שלום לך שואל יקר

ראשית תרשה לי 'לחלוק' על התיאור 'אני לא מתנהג כחרדי'. חיבוטי נפש סביב שאלות באמונה או 'מה אלקים רוצה מאיתנו' הם בדיוק התנהגות 'חרדית' אמיתית, בוודאי כאשר, בניגוד לטבע של רובנו להדחיק את השאלות ואת התהיות, אתה לוקח את החיבורים שלך ברצינות ובמעשיות, ופונה ל'אקשיבה' כדי לנסות לפתור אותם.

אמרתי 'לפתור אותם'? לא בדיוק. אני לפחות, לא נמצא במעמד של מישהו ש'פותר' בעיות. גם בגלל שהיומרה הזו גדולה עלי בכמה מידות, אבל בעיקר בגלל שבעיות לא בהכרח נועדו לפתרון. האם למישהו מאיתנו אין בעיות, חיבוטי נפש, מצוקות? זו הרי המציאות האנושית, זה מה שמגדיר אותנו כבני אדם.

מה שאני רוצה ויכול לעשות, זה לחוות יחד איתך את השאלות, ולנסות להתבונן בעצמנו, איך הבעיות האלו משתלבות בחיים ולא מפריעות להם. אולי אפילו, הבעיות יכולות להיות חלק מהיופי של החיים, נותנות בהם גוון ותסיסה.

לא כל הבעיות הן כאלו. ישנן בעיות ומצוקות שדורשות פתרון, כי הן נובעות או מצביעות על בעיה בחיים עצמם. אבל הבעיות שתיארת הם בעיות 'בריאות', הם מצביעות על אדם חושב, בעל מודעות עצמית גבוהה, אדם שחושב ומרגיש באופן עצמאי ואינו נשטף 'עם הזרם'.

איך הגעתי למסקנה הזאת? מעבר לשאלות עצמן שמעידות על בעליהן, אני מנסה ללמוד על התהליך שהוביל אותך למקום בו השאלות האלו מציקות כל כך. זה קצת קשה, כי לא פירטת בשאלתך יותר מדי, מלבד העובדה שהתהליך התחיל 'כשהתחילו הבעיות בישיבה'. ניתן להניח שלא ראית צורך לפרט, משום שאתה מרגיש שההשפעה של אותם 'בעיות' על התהליך שעברת, נובעת מעצם העובדה הכללית שנקראת 'בעיות בישיבה', מבלי שנצטרך להתייחס לבעיות מסוימות שאתה נתקלת בהן.

אני מכבד את הקביעה הבלתי מודעת הזאת, דווקא משום שהיא כזאת, כי היא מעידה על התחושה העמוקה שלך, שהיא עשויה לשמש כעוגן ובסיס לנסות להבין את השאלה שאתה מעורר.

'בעיות בישיבה' בפירוש הפשוט והטבעי של הדברים, הבעיות שבדרך כלל מתעוררות בישיבה, התופעה שנקראת 'בעיות בישיבה'- בדרך כלל מדברת על התנגשות בין הבחור לבין המוסד (המשגיח, בדרך כלל). הקושי של בחור לעמוד ב'דרישות התקן' של ה'מערכת'. ה'דרישות' יכולות להיות שונות ומגוונות, אבל שוב, אם לא פירטת אז כנראה שאין לזה חשיבות. המדובר הוא על עצם הקושי שלך מול המערכת.

הקשר בין בעיות עם המערכת, עם הממסד, לבין עזיבת הדת – מובן מאד. הדת היא משהו מאד ממסדי. המערכת היא זאת שמייצגת את הדת, בתפיסה שלנו. תמונת העולם שלנו מורכבת מ'עולם'- שהוא דבר אחד גדול שעומד מולנו: בשלב הראשון עומדים מולנו האחים הגדולים, ההורים, המורים. מעל המורים יש את המנהל, מעליו יש את החברה כולה, ומעליה ה'מערכת הדתית' העסקנים, הרבנים. למעשה, אפילו אלקים עצמו נמצא בתוך תמונת העולם הממסדית, בקצה הסקאלה, מעל כולם. מפחיד, מרתיע, ובעיקר יוצר ריחוק.

אבל לפעמים, אפשר לפרוץ את תמונת העולם הממוסגרת הזאת ולתאר תמונה שונה – תמונה בה הקב"ה נמצא ממש בקצה הסקאלה – אבל בדיוק בכיוון השני. הקב"ה נמצא עמוק עמוק בתוך עצמיותנו. הקשר שלנו איתו אינו 'עובר' דרך הממסד, להיפך, הוא החבר הכי טוב שלנו שעומד איתנו נגד הממסד.

כך אומר זאת דוד המלך:

הַבֵּיט יָמִין וּרְאֵה

וְאֵין לִי מַכִּיר

אָבַד מָנוֹס מִמֶּנִּי

אֵין דּוֹרֵשׁ לְנַפְשִׁי

זָעַקְתִּי אֵלֶיךָ, ה'

אָמַרְתִּי

אַתָּה מַחְסִי

חֶלְקִי בְּאֶרֶץ הַחַיִּים

'אין לי מכיר', כי אף אחד לא מכיר אותי. מכירים אותי כחלק ממכלול, כחלק מהקונפורמיזם הכללי שכולנו שותפים בו. הממסד 'הקדוש'. (קונפורמיזם* – הליכה בתלם, הסתגלות, שינוי בהתנהגות או אמונות של אינדיבידואלים בהתאם לנורמות או כללים הנהוגים בחברה או בקבוצה.  מתוך ויקיפדיה) אבל את מי מעניינת האישיות שלי? הרי את האישיות שלי רק אני מסוגל להכיר. ואת הדרישות שלה אף אחד לא יכול ולא רוצה למלא – אין דורש לנפשי.

מי כן נמצא שם – הקב"ה. חלקי בארץ החיים. הקב"ה ואני נגד כל העולם.

מתוך הבנה זו, כאשר אנו מצליחים להכניס אותה לתוך תמונת עולמנו הפנימית – אנו יכולים לחזור שוב אל הממסד, אל המערכת, אל הקולקטיב. בסופו של דבר, אנחנו יצורים קולקטיביים. האינדיבידואליות שבנו, הייחודיות של אישיותנו, באה לידי ביטוי ברבדים העמוקים ביותר של הנפש, ורק שם. ברוב הדברים אנו דומים לשאר בני האדם, אם זה בצרכים ובדחפים,או בשאלות של מצפון ובערכים.

אם כן, זהו האופן בו אולי ניתן לחיות בשלום עם תחושת הייחודיות, תחושת ה'אין לי מכיר', ביחד עם תחושת הזהות הכללית והמשותפת שלנו עם שאר העולם, עם הצורך והתשוקה שלנו להיות מחוברים לשאר בני האדם ולא נפרדים מהם.

זהו האופן בו אנו יכולים לענות לעצמנו על השאלה מה אלוקים רוצה מאיתנו, שזו השאלה שאתה מוצא את עצמך שואל, לאחר שאיבדת את הקשר עם הדת. אני מרשה לעצמי להניח, שהדת נראית בעיניך כדבר שטחי וכללי מדי, והתוכן שלה אינו מצליח לגעת ברבדים העמוקים של הנפש שלך. אתה משוכנע בדבר קיומו של תוכן עמוק כלשהוא המסתתר בעמקי התורה והמצוות, אבל אינך מצליח לגעת בו.

הדבר הזה הוא ביטוי לשאלת הזהות האישית מול הזהות הכללית, משום שהתורה והמצוות בגירסא הכללית שלהם, מוכרחות מעצם טבען לדבר אל הזהות הכללית של האדם. הזהות הפרטית שלך לעולם לא תמצא את סיפוקה באותם טקסטים ומעשים כלליים, וכאן נמצא התפקיד האישי שלך, למצוא באותם הדברים את הפן האישי שלך, את האופן בו הדברים מתורגמים לשפת הלב שלך ולאישיותך הייחודית.

לא לחינם אנו מוצאים ששאלת ההגות היהודית, או כפי שאתה קורא לה 'מה אלוקים רוצה מאיתנו', זוכה להיות השאלה הבלתי פתירה מאז שהיא נשאלה עד היום. עשרות ספרי הגות ועשרות של הוגים לאורך עשרות דורות עד ימינו ניסו לתת לה מענה, ואנו נוכחים לראות כי בכל דור, בכל בית מדרש, בכל סגנון מחשבתי הקיים בקרב הוגי היהדות, ניתנת תשובה אחרת לשאלה הזאת.

לדבר הזה התכוון המאמר שבמתן תורה היו כל ישראל לדורותיהם, וגם אלו שלא נולדו, הרי שנשמותיהם היו במעמד הזה. הדבר הזה מבטא את העובדה שכל אחד שמע את אותם את הדברים אבל קיבל אותם באופן האישי והייחודי לו, ולכן לא היה ניתן לתת את התורה אלא במעמד כל אחד ואחד. משום שהתורה כפי שהיא שוכנת בלב ראובן, איננה התורה השוכנת בלב שמעון. אותם הדברים הכלליים המכוונים אל הזהות הכללית של האדם, מתפרשים לפי זהותו האישית של כל אחד.

רק הקב"ה היודע והמכיר את נשמת כל אחד ואחד יכול לתת תורה כזאת, אשר בכלליותה היא מכוונת כנגד כולם, ועדיין יכולה להתפרש באופן פרטי אצל כל אחד ואחד. אותם הדיבורים, אותם המצוות אשר נעשות באופן זהה אצל כל אחד – מקבלות משמעות אחרת בחוויה ובתוכן הרגשי אותו אנו יוצקים לתוכם.

נדמה לי שזאת הסיבה שלמרות שיש בתוכנו רבים רבים החווים את מצוקת האינדיבידואל מול הכלל, עדיין הם מנהלים חיים מלאים של תורה ומצוות באופן הפשוט והכללי ביותר שלהם, משום שדווקא התורה האלוקית היא זו שמצד אחד מכילה את כל אדם ואדם באופן פרטי, תוך כדי פניה אל הכלל כולו. כשם שאלוקים עצמו מכיל את הכלל כולו, אבל גם אותך ואותי כאנשים פרטיים – 'חלקי בארץ החיים'.

בצורה הזאת, אני חושב, ניתן להכיל את אותה המצוקה העולה מבין דבריך, את אותו רצון לחזור לחיי תורה ומצוות מלאים, שאותם עזבת כאשר התעצבה והתעצמה אישיותך העצמאית, ביחד עם הרצון למצוא את המקום שבו התורה והמצוות ידברו אל אליך באופן אישי. 

כפי שפתחתי את דבריי, עוצמת התשוקה שלך לחזור ומצוא את המקום שבו תתיישב האמונה בליבך, היא התקוה הגדולה ביותר לכך שהדבר הזה יקרה. הרצון למצוא את הטעם דווקא באותם חיי תורה ומצוות שאותם נטשת, מעיד על כך שאותם חיים עצמם תופסים מקום בליבך.

נדמה לי שאם תחזור לתורה ולמצוות מהמקום הבוגר והמעוצב שלך כיום, ממקום של רצון בוער לקיים את התורה והמצוות בשלימות, יחד עם התשוקה להתחברות מליאה ואישית שתיגע עד עמקי הנפש שלך – יש לך סיכוי גדול מאד לסגור את אותו מעגל שהתחלת בו בצעירותך. להשלים את ההתנתקות המצערת שהיתה לך מהדת, כאשר אולי זיהית אותה עם 'ממסדיות', עם קולקטיביזם וקונפורמיזם, ולחבר אותך לתורה מחדש דווקא מהמקום הבוגר והאישי שלך כיום, ממקום שמאזן בין זהותך הכללית הממסדית, לבין החיפוש אחר המקום האישי והייחודי שלך.

בהצלחה!

יצחק

[email protected]>