עברתי חיים לא פשוטים עם המשפחה שלי,דעתי מאוד חלוקה מצד אחד אני מאוד אוהבת אותם והם תומכים בהכל מצד שני המצב בבית גרם לי מאוד להתרחק מהם עזבתי את הבית מיד כשיכולתי, מבחירה (תמיד יש לי מקום לחזור אליו) עברתי לעיר רחוקה מהם מגיל 20 אני מבססת את עצמי בלימודים,שכר דירה,הוצאות…
הייתי מטופלת בכדורים נוגדי דיכאון מה שעשה לי יותר רע…
אני במצב כל כך רע אני שונאת את עצמי אני שונאת את החיים שלי יש לי כל מה צריך ועדיין אין שום טעם או משמעות לחיים שלי אני קמה בבוקר מתחילה את היום עוטה על עצמי חיוך מזויף ומעבירה את היום אני מרגישה שאני בהמתנה לכלום…כבר שנה אני מנסה לברוח מכל מחויבות רק כי אין לי חשק לכלום אם זה היה תלוי בי הייתי נשארת כל היום במיטה ובוכה…אני לא מצליחה להביא את עצמי למצב של טיפול כי הכל נראה לי חסר טעם בלי משמעות כמו תור ארוך לשום דבר…אני אובדת עצות אני באמת כבר ממש מפחדת להתמודד עם עצמי…
עצה?..