מסלול החיים שלי בתור דתייה לאומית בהגדרה, עד לפני זמן מה, כבר היה די קבוע מראש. יסודי, חטיבה, תיכון ו… שירות לאומי או צבא.
אבא שלי התייעץ עם הרב, מעין מנטור שלו וחרדי כמדומני, כדי לדעת מה עדיף עבורי, והרב אסר את שניהם ואמר שאגש ישר לאוניברסיטה.
מצד אחד, נורא רציתי ללכת לשירות לאומי. מצד שני, אני מודעת למחלוקת רבת השנים בנוגע לשירות וליתרונות שבלמידה בגיל צעיר באוניברסיטה. אבל לא אשקר שפסק הדין הימם ואפילו קצת פגע בי (בלי כוונה כמובן).
כל הבנות בשכבה שלי, עד כמה שאני יודעת, הולכות לשירות לאומי או לצבא, בלי היסוס. וחברה שלי כבר הספיקה לשאול איפה אני מעוניינת לשרת.
המחנכת והיועצת אמורות ללוות אותי לקראת הבחירה הגדולה וקובעים דרכן או איתן, פחות או יותר, מה לעשות.
מה אני אמורה לומר? ואיך להשלים עם העובדה שאני לא מרגישה שלמה עם פסק הדין ועם העתיד שצפוי לי איתו?
כן, אצלינו זה נחשב להשתמטות. וכן, אני מפחדת מהתגובה של הסביבה ולא רק הקרובה. אפילו שנה שעברה המדריכה שלי (תפקידה בשירות) הייתה בת של רב. אין לי תירוצים וזה מרגיש נורא.