הם לדעתי בדיוק התחושות והרגשות שצריכים להרגיש ולחוש. היטבת לנסח אותם.

אתה מתאר היטב את חוסר הנחת והדיסוננס שלך. בהקשר הזה לפחות, הרגשתי בנוח לענות למכתבך. אולי דווקא מפני שאין לי תשובות מובטחות באמתחתי, ומפני שאיני מתיימר לשלוף כעת הכרעות חדות וחד משמעיות. דווקא מפני שאני, כמוך, שייך לאותה קבוצה גדולה בציבור שלנו שליבם קרוע וכאוב מהמציאות הלא־טובה שנקלענו אליה. כשאני כותב "נקלענו" אני בעצם מתכוון לומר שגם אם אין הדבר תלוי בנו כלל, זה לא אומר שהמציאות היא מתוקנת וראויה. קרוב לוודאי שלפחות לנו כיחידים אין השפעה על מהלך העניינים הרחב, בוודאי שלא על הדינמיקה הארוכה של ההתנהלות בין הציבורים – החילוני והחרדי – פה בארץ, שהיתה ועודנה רווייה במלחמות פוליטיות וכוחניות, אבל גם במלחמות ערכיות מהותיות משמעותיות, שנוגעות לציפור נפשנו. קרוב לוודאי שידינו קצרה גם כעת מלשנות את מהלך העניינים באופן משמעותי. ועדיין, כאמור, אנחנו נמצאים במצב של שבר, במצב של מציאות לא נורמלית ולא הגיונית, ולא במצב של "לכתחילה". זו הנקודה הראשונה שצריכה לדעתי לעמוד לנגד עינינו. להבין שיש כאן מצב שבור. הפסיכולוגיה אומרת שכאשר אדם נמצא ב"דיסוננס קוגנטיבי" הנטיה שלו היא להפסיק את הדיסוננס באמצעות הליכה לאחד מהקצוות, ובמקרה כמו שלנו – אחת הדרכים לפתור את הדיסוננס היא הכחשת המצב הבעייתי, או התמקדות באשם בבעיה, שהוא לא אני. כנגד זה – אני רוצה לטעון שמה שחשוב כאן הוא קודם כל לא לוותר על תחושת הדיסוננס. גם אם קצרה ידינו, וגם אם נדחקנו למציאות הזו שאנחנו מנותקים מלהיות מעורבים בחלקים אחרים של עם ישראל, ולא יכולים לצאת לעזרה מצר יחד איתם, וגם אם באמת אין כרגע פתרון, וגם אם אפשר להאשים את כולם חוץ מאתנו בבעיה, עדיין צריך להבין שזו מציאות כואבת מאד, ולבכות עליה ולהתפלל עליה, ובנוסף לחשוב מה מוטל עלינו בכל זאת ברגעים אלה, למרות המציאות שמגבילה אותנו מללכת בדרך שונה.

כיון שחתמת את מכתבך בתחושת בדידות, אני רוצה לספר לך שרבים וטובים בציבור החרדי חשים כמותך בדיוק, ואתה שותף בכאב הזה לקבוצה גדולה מאד של אנשים שמקשיבים לקול האנושי ביותר, הטבעי ביותר, והנכון ביותר, שהוא גם הקול של התורה ושל רצון ה' – הקול של האכפתיות ושל המחויבות להיות נושא בעול עם חברו ולהרגיש בצער השני, וק"ו שלא לפגוע בשני, בצורה ישירה או עקיפה.

ברוך ה', לא אטומה אזנינו ולא אטום לבנו, וברוך ה' גם אתה שייך להמון אנשים מהציבור שלנו שהלב שלהם במקום הנכון. רבים מאתנו מסתובבים כבר מאז אירועי שמחת תורה עם מועקה גדולה, לעתים כמעט קשה מנשוא, עם תחושה של חוסר אונים גדול אל מול המציאות, אל מול הטרגדיה שנקלענו אליה. הטרגדיה של המציאות הבלתי הגיונית שאנחנו כיהודים שחורטים על דגלנו עבודת ה' וקידוש ה' נקלענו למצב שיש בו מימד של חילול ה' ח"ו, בין אם נרצה או לא, בין אם זה אשמתנו או לא.

אני לא מכחיש שיש בתוכנו גם תנועה אחרת, לצערנו, שנוטה להתקפד ולהתקשח, ולנסות להדגיש כעת את "צדקת הדרך", ועל הדרך אוטמים את הלב, ונוקטים ב"דרך אכזריות" (כפי שהרמב"ם מכנה את דרכו של אדם שממשיך בהרגלו ואיננו מתעורר מהצרה), אבל אני לא רוצה להתמקד או להאריך בביקורת, שאיננה מענייננו (כלומר מעניין מכתבך) כרגע.

כפי שפתחתי, בשאלתך טמונה כבר תשובה גדולה. עצם העמידה בדיסוננס הזה מורה על יושר לב, על רגישות אמיתית ואכפתיות, ועל לב יהודי טהור. אין דבר יותר נכון ואמיתי וכנה להיות מעורער, ולהיות בדיסוננס, וגם להרגיש את הכאב על המציאות האיומה הזו, שבמידה לא מועטה נכפתה עלינו (בוודאי עלינו כיחידים שגדלנו לתוך המציאות הזו) – הניתוק שלנו מחלקים אחרים של עם ישראל, וההימנעות שלנו מלהיות "נושא בעול עם חברו". ואמנם, יש סיבות רבות (מוצדקות במידה כזו או אחרת – זה דיון בפני עצמו) למציאות הזו – סיבות היסטוריות והשקפתיות, סיבות אסטרגטיות או טקטיות של התגוננות ושמירה על ערכי הליבה שלנו, ועוד; אבל לא מפני כך נרַמה את עצמנו שהמצב הזה הוא אידיאלי ותקין, וברור לכולנו שהוא גם הולך ומסתבך.

בהקשר הזה אפשר להזכיר את מעשה "התבואה המשוגעת" של רבי נחמן – גם אם עלינו לאכול מהתבואה ולהיות במצב של שגעון, אסור להכחיש את עובדת היותנו משוגעים, ועלינו לזכור שזה אינו המצב הטבעי, הרצוי והמתוקן.

עד כאן הנקודה הראשונה, ואם לסכם אותה במשפט: הדיסוננס הפעם הוא דבר יקר. נשמור על האכפתיות, נכיר בכאב ולא נדחיק אותו, נכיר במשבר ונהפוך אותו למנוע הצמיחה וההתקדמות שלנו.

נקודה שניה:

הציבור הדתי לאומי התגלה השנה במלוא גדולתו. צריך לומר: זו לא בושה להכיר במעלות של ציבור אחר. יש אנשים שמסתכלים על אנשים אחרים, או על קהילות אחרות, בצורה כזו שאם הם שווים – אז אני לא שווה. וכאילו יש כאן מלחמה חד-ערכית על "מי הצודק", וכאילו יש רק דרך אחת אפשרית, שחור או לבן. אבל זה בוודאי לא נכון. יש דרכים שונות בעבודת ה', ומה שמתאים לי לא מתאים לך. זה נכון גם ברמת האדם הפרטי: לכל אחד דרכו שלו, לפי אופיו ותכונותיו ולפי שורש נשמתו. וכך גם ברמת הציבור: תמיד היו בעם ישראל שבטים שונים, ונתיבים ותפקידים שונים, יששכר וזבולון, לוי ויהודה, תורה וסחורה, כהונה ומלכות.

(הגמרא בברכות אומרת: מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה אני בריה וחברי בריה אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים).

רבים מאתנו עומדים נפעמים מול פירות החינוך של ישיבות ההסדר, מול אנשים מופלאים בציונות הדתית. יש כאן קבוצה אדירה של אנשים שמסרו ומוסרים את נפשם כפשוטו להצלת עם ישראל. אגב, נדמה כי הייחודיות וההתבלטות של הציבור הזה במלחמה האחרונה הוא לא רק ביחס לחברה החרדית, אלא גם ביחס לחברה הישראלית כולה.

הציבור הדתי שילם מחיר איום ונורא בהרוגים ופצועים במלחמה הזו. אנחנו מתפללים בדמעות ובצער שה' ישמור אותם ויתן להם כוחות להתאושש מהמכות האלה. כואב הלב שאנחנו לא זכינו למסור את הנפש ככה. אני חושב שצריך להגיד ביושר שהם קוצרים את פירות החינוך שלהם למסירות נפש. זה לא דבר שמגיע פתאום משום מקום. הם חינכו במשך שנים למסירות נפש עבור עם ישראל. זה לא קרה לבד. הם חינכו דמויות מופת כמו הרב אבי גולדברג הי"ד, וכל אדם ישר והגון שנחשף לדמותו, ולדמות של אנשים כמותו, מודה שהוא דמות נערצת ומודל לחיקוי. כאן אולי המקום להדגיש – כנגד קול פנימי הופכי של התגוננות, שעלול להתעורר – כשמשבחים מישהו אחר, או ציבור אחר, על מעלותיו, אין זה אומר באופן אוטומטי שאצלנו אין כלום. ברוך ה' גם אצלנו יש כל כך הרבה נקודות טובות ויפות, וכל כך הרבה אנשי מעלה, אנשים רוחניים, קדושים וטהורים, שקרובים אל ה', ועושים לו נחת רוח, ובוודאי שמוסיפים זכויות לעם ישראל. צריך להבין דבר אחד – אנחנו לא נמצאים כרגע בתחרות, וזה לא משחק סכום-אפס, או שאני טוב או שהשני. אין דבר ראוי יותר מלהכיר במעלות שיש אצל חברנו ולהודות עליהן ביושר.

מאידך גיסא, אף אם אולי אנחנו זקוקים עוד לתקן (ומי לא צריך תיקון), ובעז"ה נעשה מה שביכולתנו לתקן, ראוי שנעשה זאת מתוך מבט גם על הטוב שבנו. באמת יש אצלנו כל כך הרבה אנשים צדיקים, אנשים אכפתיים, אנשים שכואבים את הכאב של עם ישראל, שכואבים גם את העובדה שנמנעה מאתנו הזכות לבוא לעזרת אחינו. אני מכיר ושומע על אנשים בצבור שלנו שלא מפסיקים להתפלל בדמעות מאז פרוץ המלחמה, שצמים שני וחמישי מאז פרוץ המלחמה, שקיבלו על עצמם תוספת לימוד לזכות החיילים, שאכפתיים בכל ליבם ונושאים על לבם את צער ישראל. ואמנם, אפשר להכיר גם שלצערנו לצד זאת – יש הרבה אנשים חיצוניים שבוחשים בדברים באופן ציני לצרכיהם, כמו אנשי תקשורת או פוליטיקאים שמציירים את הכל כמאבק תרבותי או כמאבק של בני חושך בבני אור. הם אלה שמדברים וצועקים. אותם שומעים, ואילו את הציבור המתפלל, והכואב, והשותק מצער – וגם מבושה – לא שומעים. אותם רעשנים הם שמדברים בשם הכואבים והשותקים, שאין להם פה ולא מוכנים כרגע להתמקד בוויכוחים ערכיים, כי הם מבינים שזו לא השעה. הם מבינים שוויכוח ערכי בשעות כאלה אינו ראוי, ועשוי להתפרש כאטימות, וכהתבצרות עקשנית ב"צדק" שלך, שהוא למעשה חוסר רגישות וחוסר הבנה שגם אם אכן אתה צודק – וגם אם על פי ההיגיון (שלך לפחות) אתה אולי עדיין חייב לעמוד על שלך ועל דרכך – עדיין נגרם כאן עוול, ואתה עדיין משלם מחיר מוסרי כבד על הצדק שלך ועל הדרך שלך.

הרב דסלר כותב (ב"קונטרס החסד") שהוא תמיד רגיל לומר לבני זוג טריים, שנישאו זה עתה: דעו לכם כל עוד תרצו לתת אחד לשני ותחשבו רק מה אתם יכולים לתת – אושרכם מובטח; אבל ברגע שתתחילו לעשות חשבון מה אני נותן ומה השני, ולבוא ב"דרישות", ותתחילו להיות בהלך מחשבה של "מגיע לי" – אושרכם מכם והלאה.

נדמה לי שכאן צריך להגיד דברים דומים. בוויכוח הפוליטי יש נטייה לנצח, להיות צודק, בכל מחיר. כי אם לא אהיה צודק בכל מחיר – אאבד קולות ושליטה. בוויכוח הזה כל אחד מנסה לטעון שמגיע לו ובעצם צריך לטעון שהוא תורם יותר. מתוך עמדה נפשית כזו, הטענה שאני תורם לקיום כאן בארץ ישראל בכך שאני לומד תורה – גם אם היא נכונה לכשעצמה – מקבלת בתוך השיח הזה ובתוך זירת הוויכוח הזו טענה של מי "נותן" יותר, ובעצם "למי מגיע", ואולי: מי יכול להתחמק מחובות אחרים. זו לא אמירה אמונית, זו איננה אות לדרגה רוחנית גבוהה, אלא ביטוי פשוט של אגואיזם. היא באה כרצון "לקחת", רצון לנצח בוויכוח. ברור שקיום התורה בדקדוק, מתוך התרחקות מהחטא ומהעולם החילוני – הם זכות גדולה שתורמת לקיומנו כאן בארץ, אבל אי אפשר לנפנף בזה – כמו תגר בשוק – באופן כזה של "הנה אני נותן יותר". ברגע שמנפנפים בזה, מאבדים את הענווה ואת התום, וזה גם הופך להיות מגוחך. הדבר דומה אולי לאדם שינפנף בכך שהוא אוהב את רעייתו, וישתמש בזה בוויכוח ביניהם על מי תורם יותר לבית המשותף שלהם. ברור שהאהבה היא הבסיס של הקיום של הזוגיות, אבל לא משוויצים איתה ומנפנפים בה כמשהו שאתה "נותן" ומגיעה לך על זה תמורה. אוי לו למי שרוצה תמורה על כך שהוא אוהב.

אם יש תיקון שיכול לבוא הוא בוודאי לא יגיע מתוך הכחשת והדחקת הדיסוננס, התיקון לא יבוא מתוך זה שנוכיח שהכל בסדר, שבעצם מגיע לנו, ושבעצם אנחנו לא חייבים כלום. כך נחזור להיות "צודקים", נחזור לישון ו"שלום עלי נפשי", ונאטום את עינינו ולבנו מהשברים והזעקות; ומאידך – התיקון גם לא יבוא מתוך קיצוניות ובפזיזות גם לצד השני, ובוודאי שח"ו לא בהשלת עולם ענק של אמת ורוחניות וטהרה, עם חיבור גדול לתורה ולחכמי התורה; אלא מתוך אחריות גדולה, מתוך חכמה והבנה ויכולת להחזיק מורכבות. וצריך לייצר המון כלים, ולתקן בענווה ובאחריות. וצריך לבנות קומת מחשבה שלמה, בוגרת יותר, השקפה מורכבת יותר של חיים דתיים עמוקים עם השתלבות זהירה וחכמה בשותפות בנשיאת העול, ובכלל – באחריות משמעותית ורצינית על סביבתנו – גם בתוך הקהילה החרדית פנימה. וזה כולל גם ניסיון להגיע להבנה איך מתמודדים עם כוחות פוליטיים אגרסיביים וציניים מכל הכיוונים, הן מתוכנו, והן כאלה שבאמת רוצים לדחוק אותנו לפינה, או להפוך את המדינה הזו לחילונית יותר.

הדבר הזה דורש דור צעיר שכבר עכשיו צריך לבנות את עצמו, לטובתו ולטובת אחרים, באופן עמוק. באופן של לימוד תורה עם דרך ארץ. דווקא בתוך הישיבה, דווקא מתוך רקימת הדברים לתוך תמונת העולם הרוחני שגדלנו עליו, ולא בסתירה לו, ומתוך מחשבה – מתוך ענווה – על "מה ה' אלוקיך שואל מעמך".

לראות הרבה את הטוב שבנו, אבל לא כתירוץ לא לתקן את מה הטעון תיקון ואת כל מה שלא־בסדר. כמה יפה לעניין זה אמירתו של הרב קוק: "האהבה הגדולה, שאנחנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה, אבל הננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הבקורת היותר חפשית, נקיה מכל מום. כולך יפה רעיתי ומום אין בך".

זו המשמעות של החזקת המורכבות. לראות את הטוב והיופי שבנו. ויש בנו הרבה. לראות את הטוב ולהכיר במה שצריך תיקון, ולהכיר שלפעמים אנו עומדים במצב של חטא – גם אם הדבר לא באשמתנו או לא בשליטתנו. לא נסמא את עינינו ונגיד שאין לנו מומים. האהבה שנאהב את עצמנו ואת סביבתנו לא תהיה מתוך אגואיזם וחוסר רצון לראות את מה שנדרש לתקן, אלא מתוך אמונה בטוב שבנו, ובאפשרות להחזיק את הטוב ויחד עם זאת להוסיף לו קומה נוספת של תיקון.

ח"ו שלא נגיע למצב קיצוני הפוך – שמתוך הביקורת הנכונה על מציאות שאיננה מתוקנת, נגיע ח"ו למצב של לזרוק ולהשיל את הכל מתוך רצון להיות מישהו אחר – שאיננו אנחנו – ושדרך החיים שלו לא מתאימה לאופן שבו גדלנו והתרגלנו, וגם לא לערכים שאנחנו מאמינים בהם. ושוב, נחזור ונאמר, אין זה מונע מאתנו לראות ולהוקיר את מעלות חברינו – מציבור אחר, לקבל השראה וללמוד מישהו אחר – שונה ממני, לאמץ את הטוב שלו ולהוסיף על הטוב שכבר קיים אצלי.

שמו של הקב"ה שלום, ואם יש קרע בתוכנו, הרי שיש חסרון בגילוי שמו. והחסרון הזה כפי שראינו גורם להסתר פנים נוראי. כמה זה ברור עכשיו. אינני יודע אם היה פעם בהיסטוריה מצב כזה שראו באופן כל-כך גלוי כיצד הקרע בעם ישראל גורם פשוטו כמשמעו לאסון. ומאידך, כידוע, חז"ל אומרים שבדורו של אחאב אפילו שהיו עובדים עבודה זרה היו מנצחים את כל המלחמות בגלל שהיה שלום ביניהם.

עלינו להימנע מלהגיע למקום של "מי צודק". זהו כבר חרג מוויכוח פוליטי רגיל (אם יש דבר כזה). הראייה את עצמנו מתוך הפריזמה של השתייכות ל"קבוצה" ול"מחנה" מעקמת אותנו. היא מונעת מהאדם לחשוב מה נכון ומה לא. איפה אני מתנהג נכון ואיפה לא. ההתקפה על הקבוצה ("הבייס"), גורמת מיד לצופף שורות ולהצדיק כל עוול. אנחנו רואים את זה במציאות הפוליטית-ישראלית: אלה מצד אחד "רק לא ביבי" ואלה מן הצד השני "רק ביבי", וכבר לא משנות העובדות, ואין אמת, וכל אחד יעקם הכל ויעוור עיניו ויצדיק עקמימות וחוסר־צדק ורשע, העיקר בשביל להיות נאמן ל"קבוצה" שלו.

ציפוף השורות מוליד קשיחות. תנועת הנפש הזו מולידה תחושה של "אני צודק", של היאטמות לקושי של השני ולכאב שלו. מולידה תירוצים עקומים. העיקר לא להגיד שאולי יש גם צדק אצל השני, או לפחות שהוא נפגע ממני, ועלי להכיר בזה, גם אם אין לי דרך לפתור את זה.

נקודה שלישית:

אין דבר יותר יהודי, וטוב וישר בעיני ה', מאשר התבוננות ובחינה של עצמנו, לעשות חשבון נפש, ולפשפש במעשינו ולשאול מה אני הקטן יכול לעשות, כעת, כרגע, בהתחשב בכך שכוחי דל, ואיני יכול לשנות את המציאות ולתקן אותה. אין דבר יותר יהודי מלחפש כיצד במצב הזה נעשה את מה שאנחנו יכולים, כפי דלות כוחנו. לשוות מול עינינו את ה', ולשאול: מה הוא רוצה ממני.

אני חושב שברור לך כי שאלת התגייסות לצבא של בחור ישיבה חרדי ממוצע בשעה זו (להוציא אנשים שכבר נמצאים מחוץ לישיבה ומעורבים בחברה הישראלית) היא דבר שאינו עומד על הפרק. כאן יש להזכיר: אינו דומה נער שחונך במסגרת דתית-לאומית, שמנעוריו רואה דוגמאות חיות לאנשים שמשולבים בחברה הישראלית ובצבא ושומרים על חיי תורה ומצוות, ובמקביל גם מקבל חינוך שרואה את הדברים כאידיאל, וכן בנוסף מקבל תמיכה קהילתית חזקה סביב הדרך הזו, ויוצא לצבא מתוך הכנה מנטלית בישיבת הסדר, ויחד עם חברים מהישיבה, ועם קשרים אל רבנים שמכוונים אותם תוך כדי וכו'. אינו דומה אחד כזה לבחור חרדי שייצא בלי שום מעגלי תמיכה, רוחניים וחברתיים. ולכן מהבחינה המעשית, אין ספק שכרגע זה מסוכן לבחור ישיבה לצאת בלי גב להרפתקה כזו של התגייסות (הדבר דומה במקביל לכך שגם רבני ישיבות הסדר לא יסכימו שתלמידיהם יתגייסו ליחידה חילונית מעורבת ללא תמיכה והכוונה וכדומה). אין ספק שבחור ישיבה שייצא כעת לצבא בלא המעטפת כולה, גם האידיאולוגית וגם החברתית, נתון לסיכון רוחני קשה מאד, ולרבים הדבר יסתיים באובדן רוחני – נטישת דרך התורה והמצוות. זה מצב נוראי, של אוי לי מיצרי או לי מיוצרי. אוי לנו שהגענו לכך.

ואחרי כל זה, ובהינתן שזה המצב, אני חוזר אליך; ובעצם חוזר אל השאלה האחת החשובה: מה מוטל עליך כעת? כיהודי יחיד, פרטי, יהודי אכפתי ורגיש וכואב. מה מוטל עליך?

אז ראשית, חייבים להגיד שכבר במציאות שלך כעת יש הרבה טוב והרבה אור, ואסור לזלזל בכך או להמעיט בערך של זה. אמנם אינך מסתער על האויב, ואינך מוסר את גופך ונפשך, אבל עליך לייקר את מקומך, הרבה מעבר לחשיבות שאתה מייחס לו: אין ספק שלתפילה שלך – כמו גם המחשבות והאכפתיות שלך – יש ערך גדול, לא רק עבורך אלא עבור כולם; ואתה צריך להיות מכוון להגדיל את האור הזה ולחשוב איך אני עושה מעשים בפועל – גם אם הם קטנים וגם אם לא מפורסמים – לטובת הגברת אור בעולם. אתה יכול לקחת את לימוד התורה שלך ולרתום אותו לעניין הזה. אתה יכול להחליט שאתה מקדיש לימוד מיוחד להצלחת עם ישראל, אולי ליזום איזה חיזוק בסביבה החברתית הקרובה שלך באיזה נושא לזכות החיילים, אולי איזו חבורת לימוד לעילוי נשמתו של הרב אבי גולדברג וחיילים קדושים אחרים (אפשר גם בהמשך לחשוב כיצד להעביר את הידיעה הזו למשפחות של הנופלים; הידיעה על כך שלמדו לעילוי נשמתם ולזכותם, מלבד זו שיש בה כוח, היא גם אמירה חשובה על החיבור האמיתי שלנו עם האחים שלנו), וכן על זה הדרך. כמו כן, אתה יכול לחשוב ולהתבונן בעצמך – כיצד תשפר את עצמך ואת הסביבה שלך, ברוחניות ובגשמיות, כיצד תעשה פעולות טובות בעולם, כיצד תתרום את חלקך בהשכנת שלום – שמו של הקב"ה – בארץ הזו. גם אם זה מתחיל במעגל קטן, מעט מן האור ידחה בעז"ה הרבה מן החושך. הדברים צריכים להיות לפי כוחך ולפי כשרונותיך, לפי מצבך ולפי יכולתך. לא מבקשים כאן לעשות מהפכות וללכת בגדולות ונצורות. אין עלינו המלאכה לגמור. ואדרבה, דווקא מתוך תודעת הכאב והמשבר, להתחיל להעמיק ולחרוש חריש חדש בעולם שלנו, ולהגביר את האור.

כיוון שאתה בחור צעיר אני רוצה להוסיף עוד מחשבה: אתה כותב על עצמך שאינך מתמיד גדול ושאתה "די סטנדרטי", אבל אני מבקש שתשנה את הלך הרוח הזה כלפי עצמך. על כל אחד מאיתנו למצוא את החלק המשמעותי והייחודי שלו בעבודת ה' ובתורת ה', ולהתחיל לצמוח בו, להוציא פרחים ופירות. אתה עדיין צעיר, ולפחות כעת נמצא באקלים שמאפשר לך לגדול בתורה באופן עמוק, ולמצוא את החיבור הייחודי שלך. גם זו שליחות ציבורית. להיהפך ל"כלי קודש" לטובת החברה, הקרובה והרחוקה, ולטובת עם ישראל כולו. נדמה שעוד נכונים לנו ימים של אתגרים גדולים – לא רק מבחוץ (האויבים שלנו לא וויתרו על הרצון להשמיד אותנו) אלא במיוחד בקרעים והשסעים בתוך עם ישראל. יותר מכל אנחנו זקוקים ומצפים לדור חדש של צעירים גדולים בתורה ומנהיגים שיתוו לנו את השיטה ללכת בדרך המורכבת, שיאירו את אור התורה החוצה – אל הרחובות. יותר מכל אנו זקוקים שעל שפתי הבריות יעלה המאמר: "פלוני שלמד תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו" (יומא פו, א). זו אחריות ושליחות שאנחנו צריכים לשוות נגד עיננו. עליך לחשוב על האחריות הזו – לבנות את עצמך בשביל הסביבה שלך, מתוך תפיסה של "במקום שאין אנשים – השתדל להיות איש".

לסיום, אולי אין בדבריי תשובה של ממש, ובטח שאין כאן "פתרון" מהיר, המאפשר לחזור אל השינה הבטוחה ואל המנוחה והנחלה, אבל יש כאן הכרה בשבר ותפילה גדולה וזעקה מתוכו, וקריאה ובקשה ותקווה לעשות טוב ולהגביר את התיקון, לצרף את הכאב על מה שעדיין שבור עם האמונה באפשרות לתקן, קמעא קמעא; להכיר שיש בנו הרבה טוב (שיש באחרים טוב) ולהאמין שהמעט שכל אחד מאיתנו יצליח לעשות – יצטרף לאור גדול, בעזרת ה' ובישועתו.

בהערכה,

אלי

נ.ב. אני מצטט מתוך הספר "אהלי יעקב", מאת האדמו"ר רבי יעקב פרידמן מהוסיאטין, מתוך דרשה שאמר בשנת תש"ח, פרשת אמור, בזמן מלחמת השחרור: "בני ישראל יקרים, המסולאים בפז, עומדים במלחמה כבדה עם פראים, ומוסרים את נפשם על כבוד עמם וארצם, במה נוכל להשתתף במלחמה ולעזור לנצחונם? הן כבר עברנו את גיל הגיוס. אנו יכולים לעזור בקדושה ובטהרה ובתשובה שלמה, גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה".