יוסי היקר, שלום וברכה!

ראש לכל, את רגש הרחמים והחמלה הניבט מכל שורה בשאלתך – שמור מכל משמר! הרגשות הנאצלים האלה, הם המכתירים אותך כאדם, העשוי בצלם אלוקיו, וכיהודי, בן לעם סגולה. אל תוותר עליהם בעד כל הון שבעולם, לא כל שכן בעד סיסמאות ואימרות כנף המתבדרים בעולמנו. אם תיאור הריגתו של ילד קטן טהור-עיניים מזעזע את נפשך העדינה, כל שמועות שבעולם לא יניעו אותך מיושרך ואצילותך.

זו חייבת להיות נקודת המוצא. תורתנו הקדושה ניתנה לנו בחסד השם, כדי לזכך את אישיותנו, לעדן אותה ולצרף אותה. אם נמצא מי שתורתנו הקדושה הביאה אותו, חלילה, למידת אכזריות – עליו לבדוק את עצמו, או את תורתו.

את טיבה המדויק של מצות 'תמחה את זכר עמלק' יש לבחון בגדריה ההלכתיים, ולא בתיאורי צבע עתירי-דמיון היוצאים מפיהם של עמי-ארצות. לעניות דעתי, בחינה היסטורית של יחסי עמלק-ישראל, עם השוואתם לנגזרות ההלכתיות שלהם, בצירוף הסקת המשמעות המעשית שנותרה לדורנו – כל אלו יאירו לך את המצוה באור אחר לחלוטין, אורה של תורת אמת שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

אנסה לשרטט לך את תוואי הדרך, ככל יכלתי.

כאשר נכנסו ישראל לארץ, הם נדרשו בצו הא-ל לכבוש אותה מיד יושביה. משמעו המצומצם של הכיבוש הוא נטילת השלטון, הריבונות והבעלות על הארץ, ופעולה כזו אי אפשי לה שתתבצע בלא מלחמה קשה עם יושביה הותיקים.

באורח ייחודי לה, תורת ישראל מתאפיינת בהתייחסותה הישירה גם לצדדיה הפחות-נעימים של המציאות, ואינה מסתפקת רק בהצגת היעדים הנעלים, האוטופיים, שאליה היא מכוונת להגיע עם תיקון העולם. הנה דוגמה נקודתית: התורה חותרת למצב אידאלי שבו לא נותר דבר מבשר הקרבנות, אך מודעת לאפשרות הריאלית שחלק ממנו אכן יוותר, והיא נותנת הוראה מעשית כיצד לנהוג גם במציאות ריאלית זו. כלומר, להלכה יש מה לומר גם כאשר מצב העניינים אינו בדיוק כפי שהיא היתה מעונינת לראותו.

במצב האידאלי – היבם כונס את יבמתו, אם זה לא קורה – יש לחלוץ; במצב האידאלי, את פטר החמור יש לפדות, אם לא – יש לערפו; את האמה העבריה מוטב לייעד, אם לא – יש לפדותה. וכן על זו הדרך.

הוגים רבים מחכמינו ז"ל המשיכו לשרטט את הקו הריאלי של ההלכה גם אל תחום טעמי המצוות. כך, למשל, רבותינו הראשונים ראו במצות כיסוי הדם משום התייחסות הלכתית למצב הריאלי, אך לא אידאלי, של אכילת בשר חיה ועוף; אחרים ראו בדיני העבדים הרבים משום הסדרה הלכתית של מצב עובדתי, לא רצוי, שבו עבדות עודנה נהוגה בין בני אדם.

על דרך זו, דיני המלחמה שבתורה. מלחמה אינה דבר אידאלי! המצב הרצוי כבר נוסח בבהירות בפי ישעיה הנביא (ב, ד): "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה". אלא שהמציאות, לצערנו, רחוקה מאוד מהגשמת האידאל הזה, ותורתנו הקדושה אינה אילמת לעובדה טריוויאלית זו, אלא מתייחסת אליה בהרחבה רבה: היא קובעת לנו דיני מלחמה.

אם הגענו עד הלום, כבר שללנו ממילא את הניסוחים המתמיהים שקוממו אותך. מלחמה אינה דבר טוב, היא חלק מן המציאות הלא-מושלמת של העולם שבו אנו חיים. אלא שלצערנו, ולדאבון לבנו, לעיתים אנו נדרשים ליטול בה חלק, וההלכה קובעת כיצד לעשות זאת. אך שמחה?! התלהבות דקדושה?! הס מלהזכיר.

וזו רק התחנה הראשונה.

בדיני המלחמה שבתורה אנו מצווים לערוך הבחנה חדה בין החזית ובין העורף. על פי דיני התורה, המלחמה מתנהלת בחזית בלבד. את העורף יש להשאיר בצד, ולוחמי ישראל מצווים לשמור על חייהם. אמנם המושגים 'עורף' ו'חזית' בתנאי מלחמה של תקופת המקרא שונים מן המקובל בימינו, אולם מובנם העקרוני זהה: על הלוחמים – בכוח ובפועל – יש לגבור בחרב, ואילו על חיי האזרחים הלא-מעורבים יש להגן.

באשר לשתי מלחמות מצוה, מיטשטש הגבול בין העורף והחזית, והעם כולו נחשב אויב המעורב בלחימה: מלחמת ז' עממין ומלחמת עמלק. במלחמה על כיבוש הארץ מיד הכנענים, נצטוינו להכרית את העמים היושבים בארץ. הייתה זו מלחמה קיומית בה להכרעה היתה משמעות אחת בלבד: מי מבין שני העמים ישרוד ומי יחדל מלהתקיים (מזכיר לך מצב דומה?). אלו היו תנאי הפתיחה של המלחמה, ועצובה ככל שתהא, עלינו להילחם בה בהתאם לדרישות הריאליות.

במלחמת עמלק, הצד השני קבע את אופי המלחמה, ולפיו אין כל הבדל בין העורף ובין החזית. העמלק יצא מתחום מושבו ופתח במלחמה באיזור מרוחק עם שבט עבדים משוחררים, שאינו מלומד-מלחמה, במטרה להשמיד אותו. בצעד זה הגדיר העם העמלקי את זהותו על בסיס מטרת-העל להשמיד את זרע ישראל. עִם הָעָם הזה, המלחמה מתנהלת בהתאם לתכתיביו שלו. עם מי שהשתית את תרבותו על מורשת "להשמיד להרוג ולאבד, מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד", איננו יכולים להילחם בנחיתות צבאית הנובעת מעליונות מוסרית.

אבל, חשוב מאוד לזכור, זו מלחמה. לא מצות הריגה, לא הזדמנות לפריקת תאוות נקם או יצרים חייתיים בכלל, כי אם דרישה לצאת למלחמת הכרעה. אין כל מצוה בהריגת העמלקי הפרטי, אין כל חובה להרוג כל מי שמזרע עמלק. אין זו אלא חובה על העם, כלאום ריבוני, לצאת למלחמה על אומה אחרת, ולהכריע אותה באופן מוחלט. כאשר בטל עמלק כאומה, בטלה ממילא משמעותה המעשית של המצוה; כאשר בטלה הריבונות היהודית בעלת הסמכות ההלכתית, בטלה ממילא היכולת להילחם בעמלק.

אדם שמוצאו הביולוגי עמלקי, אך אינו בן המולדת העמלקית, הוא ממילא בלתי-מעורב במלחמה, ואינו כלול במצוה למחות את זכר עמלק. משכך, חלילה לנו מהעלות על דעתנו שתורתנו הקדושה דורשת מאיתנו הריגת אדם באשר הוא בשל גזעו. אין כאן אלא דרישה להכריע את האומה העמלקית במלחמה, במסגרת נורמות לחימה שהוכתבו לנו על ידי האויב.

בפרק החמישי מהלכות מלכים פסק הרמב"ם שתי הלכות הממחישות לנו היטב את אופייה של המצוה כפי שתיארתיה עד עתה.

ראשית, הרמב"ם פסק להלכה שגם במלחמת מצוה, כולל מלחמת ז' עממין ומלחמת עמלק, נוהגת החובה לקרוא לשלום בטרם ייצאו למלחמה. כלומר, גם כאשר יוצאים למלחמה עם עמלק, על ישראל לפנות אליהם תחילה בקריאה לשלום ולכניעה מרצון. באם ייאותו לקריאת השלום, לא תיפול שערה משערות ראשו של עמלקי אחד, כגדול כקטן. ראה כמה רחוקה הלכה זו מן התיאורים הלא-הלכתיים של השמדת עמלקים, או מתיאור החזקת הסכין הנוצצת המחכה לפעולה. גם עם העמלקים, הגרועים שבאומות העולם, אנו פונים תחילה אל דרך השלום, ורק כאשר מצאנוה חסומה בפנינו, פונים אנו אל המלחמה.

שנית, גם החובה להותיר רוח רביעית פנויה בשעת מצור, כדי לאפשר נתיב מילוט לאזרחי האויב שאינם מבקשים ליטול חלק בלחימה, גם היא נוהגת בכל המלחמות, כולל במלחמת עמלק. כלומר, כאשר עמלקי מבקש לערוק משורות הקרב, אנו מצווים לאפשר לו לעשות זאת. האם סבור אתה שאנו מאפשרים לו להימלט מן הקרב, כדי שבארץ מפלטו יתנפל עליו שכנו היהודי ויהרגנו? הס מלהזכיר. אין זו אלא מלחמה, וכל מי שאינו מעורב בה – קנה חייו במתנה.

סוף דבר, החובה למחות את זרע עמלק משמעה אינו אלא – חובה להכריע את עמלק, בדרכי שלום או בדרכי מלחמה, ואין בה, חלילה, הוראה על הריגתם של בני-אדם פרטיים באשר הם, בשל מוצאם או דתם. במצב האידאי, אליו אנו מייחלים, לא תתקיימה מלחמות כלל; בחיינו הריאלים אלו, לצערנו, קורות שוב ושוב, ותורתנו הקדושה מדריכה אותנו כיצד לנהל אותן.

מכיון שכבר אבד זכרו של עמלק, ואין אומה זו קיימת כלל, ממילא משמעותה המעשית של מצוות המחייה כבר לא תתקיים לעולם. ועם זאת, אנו מצווים לשוב ולקרוא מידי שנה בקריאה מיוחדת את החובה לזכור מה שעשה לנו עמלק, ורבו על כך פירושי רבותינו. מתוך דברינו, אולי מצאנו טעם נוסף לחובת הזכירה: להעמידנו על אופייה הריאלי של תורתנו, שאינו בורחת אל מחוזות אידאליים מופשטים ומנותקים, כי אם מביטה נכוחה אל המציאות, ודורשת מאיתנו את קיום אורחותיה הישרים, גם כאשר עולמנו טרם הגיע אל תיקונו הגמור.

בידידות,

יצחק ברוך