שלום לך יקר

המילים שלך שוברות לב. אתה מאוכזב ומצטער על הדרך שבחרת בה – בכללי רוצה לחזור. ואומר 'אין לנו על מי להישען' כשפניך כלפי מעלה, השמים ברזל ו99% מתפילותיך נעצרות בדרך. כואב ועצוב.

באופן מעניין פתחת את הדיבור שלך דווקא בכישלונות הרוחניים שלך כלפי מעלה, על העבירות שאתה עובר, על הפגמים שבחלק שלך כלפי הקב"ה, כאילו עיקר הכאב שלך הוא דווקא העובדה שאתה חוטא. שנכשלת מול הקב"ה ומצד שני שכביכול מבחינת מה שגלוי לעין גם הוא נכשל כלפיך. כאילו הברית ההדדית הזו בינך לבינו נכשלה, הופרה משני הצדדים.

בצורה שיטחית, היה מי שאומר לך, 'מה אתה רוצה מהקב"ה כשאתה בעצמך מעיד שאינך ממלא את חלקך'. אבל זה בדיוק הענין, אתה תאמר לו – נכון אבל זה לא משנה, בפועל אני נכשל וכנראה לא עובד לנו ביחד.. מורי ורבי אומר שכאשר יש מריבה בין שניים, ואחד פוגע בשני מי הוא זה שמתרחק יותר, הפוגע או הנפגע. הווה אומר – הנפגע, הוא מתרחק כי הוא מגן על עצמו, אבל האמת היא הפוכה, הפוגע מתרחק יותר, כי הפגימות שלו נחשפת בהתקשרות הזו, עד שזה בלתי נסבל, והוא רק רוצה לברוח.

כאשר אתה חש כישלון מול הקב"ה, כאשר אתה מרגיש שהסיפור לא עובד לך, אתה רוצה לעזוב. זה בכלל לא משנה מי אשם. המהר"ל בנצח ישראל (פרק א) מדבר על הגלות ועל סיבת הגלות, ומביא את דברי חז"ל האומרים שעם ישראל מסוגלים לחטא ולעוונות יותר מכל אומה אחרת, ולכן הם גם סובלים בגלות יותר מכל אומה אחרת. ואז המהר"ל שואל – מה הבנה בזה עצמו, מדוע הקב"ה ברא אותנו באופן הזה שאנחנו מסוגלים לחטא יותר מכל אומה אחרת.

בנקודה הזו המהר"ל שואל שאלה קיומית עמוקה מאין כמותה, הרי הקב"ה ברא אותנו באופן מסוים ובדרך מסוימת, וכמו שאמרו חז"ל קרקע שנתת לנו זיבורית [גרועה] היתה. כאילו יכולת לבורא אותנו שלמים יותר, מתפקדים טוב יותר מבחינה רוחנית, ובחרת לברוא אותנו עם נטייה חזקה לפספוסים, אז מדוע אתה אחר כך מאשים אותנו ומעניש?

המהר"ל ממשיך לבאר שם באריכות גדולה שאין המקום לפתוח לכל רוחבה, ואומר: שלמעשה עם ישראל בגלל המעלות האלוקיות שבו הוא איבד את צורת האדם הרגילה. הוא הפך להיות עם שיצא מסדר העולם הרגיל, אלא יש בו צד אלוקי תמידי, אבל הצד האלוקי הזה לא יכול להישאר במעלתו השלמה כראוי כי בסופו של דבר הוא שוכן בתוך גוף של אדם מלא תאוות ונטיות בהמיות.

כלומר אמנם לפעמים יש ברוחו של אדם מישראל ערגונות גבוהים, וכמיהה עמוקה אל הטוב אל האינסוף אל הרוח אל הטוב המוחלט, ויש לו ביד תורה וחכמה ומצוות. אבל תמיד זה ישאר בחסור שלמות, כי בסוף צריך לחזור הביתה ולחיות חיי גוף נורמליים, עם פרנסה ועם אוכל ועם כל הצרכים הרגילים, ויש את הצרכים הנפשיים התת מודעים, שפועלים בצרוה שאיננה גלויה לנו, ומטשטשים את האורות האלוקיים של הנשמה היהודית.

מבחינה זו היהודי הוא נושא פגימות עמוקה וקבועה, לא בגלל שיש בו חסרון מסוים אלא כי יש בו חלק כל כך גבוה שלעולם לא נמצא בהרמוניה פנימית. וכיוון שהוא נמצא בחוסר איזון הרמוני פנימי קבוע, נמצא במתח תמידי, הוא נמצא בסיכון גבוה יותר לחטא, כי מה שיש בו התחלה של חוסר איזון יכול להתפתח לחסור איזון קיצוני יותר. אבל חוסר איזון זה נובע בגלל המעלה האלוקית שהוא נושא שאיננה מתאימה באופן מושלם לאדם הגשמי כמו שאנחנו מכירים אותו כיום [לפני התיקון השלם]

לעומת זאת הגוי, למרות שהבהמיות שלו גבוהה יותר, אבל גם המעלה הרוחנית שלו היא מעלה רוחנית שניתן לחיות איתה גם בגוף כמו שלנו, הוא חי בהרמוניה עם החטא, ועם היצר. התרבות המוסרית של כל אומות העולם, מיועדת מטבעה לבני אדם עם יצרים אפלים, היא בנויה באופן כזה שהיא מייצרת סדרי חיים שמונעים מהם להתפרץ בצורה הרסנית לעולם כולו, ובמובן רב, אל איכפת לה שנשמתו של האדם נשארת בהמית וחסרה.

קח לדוגמא, ערכים כמו: מוגנות, פגיעה באחר, שלטון החוק, ערכים של אזרחות טובה, ושל עידון אינטלקטואלי ואמנותי, ערכים של חברות טובה, וחריצות, כולם ערכים שמהותם – ארגון החיים בצורה מועילה מבלי לתבוע מהאדם להתרומם מבפנים מבחינה רוחנית. קח לדוגמא ערך יהודי מקביל – ואהבת לרעך כמוך, או מצוות שבת, אלו הם דברים שדורשים מהאדם להוציא מעצמו משהו אחר גבוה יותר, לא רק ערך אנושי טבעי והגיוני, אלא רוממות שיש בה צד של התדמות לאלוקים.

ואולי תתפלא, אבל התורה עצמה מקבלת את שני קומות הערכים הללו. ישנן מצוות בני נוח, שהן במהותן מצוות של האנושיות של החיים המוסריים הבריאים והפשוטים, ואלו הן המצוות הנוגעות לחייו של הגוי – אדם באשר הוא אדם, אלו הן מצוות שמונעות מנו להפוך למפלצת אכזרית [כמו בחטאי רצח ניאוף גניבה ואבר מן החי] ומאפשרות לו להוציא את האופי הבריא שבאדם. אבל זו היא דרגה נמוכה.

מאידך על עם ישראל הטיל הקב"ה מטלה- מתנה להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש. כל יהודי הוא למעשה כהן, כהן עולמי וזה התפקיד שהטילו עלינו, אנחנו חלק מסוים מהאנושות שהוטל עליו להיות מרומם מעל לדרגת אדם. והמצאות הזו היא מציאות עם אופי אוטופי, ולא מעט פעמים זה נכשל – וזה צריך להיכשל, כי היהודי מתרומם למעלה ממידת אדם נורמלי, הוא מקים מצוות שבמהותן נוגעות למידה שמעל למידתו. וברגעים האלו של הכישלון – יש חשק לברוח ולהיות רק אדם סוג של 'בן נוח'.

למעשה החילוניות היהודית כולה, ברחה מהגורל היהודי כביכול, ביקשה להיות 'עם ככלל העמים' להיות מעין בני נוח מוסריים וטובים, עוד אומה ככל האומות על פני הגלובוס וקיים חיים נורמליים ולהיפטר מהעליות והמורדות [הרבה הרבה מורדות..] שמאפיינות חיים יהודיים. להיות יהודי זה להיות אריסטוקרט של רוח, להיות אדם שבעצם הווייתו משקף את התודעות הכי גבוהות. לא בדרך אינטלקטואלית שיש בה הרבה מילים ומעט מעשים, אלא בדרך של אותנטיות – של חמלה על נזקק, שמירת שבת וקדושת הזוגיות.

אבל הדרישה הזו, היא דרישה גבוהה, הרבה למעלה ממידת אדם. ולכן לא מעט פעמים זה מתפוצץ בקול רעש גדול. וכמו בחיים הגשמיים ככל שאדם מכוון יותר גבוה הוא מסוגל ליפול יותר. לצורך הענין, הביזיונות שחוטף חבר כנסת או שופט בית משפט עליון הם פי כמה וכמה מהביזיונות של איש רגיל. ובמעלות רוחניות זה פי כמה.

הבחירה בין להיות שומר תורה ומצוות ולהכיר ולקבל את הייעוד שלך לבין לעזוב הכל. היא בחירה בין ההבנה מי אתה, לבין התנכרות לעצמך. אף אחד בעולם לא יכול לכפות עליך את התפקיד הזה. בסופו של דבר רק אתה יכול לקבל עליך המצוות או להתעלם מהם. אתה יכול לבורח מהידיעה הפנימית למה אתה שייך יונה הנביא עשה זאת, וכאשר הקב"ה הטיל עליו נבואה הוא ברח למקום שבו אין נבואה שורה – לחו"ל. אבל הקב"ה רדף אחריו באהבה רבה וביקש ממנו למלא את תפקידו ויונה אומר – אני מארתי נירגזתי [נידחתי] מנגד עינך, אך אוסיף להביט אל היכל קודשך' ברגע אמת, אדם יודע שהשם מולו ולאן הוא שייך.

להיות כהן זה לא פשוט, זו בחירה בחיים על אנושיים, עם משברים לא מועטים. המשברים הללו מובנים מראש, הרמב"ם במורה נבוכים, כאשר הוא מסביר את טעמי המצוות, הוא עובר מצוה מצוה ומבאר את הסיבה שלה, אבל במצוות התשובה הוא כותב כמה דברים קצרים, בטעם המצווה – כי אי אפשר לצוות על אנשים, מצוות בלי לתת יכולת לתקן, כי אז ייווצר יאוש ואנשים יעזבו. ככה פשוט וקל. הרמב"ם היה ראיליסט והוא אומר דבר פשוט – יש מצוות אז יש חטאים, זהו. שאלו את החזון איש, איך הוא מרגיש, והוא אמר ברוך ה' החיים טובים. וכששאלו אותו מה כוונה חיים טובים? הוא אמר אתם יודעים מה זה חיים טובים 'עושים עוונות ועושים תשובה, עושים עוונות ועושים תשובה, זה נקרא חיים טובים'

נכון האגו שלך שבור עכשיו, אתה מאוכזב מעצמך על החטא, ואתה מאוכזב מהקב"ה מהתוצאה הגשמית, אתה כביכול מה שהגמרא מכנה 'יורש שני גיהנום' בעולם הזה ובעולם הבא, כאילו אתה לא צדיק ואתה גם בחיים לא קלים. זה הגיוני וטבעי, לא חשבת שככה זה ייראה, ציפית להיות קדוש, או חי חיים טובים לא זה ולא זה קרו, ואתה שואל לשם מה הכל.

תדע לך שזה מציאות מאוד נורמלית, וחלק גדול מהחרדים מבית חווים את החוויה הזו בימי נעוריהם, כאשר עדיין מאוד קשה להימנע מחטאים, ולעומת זאת ההישגים הרוחניים והשפה הרוחנית לא כל כך מפותחת, וביותר שגם החיים הגשמיים בישיבות הם לא קלים. ובחורים שואלים לא מעט – לשם מה כל זה. למה לרשת שני גיהנום?

אבל האמת הפשוטה היא, שאתה אכן צדיק, וגם מצד שני מבחינה גשמית כנראה שעזיבת התורה לא באמת תועיל לך, וגם אם יש איזו שהיא גזירה מלמעלה על הייסורים שלך, היא לא תתבטל אם תעזוב, אתה לא תתחיל פתאום להרוויח מלא כסף למצוא בתוכך אהבה ומשמעות. האמת הפשוטה היא שאתה צדיק, תשאל איך אני יודע? [הרי אני לא יודע מה אתה עושה בחייך]

התשובה פשוטה, אילו אני הייתי הקב"ה הייתי מרוצה ממך. הטעות שלך שאתה משווה את עצמך לדמות שמופיעה מתוך השולחן ערוך, ואתה רואה כמה אתה חסר מולה, זה הגיוני וטבעי וזה מה שאמר המהר"ל, אבל האמת היא מבחינה ראלית צריך להשוות אותך למול מי היית אם לא היית חוזר בתשובה. פשוט וקל והגיוני. השולחן ערוך לא מייצג אדם ש'ככה צריך להיראות' אף אדם בעולם מלבד חסידי עליון אינם האדם של השולחן ערוך, כולנו 'על הרצף' בין חוטאים גמורים בעלי עבירה, לבין חסידי עליון.

בחוויה שלך אולי אתה חצית קו מסוים שעכשיו אתה בפנים וכעת עליך לעשות כך וכך וכך. אבל אתה באמת נשארת אותו אדם, וההתקדמות שלך היא מול עצמך. ויותר מזה, מצד שני גם אם תעזוב אתה לא תהפוך להיות 'אדם הרמוני-שלם עם עצמו. כי אתה בסך הכל תרד בסקאלה יותר למטה ועדיין תידרש לשוב ולעלות. תמיד יישאר השולחן ערוך כדבר שמייצג את הדרישה להתרומם יותר ויותר.

עצוב לי לומר את זה, אבל הפער בין האדם לשולחן ערוך נשאר תמיד. להיות יהודי משמעו לחיות עם הפער הזה. אתה יכול לראות מה אמרו גדולי ישראל על עצמם ולהבין שזה כך. להיות יהודי משמעו לבחור לחיות עם הפער הקבוע בין הרצוי למצוי, ולחיות עם זה בשמחה! לדעת שאני רוצה להיות יותר טוב ואני רציך להיות יותר טוב, וכדאי שאהיה יורת טוב ממה שאני, ועם זאת אני מאושר ממה שהשגתי, וממה שהספקתי – מהעובדה שהתחתנתי מהעובדה ששמרתי כמה וכמה שבתות והתפללתי כמה וכמה תפילות וגם אם בהמשך לא אעשה זאת אני שמח שעשיתי את זה. תפסתי מה שתפסתי, שום חטא בעולם לא יכול למחוק את ההישגים הרוחניים שלך, הם בוצעו במציאות ממש ואי אפשר להעלים אותם.

אבל יש כאן פתח לעומק נוסף, המציאות שלך היא הזדמנות לא רגילה להישג שאולי לא שמתי לב שנמצא לפתחך. אתה שבור והאגו הדתי שלך מרוסק נכשלת מבחינה רוחנית והכל נראה לך עלוב ועצוב. ונכון שבאמת זה לא ככה, אבל ככה אתה מרגיש וזה נורמלי הגיוני וטבעי. אבל יש כאן הזדמנות רוחנית, כי כאשר אתה מרגיש שהכל נכשל, שאתה גם רשע וגם סובל על היהדות שלך כי השמים לא נפתחים, זו הזדמנות נדירה לבחירה רוחנית גבוהה. הבחירה לקיים את הטוב לשם שמים בלי נגיעות ושלא לשם קבלת שכר.

כאשר אדם מרגיש שהוא צדיק, אז הזהות הפנימית שלו מבקשת לעשות דברים טובים, הוא מרגיש שייך לדברים טובים – זה המקצוע שלו. הוא צדיק, ככה רואים אותו וכך הוא רואה את עצמו. אבל כאשר בן אדם רואה את עצמו רשע, גם אם זה לא נכון זו הזדמנות לעשות את הטוב מפני שהא טוב ובלשון הרמב"ם – עושה האמת מפני שהיא אמת. זו היא המעלה העליונה ביותר בעבודת השם, שלא הרבה פעמים בחיים יש הזדמנות לקיים אותה, דווקא כאשר אדם נואש מלהיות צדיק ההזדמנות הזו נפתחת, כנגד כל הסיכויים.

תחשוב על אברהם אבינו בהר המוריה, הוא לוקח את יצחק הבן שלו לעשות בו דבר שהוא עצמו אברהם היה הסמל של ההיפך ממנו – אברהם היה הסמל של חסד צדקה ומשפט, ופתאום הקב"ה דורש ממנו להקריב קורבן אדם. איזה בושות! ויותר מזה, הקב"ה הבטיח לאברהם אבינו, כי ביצחק יקרא לך זרע, ופתאום הוא אומר לו להקריב אותו. תחשוב לעצמך איזה בלבול מטורף זה! אברהם אבינו היה יכול להטיל ספק בנבואה, הרי הקב"ה אמר לו הפוך, מי היה מגלה לו שהקב"ה רק מנסה אותו והכל ייגמר בטוב. אברהם אבינו עמד מול קיר והקב"ה ביקש ממנו לעבור דרכו. זה היה נורא.

מובן מאיליו שאתה לא אברהם, אברהם אבינו עמד מול סיטואציה שבה כל הדרך שלו נכשלה חד משמעית. הדרך שלו הגיע לקיר הן מבחינה רוחנית והן מבחינה גשמית. לכאורה אברהם אבינו עצמו נכשל. אז מה הביא אותו לעמוד בניסיון? איך הוא עמד בזה? אי אפשר להבין את זה לולי אותו כוח רוחני מיוחד שמוטבע באדם, מצד מה שיש בו על-אדם, מצד מה שיש באדם ממד לא אנושי נעדר אנוכיות באופן מוחלט. האדם מסוגל לבצע מלכים נטולי אינטרס באופן מושלם, ללא שום היבט אישי – אמת מפני שהיא אמת.

בסיטואציה שלך, בגלל שהנפש שלך חווה את הנאמנות לתורה ולמצוות ככישלון, יש לך הזדמנות חדשה לעלות לקומה גבוהה יותר, של עשיית הטוב בלי שום מניע אנוכי, רק משום שזה טוב. מתוך אהבה טהורה לקב"ה ולטוב. ברבות הימים, אתה תבין כמה הרואי היה המעשה שלך ותרווה ממנו נחת. הילדים שלך יהיו ילדים של גיבור, ואתה עצמך לאורך הזמן תמצא את הדרך שלך לבנות עולם רוחני מאושר ושלם יותר. לא הרבה פעמים בחיים יש לאדם הזדמנות לעשות דברים בלי מניע אנוכי, לבחור בטוב.

בכנות, את מי מענין אם אתה צדיק או לא. אם זה עובד לך או לא. אם בסוף תקבל שכר ועונש. בכל רגע ורגע, יש דברים טובים שאפשר לממש, וכדאי לממש. אפשר להיות קרוב לה' לשמור שבת, לוותר לאחר, ללמוד תורה, להתפלל, כל אלו אוצרות רוחניים שניתן לחטוף, לממש במציאות. נכון זה לא מחמיא לאגו, נכון זה נכשל מכל הכיוונים, אבל הצלחה וכישלון [גם במונחים רוחניים] הם קשורים לאני, להיבט האישי, אבל הקומות העמוקות של האדם מתחננים להזדמנות להיות מעבר לזה. לעשות פעם אחת את האמת מפני שהיא אמת.

אתה מבטא שבר מזה ש'אין לך על מי להישען' זה הגיוני וטבעי, יש לא מעט רגעים כאלו. אני תמיד מפרש את התפילה 'ולעולם אל נבוש כי בך בטחנו ועל חסדך הגדול באמת נשעננו' כבקשה מה' שלא נתבייש שבטחנו בו, אני לא יודע אם זה הפירוש המדויק אבל התפילות שתיקנו לנו חז"ל הן רב-רובדיות ויש בהם כמה וכמה קומות של הבנה. אבל לא צריך להגיע לזה, דוד המל בתהילים אומר – ברצח בעצמותי רחפוני צוררי באמרם אלי איה אלוהיך? (תהילים מב) כלומר אויבי דוד מבזים אותו שהוא לא נראה כמו מישהו שה' משגיח עליו, וזה כואב לו כמו רצח בעצמותיו.

אסף בתהילים (פרק עג) אומר – ואני כמעט נטיו רגלי [נפלו] כאין שופכו אשורי [עוד שניה קרסו הבסיסים עליהם אני עומד] כי קינאתי בהוללים [אנשי רשעה] שלום רשעים אראה. ואז הוא מתאר בארכיות כיצד הרשעים עושים מה שמתחשק להם וחיים טוב, והוא אומר – אך ריק זיכיתי לבבי ואהי נגוע כל היום ותוכחתי לבקרים. כלומר לשווא אני עובד את ה' ואני כל היום חולה, ומקבל עונשים כל בוקר. הוא מתאר קינאה באנשי הפקרות, ותחושה עמוקה של חמיצות ואכזבה מהבחירה בעבודת השם.

הגמרא מביאה שהנביאים ירמיהו ודניאל לא אמרו על השם שהוא גיבור ונורא מתוך מה שראו בגלות את הצרות והגויים תוקפים את ישראל :

(עין יעקב יומא פרק ז – בא לו דף סט עמוד ב אות נז)

אמר ר' יהושע בן לוי למה נקרא שמם אנשי כנה"ג שהחזירו את העטרה ליושנה [אתא] משה אמר (דברים י) האל הגדול הגבור והנורא אתא [בא] ירמיה אמר עובדי כוכבים (מרקדים) [מקרקרין] בהיכלו איה נוראותיו לא אמר נורא אתא [בא] דניאל ואמר עובדי כוכבים משתעבדין בבניו איה גבורותיו לא אמר גבור. אתו (אנשי כנה"ג) אינהו ואמרו אדרבה זו היא גבורתו (ואלו נוראותיו. זו היא גבורתו) שכובש את כעסו ונותן ארך אפים לרשעים ואלו הם נוראותיו שאלמלא נוראותיו אומה אחת היאך יכולה להתקיים בין שבעים אומות.

הדברים האלו מופלאים. יהודי עמדו לפני אלפים חמש מאות שנה ולפני שלושת אלפים שנה וביטאו את הכאב שלך. ואיזה יהודים? נביאים, שמהפה שלהם יוצאת רוח הקודש. הווה אומר רוח הקודש עצמה מבטאת את הכאב הזה. כביכול הקב"ה עצמו, מצטער וכואב את הכאב הזה. יותר ממה חשוב להבין את התשובות, חשוב להבין שלא זה מה שקובע באיזה דרך לבחור. הסיבות להיות יהודי הן עמוקות לאין ערוך מהשאלה – האם זה עובד או לא? יהודים בחרו להיות יהודים כי הבינו, שלהיות יהודי ואפילו החוטא והסובל ביותר שווה יותר מכל סוג אחר של חיים.

אנחנו רואים דבר דומה בפצועים ונכים. הם נאחזים בחיים ואומרים אמנם החיים אכזבו אותנו, לא רצינו לחיות ככה. אבל כל חיים שיהיו טובים יותר מן המוות. להיות זה תמיד יותר טוב מלא להיות, האחיזה בחיים האחיזה הראשונה, זו שלא צריך לה הסבר אלא היא הבסיס להכל. באותו אופן להיות יהודי זה לא רק לחיות יותר טוב, אלא זה כמו להיות יותר, זה פשוט כמו להיות יותר חי, זה חיים בקומה אחרת, לא רק יותר טובים אלא חיים יותר חיים. זו נגיעה בחיים ברובד אחר ששום כישלון לא יכול להפוך אותם ללא כדאיים.

רבינו בחיי בחובת הלבבות [ספרד – לפני תשע מאות שנה בערך] מתאר את התנועה הנפשית הזו ואת פעולת הנשמה במצב הזה, שאם הקב"ה מטיב לה, היא מודה, ואם יענה אותה היא סובלת בגאון, ומביא סיפור נפלא מאחד החסידים הקדמונים:

חובות הלבבות שער י – שער אהבת ה' פרק א

אם ייטיב לה, תודה, ואם יענה, תסבל, ולא תוסיף עם זה כי אם אהבה בו וכוסף לרצונו ובטחון עליו, כמו שנאמר על אחד מן החסידים, שהיה קם בלילה ואמר: אלהי הרעבתני ועירום עזבתני ובמחשכי הלילה הושבתני ובעזך וגדלך נשבעתי: אם תשרפני באש, לא אוסיף כי אם אהבה אותך ושמחה בך, דומה למה שאמר: הן יקטלני לו איחל.

וכן בספר, אורח מישור פרק א:

וכבר שמעתי על חסיד אחד בדורנו שהיה מדוכא ביסורין קשים ובמכאובות כמו כאבי הפודגר"א ועצירת השתן ודומיהם, והיה מדמה בעצמו ואומר אילו היו מכים ומיסרין אותי הגוים ביסורין אלה כדי שאשקר באמונתי או שאעבור על מצות אלהי, הייתי סובל אותם כמו שאני מוכרח לסבול עכשיו, ואומר להם [לייסורים] הכוני פצעוני שעודני מחזיק בתומתי לעבוד את קוני, ואל תזיזוני מעבודתו אפילו כחוט השערה:

צר לי עליך אחי, שאתה נמצא בנקודת שבר כזו, הכאב גדול מאוד, והשבר הרוחני שאתה מבטא חודר עד התהום בוקע ועולה עד הרקיע. ועדיין זו בחירה שלך בין ללכת בדרך טוב, ולשאת את הערפל הרוחני, הכישלונות והשמים האטומים, או להתייאש לעזוב [את עצמך, והיעוד שלך]

מהמקום האישי שלי אני אומר לך. אין חיים טובים מהחיים של עבודת השם, אפילו אם היא חלקית פגומה ושבורה ואפילו אם השמים חסומים ואטומים לתפילותיך, אין חיים טובים מחיים של יהודי, וגם אם יש חושך, חושך יש בכל מקום, וחושך יכול להיות בכל דרך, זה לא בגלל היהדות אלא למרות, אין לנו מושג למה אתה סובל, אבל החיים של התורה הם החיים המתוקים ביותר, בעולם הזה ובעולם הבא.

עכשיו הכל נראה חשוך, אבל אם החושך יכסה ארץ וערפל לאומים עליך יזרח השם וכבודו עליך יראה. היום זה נראה רע ושביר, אבל יבואו ימים אחרים שתשמח שבחרת בטוב, ימים שבהם תבין ותראה כבר את כל ההישגים הרוחניים והגשמיים שכבר השגת, כי בטוח שישנם כאלה, למרות האכזבה. אני בטוח שיש דברים שכן הולכים טוב שישנן הארות פנים אלוקיות בתוך החושך והאטימות. ואולי אותו אחוז שהצהרת עליו, שבו התפילות נענות אולי הוא החיוך האלוקי המציץ מן החרכים.

הקב"ה בחר בך, למלא תפקיד גדול, זה לא אומר שאתה צריך להצליח מאה אחוז. אבל זה אומר שיש לך מה לעשות במצב הזה. הזכות שתוכל לממש ברגע הזה, זו הזדמנות נדירה שאם תעמוד בה, לא תצטער.

תודה רבה על הזכות להשתתף איתך בניסיון הזה

אם תרצה להמשיך לכתוב לי זה המייל שלי

[email protected]

מעריך ומעריץ על הדרך והניסיון שלך

יוסף