איפה האמונה שלי שאם ה' הביא לי ילד זה הכי טוב בשבילי?

שאלה מקטגוריה:

אני בת 22, נשואה כמעט שנתיים ויש לי ילדה כמעט בת שנה.
החודשים הבודדים מאז החתונה ועד להריון היו חודשי 'אורות גבוהים',
היה לי אושר בלתי נגמר…
לא הבנתי איך יש אנשים בעולם שלא מחייכים כל היום, לא הבנתי איך אנשים מתגרשים וכו'
בקיצור חייתי בתוך בועת האושר שלי.
עד שנכנסתי להריון שאז התחיל סבל של 9 חודשים , פשוט לקום כל בוקר ולגלות שלא יותר טוב מאתמול…. מאז האושר שלי התחיל לרדת בהדרגה, החיים נהיו קשים ולא פשוטים כמו שחשבתי לפני זה….
חשוב לי לציין שמאוד רציתי את ההריון….
עד החתונה הייתי אוהבת ילדים ברמה מוגזמת- אני הבכורה בבית ויש מתחתי 8 אחים ואחיות שהייתי מפנקת לכל אורך היום, הייתי דואגת להם, מאכילה, מקלחת, מרדימה וכו'
ובהרבה כיף ואהבה….
כשאני חושבת על זה היום זה קרה כי תכלס העול לא היה עלי, הייתי עוזרת המון אבל אחרי הכל אני לא האמא שלהם- יש להם אמא….
הייתי באה לדודות ומנקה להן את הבית, שומרת על הילדים, מכינה אוכל טעים וכו'
בקיצור היה לי כיף וסיפוק בכל עשיה בבית, הייתי מקנאה בזה שיש להן משפחה, בעל, ילדים וכו'
ופתאום כשאני במקום הזה וכל העול עלי- אני בבית עם הילדה עד שבעלי היקר חוזר מהכולל וזה קשה לי שאם לפעמים אין לי כח או שהיא לא מרגישה טוב אי אפשר לזרוק אותה לאמא שלה….
כי אני אמא שלה.
אני מרגישה שהיא עול בשבילי כשלוקח לי זמן להרדים אותה….
מרגישה שקשה לי כשאני זו שמנקה מסדרת מבשלת מארגנת ואם לא- זה לא קורה.
(בעלי כן עוזר מידי פעם, אבל זה על חשבון הזמן שלי איתו… ומרגיש לי שחבל לי לוותר על הזמן איכות הזה…)
ואני שואלת את עצמי, למה החיים קשים לך? איפה האושר של פעם? החיים שלך יפים- קיבלת ילדה ובעל מושלמים, קנית דירה, יש לך עבודה, בעלך אברך ב"ה אז מה את עצובה?????????
החיים שלי עמוסים ואין זמן ואני שואלת את עצמי מה יהיה כשיהיה לי עוד ילדים?
לא יהיה לי זמן לראות את בעלי?
מפחדת מהעתיד
לא רוצה עוד ילד כרגע…
למרות שכל הסביבה שלי משחקת אותה כאילו ילדים זה רק אושר, כאילו אף פעם הם לא בוכים ומפריעים… ורוצים עוד מאה כאלו…..
יש לי חרדה מוגזמת מהריון, לא באלי לסבול…. לא באלייייייייי
ומצד שני לא רוצה לקחת עלי את האחריות שאני זו שמונעת להביא ילדים.
יש כאלה שמתחננים לילד ולא מקבלים…
איפה האמונה שלי שאם ה' הביא לי ילד זה הכי טוב בשבילי?
לאן היא נעלמת כשקשה לי? ולמה בכלל קשה לי?
כרגע אני עם מניעה ורוצה למנוע עוד שנים
(בעלי יתמוך בי בכל החלטה בעניין ב"ה אבל הבעיה אצלי שכל החלטה שלי עושה לי מצפון כל הזמן, בפרט שכל הסביבה שלי – חברות, שכנות, דודות וכו' כל היום יולדות… בלי לחשוב בכלל…)
רוצה להגיע למצב של מניעה עם רוגע נפשי אבל מרגישה שאין יל סיכוי… כאילו זה או זה או זה……
בתכלס היום אני במצב שאני חוששת מאוד מהריון (ברמה מוגזמת לדעתי…) וזה מפריע לי לשלוות חיי,
בתור בחורה הייתי מאוד פרפקציוניסטית, הייתי סוג של מושלמת, עוזרת לכולם ומאושרת…
אבל עכשיו אני מרגישה שמרוב לחץ והחיים עם ילדה האושר שלי נעלם… החיים לא יפים כמו שרציתי…
כל היום מתגעגעת לפעם לתקופה שהתחתנתי
רוצה לחזור להיות מאושרת, והאושר הזה מתחבא לי מעבר לפינה…
חיה בעבר וחוששת לעתיד
במקום לחיות את ההווה…. ולהנות ממנו… וחבל….
איך אפשר להשלים עם עצמי? עם זה שקשה לי? ולהיות חזקה ושלמה עם עצמי אם זה שלא באלי עוד ילד כרגע?
למרות הפרצופים של כולם????????
והלחץ השקט שמופעל מסביב??????????
ואיך אפשר להגיע לאושר ולרוגע? אני עדיין בתחילת החיים ולא באלי להשלים עם זה שהם קשים……
כי אני מאמינה בזה שהאושר תלוי בי ולא באף אחד אחד
אבל לא מצליחה למצוא אותו…..
תודה על האופציה לשאול
ותודה על השאלות המרתקות שבאתר,
פותח את העיניים וגורם לי להרגיש שהחיים שלי יפים משל כולם, אבל לא יפים כמו שהיו פעם…….

תשובה:

משיב/ה:ציפי|

נובמבר 4, 2022

שלום לך יקרה,

אמא, רעייה, ואשה צעירה!

את מזכירה במכתבך שתי תקופות/ מצבים שאת מתגעגעת אליהם. את מתגעגעת לתקופה של תחילת הנישואין שבה היה לך ולבעלך את הזמן לחוות את אהבתכם ולהעמיק אותה. במקביל, את מתארת שפעם היית מאוד אוהבת ילדים ושמחה לטפל בהם.

אני שומעת בתיאור הזה שיש בך ובזוגיות שלכם פוטנציאל אדיר לזוגיות עמוקה מלאת רומנטיקה, אהבה וחברות,

ושיש בך גם פוטנציאל להורות מלאה באהבה וחוויה.

זה בהחלט מרגיע אותי. אני מרגישה ששתי המטרות שלך: זוגיות אוהבת, והורות אוהבת נמצאות בהישג יד. ברשותך, לפני שנדבר על הילד הבא, אני מציעה שנעשה איזו נשימה עמוקה לגבי המצב כרגע.

בתקופה ממש קצרה, כמעט שנתיים, עברת כמה מהפכים אדירים. התחתנת, ב"ה, בזוגיות עם אהבה גדולה ומרגשת, בניתם בועה נפלאה, חודשים קצרצרים אח"כ פרץ לבועה ההריון, שהיה בשבילך קשה מאוד. ומיד אחריו התחילה שנה מאסיבית מאוד גם היא, של גידול ילד ראשון בשנתו הראשונה. במקביל, עלייך לתפעל את הבית על כל פרטיו ותחומיו, ואת מוצאת את עצמך מחפשת ביממה רגעים להיות יחד עם בעלך, ומחפשת בתוכך את האהבה הגדולה לילדים שהייתה בך פעם…

חוסר המוכנות שלך להישטף בזרימה העמוסה של החיים הוא כלי איתן להתעקש ולהפוך את החיים שלך ליותר מדוייקים וטובים.

בבקשה, אל תשכנעי את עצמך שהכל טוב, כי אז תפסידי את היותר טוב. ד' נתן לך מתנות נפלאות ואת ראויה ליהנות מהן, באמת, מכל הלב, ולא רק להינזף על כך שאת לא נהנית מהן.

איפה השמחה?

טבעי מאוד בעיניי שיש שעות שבהן מאוד קשה לך. יתכן שאפשר, וכדאי מאוד לחשוב איך הופכים את סדר יומך לקל יותר. אבל לפני שנכחיד את השעות הקשות, נראה לי חשוב יותר ליצור בצורה מתוכננת ויזומה שעות יפות. שעות שתרגישי בהן שאת לא רק שורדת, אלא חיה עם חוויה יפה ומלאה ונושמת לעומק את המתנות שקיבלת. הזוגיות, וההורות.

תנסי למצוא זמנים ביום, (אפילו רבע שעה ביום) שבהם את נהנית עם הילדה שלך. רגעים שטוב לך איתה ולה טוב איתך. רגעים של הווה. רגעים שאת רוצה לחרוט בזכרונך, ולספר לה ולעצמך עליהם כשהיא תגדל. תנסי ליצור רגעים יפים שבהם את, כאמא, לא רצה לשום מקום, חווה את האמהות כמטרה ולא רק כאמצעי, יתכן שהרגעים היפים יעזרו לך להתמודד עם הרגעים העמוסים והמתישים.

בנוגע לזוגיות, כתבת שאתם משקיעים כבר עכשיו ביצירה של זמני איכות. זה מדהים. מברכת אותך שתמשיכו לעשות את זה תמיד ותזכרו לטפח את מתנת האהבה שקיבלתם. ישנו ספר שנקרא חמש שפות לאהבה ובו מתוארות חמש דרכים עיקריות שבהן אנחנו חווים אהבה. אחת מהדרכים היא "זמן איכות". לפי מה שאת כותבת החלק של זמן איכות משמעותי במיוחד עבורך בשביל להרגיש אהבה. יש כאן סמן בשבילך שזה משהו שחשוב מאוד להשקיע בו. גם כשעמוס, גם כשיש הרבה עבודה עם הילדה, בבית ובחוץ, תמשיכי להשקיע בזמן איכות זוגי. להשקיע בזמן איכות זה לא רק להשקיע זמן, אלא גם באיכות שלו. מציעה לך להשקיע שיהיה לפחות חלק קטן מהזמן הזה שיהיה באמת איכותי. עשר דקות של הקשבה עמוקה ומדוייקת, דקה ועשרים שניות של צחוק משותף, ומבט של שניונת של אכפתיות אמיתית הם הרבה הרבה יותר מערב שלם, של עיתון, אוכל, מנוחה, טלפון וזוגיות ביחד.

אחרי שתצרי זמני איכות אמיתיים בזוגיות ובהורות, כדאי לך לטפח גם שניות איכותיות. גם בבוקר טרוף שבו את מארגנת את התינוקת למטפלת ורצה לעבודה יכולה להיות שניה יפהייפיה של נשיקה לפני שהיא נכנסת למטפלת. שניה אחת מתוך ההשכבה שהסתכלת בה לתוך העיניים של ביתך וחייכת. תנשמי עמוק את השניות האלה. הן יכולות להיות דלק לכל הטרחה מסביב.

אני כל כך רוצה בשבילך שיהיו רגעים ביום שתרגישי שהם תכלית כל העמל המטורף שיש לך. אין לי ספק שהקושי והעומס נסבלים הרבה יותר כשמרגישים שיש מרכז שהכל מסתובב סביבו, שאת לא רצה רדופה אל היום הבא, אלא חיה ומתאמצת בשביל דברים שאת באמת אוהבת.

מה עושים עם העול?

תיארת שתמיד מאוד אהבת את כל המשימות בטיפול ילדים ואת עבודות הבית. את חושבת שמה שהכי מעיק עלייך זה העול. ההרגשה שאין מוצא ואין מי שיעשה במקומך כשקשה לך. אני מתפעלת מהיכולת שלך לאבחן ולנתח בצורה דקה את הקושי שלך.

בואי נשים לב, יש לך כאן נקודת חוזק אדירה: האהבה ההתחלתית שיש לך לעבודות בית ולטיפול בילדים. לכאורה אם נצליח לרכך חלק מהרגעים שבהם את סובלת מ"עול", תוכלי לחזור לאהוב ולבצע את הכל יותר בקלות.

הניתוח היפה שלך, שהקושי המרכזי מבחינתך הוא העול יכול לקרב אותך לפתרונות. תנסי להסתכל כמה ימים מבחוץ ולכתוב לעצמך איפה היו הרגעים שבהם הרגשת את האין מוצא, את התחושה שיש עלייך עול שאי אפשר להפיל על מישהו אחר. האם הקושי הגדול הוא לקום בלילה כשאת עייפה? לטפל בה כשהיא חולה? כשיש מרקר מסביב לרגעים שבהם את מרגישה עול שמאיים עלייך הקושי שלך נהיה יותר ספציפי, תוכלי לחשוב בצורה יותר ממוקדת איך תוכלי להקל על עצמך. תהיה לך את המודעות מתי לבקש עזרה מבעלך, או ממישהו אחר, מתי כדאי לוותר ולהוריד קצת את הרמה של התפקוד בבית, איך אפשר למנוע מראש כמה שיותר מצבי חירום כאלה… וגם כשזה יישאר עלייך תדעי את המידות של המפלצת. לא הכל קשה, אלא הרגע המסוים הזה.

ומה עם ההריון הבא?

את שואלת איך אפשר להרגיש שלמה עם ההחלטה שלך למנוע הריון.

השארתי אותה לסוף כי זו שאלה ממש ממש קשה.

את מבהירה שהשאלה שלך היא לא האם למנוע אלא איך להרגיש עם זה שלמה. יש לך החלטה סגורה שזה מה שאת הולכת לעשות, ויחד עם זה חוסר ביטחון שזו החלטה ערכית חכמה ונכונה. מצד אחד זה מנוי וגמור מבחינתך, ומצד שני, עדיין את לא מרגישה שיש לך סיבה הגיונית וראויה.

ז"א אין לך ספק, אלא מחלוקת בין שני חלקים בתוכך.

יש בך "סופר אגו" (החלק באישיות שתפקידו לייצג את המוסר, את הראוי את מה שצריך שיהיה) שמסביר לך ש יש כאלה שמתחננים לילד ולא מקבלים…