האם להאמיו שאקבל את כל אשר ברצוני מתוך הסיבות שמגיע לי ושיש בורא לעולם שתמיד איתי זו האמונה האמיתית? או שמא גאווה?
דלג לתוכן
האם להאמיו שאקבל את כל אשר ברצוני מתוך הסיבות שמגיע לי ושיש בורא לעולם שתמיד איתי זו האמונה האמיתית? או שמא גאווה?
שואלת יקרה
אני ממש מתנצל על האיחור שלי בהגשת התשובה. ימי החגים על כל הטרדות שבהם, מנעו ממני להתיישב ולכתוב ברצף.
בספר תהילים (לב, י) כתוב "רַבִּ֥ים מַכְאוֹבִ֗ים לָרָ֫שָׁ֥ע וְהַבּוֹטֵ֥חַ בַּה' חֶ֝֗סֶד יְסוֹבְבֶֽנּוּ". ובמדרש תהלים (שוחר טוב, שם) כתוב "רבים מכאובים לרשע. לפי שלא תולה בטחונו בהקב"ה. והבוטח בה' חסד יסובבנו. ר' אלעזר בשם ר' [אבא] אמר אפילו רשע בוטח בה' חסד יסובבנו".
מדברי המדרש ניתן לכאורה ללמוד – והיו כאלה שאמרו זאת – שעצם הביטחון בה' משמש סיבה לקבלת הטוב, ולהגשמת משאלות הלב. שהרי מלשון המדרש משמע שהרשע נשאר רשע ועצם הביטחון שלו בה' גורם לו להיות מסובב בחסד.
אך הרד"ק בפירושו לתהילים כותב שם: "והבוטח בה', אבל מי שהוא בוטח בה', ויבין שאין לו משען בלעדיו, צריך לו לשוב מחטאיו ומהדברים אשר מנעהו, וישכיל כי הטוב והרע מאת האל יבואו לו לפי מעשיו ובוטח בו לבדו. חסד יסובבנו, היפך הרשעים שיסובבום מכאובים רבים".
במילים אחרות הביטחון בה' אינו אומר שכל מה שארצה יתקיים, אלא ידיעה שהטוב והרע יבואו מה' לפי מעשה האדם.
יתירה מזו, בגמרא (ברכות נה, א) מבואר שמי שלאחר תפילתו משוכנע שבקשתו תתקבל, צפוי לנחול אכזבה. וזה לשון הגמרא [בתוספת ביאור]: "כל המאריך בתפלתו ומעיין בה [רש"י – אומר בלבו שתיעשה בקשתו לפי שהתפלל בכוונה] סוף בא לידי כאב לב [רש"י – שאין בקשתו נעשית] שנאמר: תוחלת ממשכה מחלה לב". בגמרא שם מבואר שגם תפיסה שמשאלתי תתקבל בגלל שמגיע לי, גורמת לדקדוק הדין על האדם. מפני שכאשר האדם מנסה לבטוח על זכויותיו, מעבירים אותם שוב תחת שבט הבדיקה והביקורת, ומוטב לא להגיע לבדיקה כזו. וכלשונו של רש"י שם: "בוטח זה בזכויותיו. נראה מה הם".
ההסבר בדברי הגמרא שאדם הבטוח שתפילתו תתקבל, מובטחת לו אכזבה, הינו פשוט. אמונה משמעותה נתינת אימון. נתינת אימון עם תנאים, אינה נחשבת נתינת אימון. האמונה בה' צריכה להתבטא במחשבה שכל מה שקורה – הן לטוב והן לרע – זה ממנו ולא מאחר.
מותר וצריך להתפלל ולבקש על משאלות ליבנו, אבל חשוב לזכור ולדעת שבסופו של דבר, ה' אינו עובד אצלנו, ותכניותיו בבריאה קודמות לרצונותינו.
אני רוצה לצטט לך קטע מפעים ומיוחד מפירושו של הרב הירש לתורה הנוגע לעניינינו. על הפסוק (בראשית טו, ו) "וְהֶאֱמִ֖ן בַּֽה' וַיַּחְשְׁבֶ֥הָ לּ֖וֹ צְדָקָֽה", כותב הרב הירש: "אמונה היא עיקר היהדות; אולם, המפרש "אמונה" במשמעותה המקובלת היום – מרוקן אותה מעצם תכנה. "אמונה" במשמעותה המקובלת הרי היא פעולה שכלית; ויש שהיא רק סברה בעלמא; וכל "מאמין" סבור, שאמונתו היא אמת, – על יסוד תבונתו והבטחתו של אחר. והנה, היום מזהים דת עם "אמונה", – ו"אמונה" היא תמצית הדת. אדם "דתי" "מאמין" בעיקרים, שאינם ניתנים להשגת השכל. כך גירשו את הדת מן החיים; כך הפכו את הדת לספר עיקרים, למערכת סיסמאות אמונה: כל הבא בשערי גן עדן חייב להציגן עובר לכניסתו. אולם, לתת אימון בדברי הזולת איננו בשום מקום "האמין ב -", אלא "האמין ל -": "והן לא יאמינו לי" (שמות ד, א). ואילו "אמונה ב -" איננה רק אמונה עיונית, ביטול דעתנו מפני דעתו של אחר, אלא זו משמעות "האמין בה'": לתמוך את יתדותינו בה', לסמוך עליו בעיון ובמעשה, להתחזק בו וללכת אחריו. גם הפעל "אמן" בבניין קל – הוראתו היא בעיקר מעשית. "מעשה ידי אֳמן" (שיר השירים ז, ב); מכאן "אומן" בלשון חז"ל: בעל מלאכה, יוצר; "אוֹמֵן": מחנך היוצר את לב האדם; "אָמְנָה": חינוך. מכאן, שהוראת "אמן" איננה רק: להתחזק, אלא: לחזק, לגבש את החומר ההיולי, לצור צורה לחומר נטול צורה. נמצאת משמעות "האמין בה'": לתת "אימון" בה', להיות בידי ה' כחומר ביד יוצר; המאמין משליך את יהבו על ה'; וה' הוא אומנו ומחנכו, תומך גורלו ומעשיו; כללו של דבר: המאמין מוסר את עצמו בידי שמים".
במילים אחרות, אדם העושה מצוות, או מתפלל ולומד, ונקודת המוצא שלו הינה שהוא מצפה שה' יעשה לו את רצונו, חסר לו מרכיב מהותי באמונה וביטחון. צורת האמונה צריכה להתבסס על הכרה שאין עוד מלבדו, ושהבורא בלבד עשה עושה ויעשה לכל המעשים, ושהוא עושה בעולם את הטוב בעיניו.
אם תרצי להעמיק בסוגיא זו יותר, הייתי ממליץ לך לעיין בספר 'תורת חובות הלבבות' בשער הביטחון, ובספר האמונה והביטחון של החזון איש.
אשמח לענות על כל שאלה.
בהצלחה.
בניהו,
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
תגובה אחת
תשובה מקסימה וממוקדת. תודה!