שלום יקרה ואהובה

כאבתי לקרוא את השאלה שלך. אני ממש יכולה לדמיין את הסיטואציה ולהריח את מאכלי השבת באווירה שתיארת. אני כל כך יכולה להבין את התסכול והקושי: גם הקושי האישי של הרווקות וגם הקושי הנלווה של פינוי החדר, של אי ההבנה שאת מרגישה, של חוסר הכרת התודה מצד הסביבה שהיית רוצה שהיא תהיה הכי תומכת ומכילה ואולי הכי ההרגשה של "אין לי מקום משלי לא בבית ולא בכלל". באמת מבינה את הקושי שלך כל כך. שולחת לך הרבה כח וחמלה.

יש בחיים 2 גישות: את יכולה להיות צודקת ואת יכולה להיות חכמה. אם ננקוט בגישת הצדק אז באמת אפשר להגיד שזה לא בסדר שאחותך לא מכירה לך תודה על 7 השנים שכן נתת לה את החדר. אפשר להחליט שזה לא בסדר שמבקשים ממך לפנות את החדר ולא מהאחרים האחרים ואפשר להבין שאת כועסת על מי שמנסה לחנך אותך ומעביר עליך כל כך הרבה ביקורת. את תהיי צודקת. זה באמת נשמע שהצדק בצד שלך.

העניין הוא, שבחיים עדיף להיות חכם ולא צודק. כי הצדק הרבה פעמים משאיר אותך פגיעה. חשופה. חלשה והכי הכי מדוייק – הוא יכול להשאיר אותך בודדה. מאוד בודדה. גם אם תצאי עכשיו למערכת "מלחמה" שבגלל שאת צודקת אז עדיף שיבקשו ממשהו אחר את החדר לשבתות ותגרמי אולי גם שאחותך תפסיק להעיר לך – את תגלי שזה חמוץ ולא כיף. כי כמו שאומר השיר המיתולוגי "כשאח נגד אח המנצח תמיד מפסיד".

אז מה כן אפשר לעשות? להמשיך לסבול?!

חס וחלילה!!!

אני האחרונה שחושבת שהחיים נועדו לסבל ולהבלגה בחישוק שפתיים.

בגלל שאת נשמעת לי בחורה חכמה וגם כתבת על עצמך שאת בחורה רגישה שמקדמת אותך שפת האהבה והחמלה ושהלב שלך רגיש אני רוצה להתייחס למשפט אחד שכתבת בשאלה שלך שבעיני – הוא לב העניין. כשתתייחסי למשפט הזה במשמעות העמוקה שלו ותנסי ללמוד ממנו את השיעור שאני חושבת שהוא רוצה שתלמדי – אני מאמינה שדברים ישתנו גם בלי שתריבי עם האחים שלך ועם ההורים שלך ובלי שתצטרכי לעשות הרבה עבודה חיצונית.

אני בעצם מזמינה אותך למסע פנימי שישפיע כמו באדוות ים על הסביבה החיצונית שלך.

את בטח סקרנית לדעת מה המשפט שכל כך היה משמעותי לי בשאלה שלך. נכון?! אז תיכף. לפני שאגיד לך מה המשפט אני רוצה לספר לך על חוק מאוד ידוע בעולם שאני חושבת שהוא מאוד רלוונטי לך.

רגע לפני שנדבר על החוק החשוב אני רוצה לבקש ממך לקרוא את השורות הבאות בהכלה, באמפתיה שאת כל כך משוועת אליה וחס וחלילה לא בשיפוטיות.

מה שאני הולכת לכתוב לך מאפיין את רוב האנשים בעולם בכלל והנשים בפרט. אני מבקשת ממך לזכור שאת לא המצאת את הגלגל ואת בחברה טובה ופשוט, חלק מתהליך הגאולה שאנחנו בעיצומה זה גאולת הלב, גאולת הדעת ולכן קראי את השורות הבאות כאינפורמציה חומלת ואוהבת וחלילה אל תיקחי את זה למקום ביקורתי.

אז מה החוק אותו רציתי שתכירי? 😊

"חוק המראות"

החיים שלנו פועלים על פי כלל מאוד מאוד ידוע ופשוט: "במידה שאדם מודד – מודדין לו" איך שאת מתייחסת לעצמך (וגם לאחרים) כך הסביבה מתייחסת אליך. בדיוק כמו שאם מישהו מלוכלך מסתכל במראה הוא יראה דמות מלוכלכת ואם מישהו מחוייך יתבונן במראה הוא יראה מישהו שמח. כך בדיוק עם הבריאה שמסביבנו, עם היקום, עם האנרגיה שאנחנו מזמנים לעצמינו. ברגע שאת תהיי בפוקוס של עצמך ותדאגי לעצמך את תראי שהיחס של הסביבה אליך משתנה בעז"ה ובעז"ה יפסיקו לקרות לך דברים שיעצבנו אותך.

המשפט ש'צעק' אלי מהשאלה שלך היה "אף אחד לא רואה אותי": על פי חוק המראות אם אף אחד לא רואה אותך אז זהו סימן מהקב"ה שאומר לך "ילדה יקרה שלי, את מרגישה שאף אחד לא רואה אותך? שאנשים דורסים את הרצונות שלך? היזכרי אהובה ב"חוק המראות" אולי זה משום שאת 'דורסת' את הרצונות והמאווים שלך עצמך, אולי הסביבה בעצם מזמנת אותך להתעורר ולשים את רצונותיך בראש סדר העדיפויות?" אם אנשים סביבך לא רואים אותך כמו שאת מרגישה, זה לא כי הם רעים, זה לא כי הם חלילה לא אוהבים אותך הם פשוט באופן (כנראה) לא מודע משקפים לך את מה שאת מרגישה ומתנהגת כלפי עצמך.

הייתי בזהירות בוחנת גם, האם זה שיש לך אחות שמנסה לבקר אותך ולחנך אותך כה רבות (ואולי יש עוד אנשים מהם את חווה ביקורת) בעצם משקפת לך ביקורת עצמית שמאוד דומיננטית אצלך?

וואו. אני מקווה שאת חלילה לא מרגישה מותקפת אלא יודעת ומבינה שרק את טובתך אני רוצה.

אני מאמינה שאת בטח שאלת את עצמך: מה בעצם אני מציעה? איך שמים את רצונותיך בראש סדר העדיפויות ואיך מפחיתים ביקורת עצמית?

ראשית נתחיל במיתוסים לגבי אהבה עצמית: הרבה פעמים כשאני משוחחת עם נשים על אהבה עצמית ועל לשים את רצונותיהן במקום הראשון מיד חווים התנגדות. כי גדלנו על עבודת מידות ועל לשים את טובת השני לפנינו. אז אלו דברים מאוד יקרים וחשובים אך חשוב לשים לב מאיזה נקודה פנימית הדברים מגיעים ולוודא שאנחנו לא דוחקים את רצונותינו.

יש מצווה ידועה וחשובה "ואהבת לרעך כמוך" – פשוטו של מקרא זה שתאהב את חברך כמו שאתה אוהב אותך. ואם אנחנו יודעים שיש עניין להדר במצוות – את יכולה להבין שכשאת אוהבת את עצמך יותר ויש לך כלי יותר של אהבה כלפי עצמך את תוכלי לאהוב יותר את הסביבה שלך. שלא לדבר על כך שבשביל לבנות בית יהודי בריא, שלם וטוב כל כך חשוב שאישה תגיע ממקום בריא ושלם שאוהבת את עצמה, יודעת את רצונותיה וחלילה חלילה לא מתבטלת ממקום לא טוב.

לאהוב את עצמך זו מצווה. מצווה גדולה, חשובה ויקרה מאוד. אישה מברכת "שעשני כרצונו" – היא אומרת שבעצם הקב"ה ברא אותה כמו הרצון שלו. משמע שהרצונות שלה הם בעצם שדר מרבש"ע מה עליה לעשות: רצון מלש' צינור. ע"י הרצון שהקבה נוטע בלב האישה הוא מזמן לה שפע כלכלי ורוחני.

ולכן, לאהוב את עצמך המשמעות של זה לזהות ולהקשיב לרצונות שלך, למה שהלב שלך מבקש ממך זה לדבר לעצמך ב"שפת הלב".

ככל ואת תהיי מודעת וקשובה לרצונותיך את תראי איך הסביבה שלך מתחילה להתנהג אליך אחרת.

לפני שנדבר ברמה הפרקטית מה זה אומר אני רוצה לענות על שאלה נפוצה שאני נשאלת כשאני מדברת על זה: "ומה יקרה אם יש לי רצון לא טוב כמו לדוגמא לדבר לשון הרע או ללכת לא צנוע?"

חשוב שנדע שבגלל שאנו נשים יהודיות טובות ואיכותיות אין לנו באמת רצונות רעים. רצונות לא טובים שאסורים מדרך התורה אלו רצונות שמסתירים מאחוריהם כאבים שמבקשים מענה. למשל בדוגמא של דיבור לשוה"ר: הרי כולנו יודעים כמה חמוץ זה לדבר לשוה"ר על מישהו. כמה אח"כ אנו מצטערים ומרגישים שבא לנו לאסוף את המילים בחזרה. אז אם ננסה לחשוב מה מסתתר מאחורי הרצון לדבר לשוה"ר נגלה אולי שנפגענו ממשהו. שאנחנו מרגישים חסרי ערך בהשוואה אליו, אולי אנחנו כועסים או מקנאים בו. וזה בסדר. זה מאוד אנושי להרגיש כאלו רגשות.

מה עושים במצבים כאלו שיש לנו רגשות של תסכול וכאב? נותנים לעצמינו הכלה ואמפתיה עצמית: את יכולה לשבת עם עצמך בשקט ולהגיד לעצמך: "אוי כמה קשה לי, כמה אני מקנאה / מרגישה לא שווה מול החברה שלי כמה השפילו אותי וכו' – להגיד לעצמך הרבה משפטים אמפתיים ממש כמו אמפתיה שהיית נותנת לחברה שמספרת לך על קושי שלה או משפטים שאת יכולה לדמיין שפסיכולוגית היתה אומרת לך בחדר הטיפולים.

אחרי שמי שרוצה לדבר לשוה"ר תעשה עם עצמה תהליך כזה היא תראה שכבר עבר לה הרצון לדבר לשוה"ר – משהו בצורך הזה נרגע. כי לא באמת יש לנו רצונות שהם נגד התורה. כמו שאומר הביטוי העממי "אין ילד רע – יש ילד שרע לו".

איך מקשיבים ונענים לרצון הלב?

כידוע, השלמות מתחילה ונמדדת בדברים הקטנים:

אני מבקשת ממך בחודש הקרוב בכל יום 3 פעמים במהלך היום להביא לידי ביטוי רצון שלך שלא היית מתייחסת אליו עד היום: נניח למשל את שותה קפה ומטעמים פרקטיים את שותה אותו בכוס חד פעמית אולם באמת בלב את יותר אוהבת לשתות בספל אמיתי ומכובד – אז מהיום את שותה בספל מכובד. למשל אולי את הולכת ברחוב ואת צמאה לשתות מים ואת אומרת לעצמך "וואי, הייתי קונה לעצמי בקבוק מים עכשיו אבל חבל, עוד חצי שעה אני בבית וכבר אשתה בבית" – אז זהו רצון שלך שה' שם לך בלב ואין לך הרשאה להתעלם ממנו.

הרבה נשים מספרות שכשהן הקשיבו לרצונות שלהן, אפילו רצונות מוזרים פתאום קרו דברים מעל לדרך הטבע: למשל מישהי שהיתה רגילה לסוע מהעבודה לבית באוטובוס. יום אחד היא פתאום הרגישה שבא לה לרדת 2 תחנות קודם וללכת ברגל. זה משהו שהיא ממש לא היתה רגילה אליו. ובגלל שהיא וותיקה כבר בשיטה של להיצמד לרצונות היא אכן עשתה את זה וגילתה שבהמשך הדרך ע"י חנות שהיא עוברת בה בדר"כ פתאום היה מבצע משתלם במיוחד על פריט לבוש שהיא חיפשה הרבה זמן ולא מצאה. ועוד הרבה סיפורי מופת. כי ככה זה: כשאת מקשיבה לרצונות שלך ו"רואה אותך" אז היקום (שזה בעצם רבש"ע) משיב לך באותה מטבע ודברים מופלאים מתמגנטים לחייך.

חשוב לחדד בשביל להבין: אני ממש לא מתכוונת שעכשיו בשביל להקשיב לרצונות שלך החיים שלך יעצרו כי בעצם לא תמיד אפשר לתת מענה לרצונות. לפעמים יש התגוששות בין 2 רצונות. אתן לך דוגמא:

נניח את עובדת בעבודה כשכירה או עצמאית והבוקר הגעת עיפה לעבודה. עולה בך רצון ללכת לישון כשבמקביל יש לך רצון להמשיך לעבוד ולתת את התפוקה למי שאת מחוייבת לו.

במצב כזה יש כלל: עושים את הרצון הגדול ונותנים מענה חלקי לרצון הקטן. אם נחזור לדוגמא- יש פה רצון לישון ורצון לעבוד. את כנראה מעוניינת להמשיך לעבוד כי זה חושב לך לפרנסה, לסיפוק ולמלא את המחויבויות שלך ולכן עכשיו את תמשיכי לעבוד ולגבי העייפות תתני לה מענה כלשהו: אם זה אולי בלצאת לסיבוב של 2 דקות במסדרון בשביל להתעורר, אם זה בלשתות כוס מים קרים או להכין לעצמך קפה. ואולי את תאמרי לעצמך אני עכשיו ממשיכה לעבוד אבל כשאחזור הביתה מיד אלך לישון חצי שעה לפני שאלך לסידורים שתכננתי. שלא אעשה גם את מחויבותי אחה"צ במוד של עייפות.

הרעיון: לתת ביטוי כלשהו לרצון. אפשר בשעת הדחק להסתפק בביטוי רגשי של הכלה לומר לעצמך "איך אני עייפה עכשיו. קשה לעבוד ככה" אבל הייתי מעדיפה שתתני ביטויים מעשיים.

דיברנו על ביקורת עצמית – בואי נראה איך מפחיתים אותה

ביקורת עצמית היא הרסנית ואיומה. היא עצת היצר הרע. היא לא מקדמת אלא היא רק גורמת לנו לדשדש במקום ולא להתקדם. כי באיזשהו מקום בתת מודע אנחנו "מסתפקים" בביקורת שגורמת לנו צער ומרגישים באיזשהו מקום ש"בגלל שהצטערנו על מה שעשינו – אז 'שילמנו' על העניין וכבר אין צורך לעשות עוד דברים בנידון הזה" וממשיכים הלאה בלי שום שיפור אמיתי חוץ מכאב לב.

מה כן עושים?

כשמסתננת לך מחשבת ביקורת אמרי לעצמך (קצת מזכיר את האמפתיה העצמית עליה דיברנו למעלה) "תודה ביקורת שהגעת לביקור. אני כבר לא זקוקה לך. אני אתבונן בעניין עליו את מדברת ואבדוק מה אפשר לשפר להבא. ואת ממשיכה להגיד לה: באותה סיטואציה עליה אנו מדברים אני מאמינה שעשיתי את הכי טוב שידעתי ויכולתי. לא עשיתי שום רע בכוונה. אני אחשוב מה אפשר לשפר לפעם הבאה. ואז אולי תחליטי שבפעם הבאה (סתם לדוגמא) את לא נגררת לוכוח. לא נגררת להשוואה שמלהיטה את הרוחות וכן הלאה.

ואפשר מול ביקורת להתמודד גם עם הכלל של "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך" – להחליט שכנגד הביקורת את מגדילה אהבה עצמית באופן מודע: את בעצם בכל יום כותבת על עצמך 3 מחמאות על עצמך / דברים טובים שעשית באותו יום / הישגים שהשגת – פשוט מחמיאה לעצמך. זה מעלה את האהבה והערך העצמי שאוטומטי מוריד את הביקורת (כי יהיו לך בארסנל המון דברים טובים על עצמך) וזה חוק כלים שלובים שמאזן בין הביקורת העצמית לבין האהבה העצמית.

מרגישה שהעמסתי הסברים והצעות.

אני חושבת שכדאי לך לקרוא את התשובה הזו יותר מפעם כי באמת יש בה מידע שמשפר משמעותית ממש את החיים. כשנצמדים לכיוון המחשבה הזה החיים יכולים להשתפר לטובה והאופן שבו הסביבה התייחסה אליך עד היום יכול להשתנות משמעותית בעז"ה.

תכל'ס

• מציעה לך ממש באדיקות בכל יום לפחות 3 פעמים להקשיב לרצונות שלך ולהשתדל ליישם אותם ככל ואפשרי לך. לעשות דברים שעושים לך טוב

• לכתוב על עצמך בכל יום 3 דברים טובים שעשית או מידות טובות שלך – בשביל להעלות את האהבה העצמית.

אני מבינה שעכשיו לפני החגים בטח סוגיית החדר מאוד בוערות ו"כאילו" לא נתתי לך שום עצה רלוונטית לזה ספציפית. העצה הכי יעילה היא לנהל שיחה כנה ב"שפת האני" – שפה בה את מדברת רק על עצמך ורגשותיך ולא על אחרים. את רק מסבירה מה ההתנהגות של האחרים גורמת לך להרגיש.

את יכולה לשב ת עם עצמך ולחשוב האם מתאים לך לתת את החדר ומתי. ולגשת לאמא שלך / להורים שלך ולהסביר בנועם, ממקום מכבד ומכובד שמדבר על רגשותיך בלבד מה כל כך מפריע לך. באמת לדבר רק על עצמך ומה את מרגישה וחלילה לא להתקיף (כשמתקיפים או מאשימים 'חוטפים' את זה בחזרה. כשמדברים על רגשות שלנו זה לא מאיים וזה יוצר אמפתיה). את יכולה להגיד משהו כמו "אמא, עכשיו לפני החגים אני רוצה לשתף במשהו שמטריד אותי הרבה זמן, קשה לי לתת את החדר שלי כל הזמן בטבעיות ולהפסיד את הפרטיות שלי לתקופה ארוכה כל כך. חשבתי על כך ואני ממש אשמח אם נוכל להתחלק ביננו כל האחים בעניין פינוי החדרים. זה ממש חשוב לי שתביני אותי וכו'. אני ממש מקווה שהשפה השונה והרגועה אולי תוביל לשינוי גם בתוצאה שלא יחזור על עצמו מה שהיה עד היום.

וגם אם לא: לשיחה כזו צריך לגשת בהבנה שלא בטוח יקבלו את בקשתינו. תנסי להישאר עדיין ממלכתית ומכבדת. ובמקביל מציעה לך לאמץ את דרך החיים שכתבתי לעייל – אני מאמינה שאת תראי אולי לאחר תקופה (לוקח זמן להרגל להיטמע ולהשפיע) שינוי מבורך גם בחייך האישיים וגם בהתנהגות של אחרים אליך.

כמובן כמובן לפני ואחרי הכל: תפילה. תפילה. תפילה. ספרי לאבא במילים שלך מה כואב, מה מפריע מה היית רוצה שיקרה – ותתפללי לישועה ופתרון שיהיה מקובל על לב כולם.

מאחלת לך יקרה שבתות וחגים שמחים ונעימים

שתבשרי בשורות טובות בקלות ובלב שמח במהרה ושנזכה לשנת גאולה, שנה טובה ומתוקה מתוקה

רותי.