שלום שואלת יקרה,

אני קוראת את שאלתך

ומצטערת בצערך הקשה שאת עוברת. אפשר להבין היטב את ההתמודדות והקושי בהם את מצויה. אני מתנצלת על העיכוב בתשובה, רציתי להקדיש לה את הזמן ותשומת הלב הראויים.

אתחיל מהסוף- את בכיוון הנכון לגמריי, החיפוש שלך אחר מרפא לנפשך וההתרחקות שלך הנוכחית שומרות עלייך. לגבי שאלתך איך סולחים? ומה עושים עם הכעס שמציף? בע"ה אתייחס מכמה כיוונים, ואני מקווה שיסייעו.

אתחיל עם התייחסות למציאות לעומת הצרכים שלך.

אני מבינה שיש פער בין מה שהיית רוצה וצריכה מאימך, לבין מה שהיא יכלה ויכולה לתת לך. זה לא קל, בלשון המעטה. חסרים במערכת היחסים הזו האמון, הבטחון והרוגע הבסיסי ואני יכולה להבין את הכאב הרב והסבל שנגרמים לך בשל כך, ותחושת החוסר.

בנוסף, הצורך שלך להגן על עצמך, לעיתים על ידי התנתקות או התקפה, הכעס והתסכול… מובנים לגמריי. את משלמת מחירים של – עוגמת נפש, ביקורת עצמית גבוהה, לחץ מולה, כעס מצטבר שלא נותן מנוחה, תחושת בדידות, חוסר אונים ותחושת אובדן של מקור הגנה- אמא שאמורה להגן בעצם פוגעת (מתוך חולי שלה). חסרה לך דמות אימהית.

וואו.

בואי ניקח נשימה עמוקה.

ונבין שיש פה מורכבות.

אני מבינה שאת מבקשת משהו עמוק יותר מאשר רק להגיד "הבעיה אצלה, אני מתנתקת".

אני שומעת בשאלתך, צורך נוסף. צורך בכלים להכיל את החוויה שלך לצד ההבנה החדשה שמצאת בספרים. הבנה שהועילה אך גם הציפה אצלך את הכאב ברמה שאת לא יכולה להכיל אותו.

בואי נקשיב ביחד לשיח הפנימי בעקבות שמתחולל בתוכך בעקבות ההבנה של המצב,

מצד אחד יש את השכל הבוגר שלך שמבין שהבעיה לא אצלך (שאגב, זה מדהים שאת מצליחה להבין בשכל ולקבל את העובדה שיש לה בעיה, ובעצם את בסדר). כל זה, עומד במעיין שיח פנימי אל מול

הצד השני- הנפש, הרגש, החלק שנפגע ומשלם את המחירים, הוא החלק הילדי שבך- שבסך הכל רוצה את אמא כדמות תומכת, שתכיל, תאהב, תגן, תחבק ותבין, ותתן לך מרחב בטוח ולגיטימי להתפתחות העצמי שלך. את בעצם רוצה אמא ומבקשת הגנה מאותם "חיצים". זה הכאב שאת נושאת בתוכך במשך כל חייך.

היום את כבר מבינה שהבעיה היא אצל אמא שלך, אבל עדיין ההבנה הזו לא מספיקה להתמודדות מול ההתנהגות שתכלס היא התנהגות מזיקה(גם אם היא לא בשליטתה).

לכאורה, כשאת מבינה שהבעיה לא אצלך זה היה אמור להרגיע ולעזור, אבל בפועל את חשה הצפה והחמרה ביכולת ההכלה שלך לקשר הזה, גם הקשר נהיה יותר יבש ונהיה לך יותר קשה מולה. אפקט הפוך. למה זה קורה?

אני חושבת שזה קורה מכמה סיבות.

1.אחת הסיבות שנותרת עם הצפה במקום לקבל רוגע, כי בספרים לעיתים מתייחסים לקושי ולהגדרת האדם הפוגע. במקום לתת מקום לחוויה של הנפגע.

2. לעיתים לא נותנים מקום של הבנה של הפוגע עצמו. שיכולה לשפוך אור על המצב ולהקטין את תחושת ה"קורבנות".

3. גם לא תמיד נותנים מקום לכוחות של הנפגע. יש לך עוד חלקים מעבר לחלקים שנפגעו.

ולאימך יש חלקים נוספים מעבר לחלקים הפוגעים. וזה קריטי כדי להרפא, יש לתת מקום רחב יותר לכל אלו ואשתדל לעשות זאת בהתייחסותי.

4. החלק הטוב שבקריאת הספרים הוא שקיבלת הגדרה למצב, והבנה למשמעות הלא בריאה שביחסים, וזה שלב ראשון וחשוב בדרך לריפוי- כדי להבין "איפה אתה נמצא". אומרים שמודעות היא חצי מהדרך אל הפתרון. אבל רק חצי.

החלק החסר, הוא התמיכה ויכולת ההכלה של המידע הזה. ייתכן שזה הציף את התחושות הקשות שהיו בתוכך, ובצדק, תחושת חוסר האונים והצער בו העמוק.

לכן בעיניי, חשוב שתבוא יחד עם המודעות הזו גם תמיכה במסגרת טיפולית, וארחיב בהמשך. בתשובתי אתייחס לארבעת הנקודות הנ"ל בתקווה לתת מענה.

הקושי הוא קושי. והכאב הוא כאב.

ובואי ניתן מקום קצת לכוחות שלצד הכאב.

יש בך אור גדול. ואני רוצה להתייחס אליו. כי מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.

את אישה בעלת כוחות נפש ועוצמות. הרצון הבריא שלך לעצמאות, לחשיבה משל עצמך ולאפשרות לבחור בעצמך, הם צרכים בסיסיים ובריאים בנפשך. אני רוצה לשקף לך רגע את ההתמודדות הנכונה שלך, שתביני כמה שזה לא מובן מאליו:

הרצון שלך להבין מה קורה במערכת היחסים, הוא שהוביל אותך לחפש את התשובות בספרים שמצאת, ונתן לך להבין קצת יותר את מערכת היחסים בה את נמצאת. את מבינה שזו מערכת שלא בריאה לך והתגובה שלך לזה- התרחקות וכעס.

אני רוצה לומר לך שזו תגובה בריאה מאוד:

1.לקבל את העובדה שאת במצב שמזיק לך (יש אנשים שמתכחשים למשל).

2. להתרחק ממה שמזיק והרסני לך (יש אנשים שלא מצליחים לעזוב קשרים רעילים).

3. את מלאה בכעס – זה מעיד על זה שאת מבינה שאת ראויה לאהבה, לכבוד, למרחב נשימה ולחיים חופשיים. את נלחמת על החירות האישית שלך וזו חוזקה. לכעס יש מטרה חיובית כשהוא מתורגם לכוח פנימי שגורם לנו להתרחק ממה שמזיק לנו. (אבל נכון, את גם משלמת מחיר, הכעס וההצפה הפנימית של הסבל שאת חווה מזיקים, ולכן אני ממליצה לקבל עזרה טיפולית).

4. בנוסף, את לא מתייאשת! את מאוד קשובה לעצמך ורוצה לעזור לעצמך- וזה כוח גדול.

5. כוח החיים- לא קל לחיות תחת חסך רגשי בנוסף להתנהגויות זעם, ביקורת, התנהגות מרוחקת רגשית וכל מה שתיארת.. ואת נלחמת! את לוחמת אמיתית. וזה מעיד על כוחות נפש של תקווה וכוח רצון חזק לחיים.

לגביי השאלה המרכזית שלך היא-

איך סולחים לה? אתייחס ממספר כיוונים..

1.חמלה כלפייך וחיזוק החוסן. 2. היפרדות ממנה. 3. אמונה.

1. חמלה כלפייך וחיזוק החוסן האישי

קודם כל, עצם השאלה עצמה מעידה על כוחות. את לא מנסה לשנות אותה או אף אחד. את לוקחת אחריות על עצמך, נפשך וחייך. את מדהימה! באמת.

דבר שני, חשוב שתהיי בעמדה נפשית כלפי עצמך של חמלה והבנה, לכל תגובה שבה נקטת עד כה. עשית כמיטב יכולתך בכלים שהיו ברשותך.

חשוב גם שתשימי לב אילו רגשות היא מעלה בך, ותתני להם מקום בינך לבין עצמך תוך התרחקות ממנה בנתיים.

בואי תביני אותך רגע, מבחינה רגשית-נפשית, את נמצאת מולה במצב של הישרדות. התגובות הטבעיות במצב של סכנה לעיתים זה לברוח או לתקוף. הישארות במצב כזה לאורך זמן שוחקת. הנפש מתעייפת. לא קל להילחם לטווח הארוך כשאין לך הזנה שמחזקת אותך מנגד. לכן חשוב להגדיל את מאגרי התמיכה שלך כמה שניתן. דברים שנותנים לך כוח ותמיכה בחיים.

חשוב שתדעי,

שעם כל הצער והקושי שבדבר, שאימך לא מסוגלת לתת לך את מה שהיית צריכה כילדה – עכשיו את כבר לא ילדה. ויש לך כח לריפוי בע"ה ולמלא את החסר.

ככל שאת תקבלי את המענה לצרכים הרגשיים והנפשיים שלך, ותתחילי למלא את עצמך. אז הריפוי אצלך יתעצם, ואז גם תוכלי להסתכל על אימך מנקודת מבט רחוקה יותר, פחות פגיעה, ותהיי כמו מחוסנת תבואי עם מילוי פנימי שיעזור לך לא להתערבב בדינמיקה הזו של "פוגע-נפגע". את תהיי במקום חזק יותר מבפנים.

ולכן חשוב שאת תחזקי את עצמך מבפנים ככל שאת יכולה. אם בתהליך טיפולי. ואם גם בחיזוקים פנימיים של אמירות שתגידי לעצמך, על הטוב שבך והכוחות שיש בך. ושאמא שלך במצב חולה.

2. היפרדות ממנה-

בשלב הזה, אני חושבת שטוב את עושה שאת שומרת מרחק, מכיוון שהדבר משפיע על נפשך וגופך. גם ב"ה זה שהקמת בית זה לא מובן מאליו וזה חלק מהנפרדות. כן יש מורכבות בנקודה הזו, באופן כללי בדינמיקה מול נרקסיסטים קיימים אלמנטים של חוסר נפרדות רגשית. ולכן את מרגישה שההצפה הרגשית כבר עולה לך בבריאות. ולכן חשוב עוד יותר לחזק את החוסן שלך.

דבר נוסף שיכול להרגיע את הסערה המתחוללת בך, הוא הסתכלות מבחוץ על הסיפור שמאפשרת הרחקה רגשית. שתעזור להפחית את הכעס ואת תחושת הפגיעות מההתנהגויות שלה ברמה מסויימת.

אז אם נסתכל על הסיפור מבחוץ-

ייתכן שאימך עברה סיפור חיים קשה, שהשפיע על היכולת (או אי היכולת) ההורית שלה. ייתכן שחסרים לה יחסי אנוש. וחלק מהבעיה היא, שהיא לא מבינה את גודל הנזק של ההתנהגויות שלה, והיא לא מודעת למצוקה שהיא עצמה נמצאת בה..

היא לא מצליחה להיות האמא שאתם צריכים. ייתכן שחווה בתוכה תסכול גדול, תחושת כישלון והרגשת איבוד שליטה שיוצאים החוצה בשתלטנות, תוקפנות, השפלות וריחוק. קצת כמו שאדם בהישרדות מתנהג לפעמים.

לא ציינת פרטים נוספים,

אני שואלת בעדינות כדי להרחיב את נקודת המבט של שתינו- האם ייתכן שאימך מבחינתה מבטאת "אימהות" בדרכים אחרות?. אולי דרכים יותר מעשיות, נתינה חומרית או פרקטית? ייתכן שהיא מנסה להיות אמא בדרכים אחרות? ייתכן שהשליטה הזו שחונקת ומקטינה אולי זה ניסיון שלה להיות הורה?. זה לא בריא ללא ספק. אבל אולי יש פה כוונה להיות בשליטה עצמית, מתוך תחושה פנימית של איבוד שליטה.

בנוסף, פעמים רבות קורה שההורה לא מצליח לבטא אימהות או אהבה.

יש פה פער בין מה שהיא יכולה לתת למה שאתם הייתם רוצים וצריכים מבחינה נפשית לקבל. חשוב להשלים עם העובדה הזו שבאמת כוחותיה מוגבלים.. לפעמים השלמה זו עוזרת בהתמודדות עם המציאות…

3. אמונה

לא תמיד מבינים חשבונות שמים.

אבל האמונה היא גם גורם חוסן שעוזר להרפא.

וחשוב שתכניסי פה את החיבור לבורא העולם. שתפי אותו בצערך ובקשי שיעזור לך להתרפא. הקב"ה נתן לך פה אתגר משמעותי, ולפי כך גם הכוחות שיש בך! ואת לאט לאט מגלה ותגלי אותם.

הקב"ה גם הוביל את אימך מסלול חיים , שאני מניחה שהוא די מאתגר וקשה שפצע בנפשה, ואתם שנולדתם למציאות הזו- זה נתן את שלו על נפשכם.

יש פה מהלך אלוקי מאתגר מאוד.

תזכרי שנפשה קיבלה פציעה, שמשאירה אותה בתקיעות רגשית ולכן ההתנהגויות הקשות, המבטלות והלוחמניות. אני חושבת שאימך כמהה לקשר שכה היה חסר לה, גם לה יש את החוסרים שלה. ומה שאדם חסר- הוא לא יכול לתת כי אין לו.

אני מצטערת לשמוע שהדבר גם השפיע על היחסים שלך עם שאר המשפחה, לכן חשוב עוד יותר הקשר שלך לבורא עולם. הוא יודע מה הכוחות נפש שלך, מה הרגשות שלך ומהי ההתמודדות שלך. הוא יודע. וחשוב שתחברי את הכאב שלך גם אליו. הדיבור איתו והאמונה בהשגחה פרטית, הכרחית בתהליך הריפוי.

מצרפת לך תשובתי לשאלה אחרת בנושא התמודדות מול אמא נרקסיסטית, אולי תסייע גם:

https://www.akshiva.co.il/%d7%9b%d7%99%d7%91%d7%95%d7%93-%d7%94%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d/%d7%99%d7%a9-%d7%93%d7%a8%d7%9a-%d7%a9%d7%90%d7%95%d7%9b%d7%9c-%d7%9c%d7%a1%d7%9c%d7%95%d7%97-%d7%9c%d7%94%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%9c%d7%99/

ולסיום,

חשובה בעיניי מאוד ההחזקה של אשת מקצוע שתוכל לעזור לך לעבור את המסע הזה בתוכך. אני חושבת שבתהליך טיפולי טוב תוכלי להתחבר בחזרה לכוחות שבך ולרפא את החלקים הפצועים ממערכת היחסים הזו. תזכרי ריפוי נפש האדם דומה לקילוף שכבות של בצל. כל שלב של מודעות וטיפול שאת תעברי יביא אותך בע"ה לרמת מודעות ועומק רגשי אחר.

ואני רואה את כל מה שאת מתארת ,ממש כתהליך שאת עוברת. תהליך של ריפוי. וחשוב שתהיי מודעת לזה. תהליך קשה שגם שכרו יהיה בצידו- צמיחה אישית וחירות נפשית, ובע"ה אני מאחלת לך שיבוא היום ותעמדי מול עצמך ותהיי גאה בדרך שצעדת בה! כי לצמוח זה כואב. לעיתים כרוך בשבירה קשה. העולם הזה מלא אתגרים, כל אחד וחבילתו הוא. אבל תזכרי שאחרי החושך הכי גדול ביממה-מגיע עלות השחר, ויגיע האור בע"ה!

אז לסיכום ההמלצות שלי לאור המצב: 1. לפנות לטיפול (להמלצות תוכלי לפנות לאתר אקשיבה או אליי במייל). 2. להבין את השיח הפנימי. 3. למלא את עצמך. 4. להסתכל מהצד על הסיפור. 5. לחזק את האמונה.

מקווה שהדברים יסייעו ויקלו קצת בהתמודדות שלך, ובע"ה שישלח לך את השליחים הנכונים שיסייעו לריפוי.

תעשי דברים שאת אוהבת ותתני לך הפוגות למנוחה נפשית…

ובע"ה בזכות חג האורים- שתזכי בבחינת מעטים מול רבים, שהקב"ה יאיר את חייך ויעשה לך נס של ריפוי! ויאיר את חייך באור גדול!

חיבוק גדול והערכה רבה,

טליה נ.

[email protected]