בס”ד

שואלת יקרה, מועדים לשמחה!

ראשית אבקש להתנצל על הזמן הרב שחלף מאז ששלחת את השאלה. מעבר לכך שטרדות החג מנעו ממני לשלוח תשובה בהקדם כרצוני, הרי שבנוסף שאלתך מציבה אתגר אינטלקטואלי מרשים ומורכב, שההתמודדות עמו דורשת שהיה ומחשבה.

בדברייך את מתארת פחד מצמית. פחד שמקשה עלייך את החיים, עד כדי כך שלעיתים את חשה שמוטב שלא לחיות. אין ספק שזוהי אינה הדרך בה רוצה הקב”ה שנחייה בעולמו. הקב”ה נתן לנו את החיים כדי שנחיה אותם בשמחה ובטוב לבב, ונעשה רצונו מתוך רוגע והארת פנים. על כן תרשי לי לנסות ולבדוק מדוע את כל כך חרדה ומפוחדת?

יתכן שאלו באמת חרדות הנובעות מחוסר ידע הדרוש בעניין מה ה’ אלוקיך שואל מעמך, ואכן עלינו להעמיק היטב בעניין זה, אך ייתכן מאידך שאלו הם חרדות הנובעות מקושי נפשי שצץ לו, ואך בטעות את תולה אותם בעניין רוחני.

לעיתים רבות אנשים סובלים ממצוקה נפשית כלשהי ומכיוון שהם מתפללים ופונים לה’ שייצאו ממצבם המדכדך, ולא תמיד הישועה היא מיידית וגלויה לעין, הם נוטים לראות את הבעיה בכך שהם לא מספיק יראי שמים, או שישנה בעיה בקשר בינם לבין הבורא יתברך.

התקופה הסוערת והמאתגרת בה אנו חיים העצימה בנו לחצים רבים שהיו חבויים בקרבנו שנים, ואנשים שמעולם לא סבלו ממצוקות נפשיות כלשהם נתקלים לפתע בסערות נפש לא מוכרות. אין זו בעיה אצלם אלא בעיות שהזמן גרמן, ויש להתמודד עמן או באמצעות חשיבה מעמיקה ורכישת ידע חדש, או לחילופין באמצעים רפואיים כאשר הדבר נדרש. במידה וההשערה השנייה היא הנכונה, הרי שאני מעודד אותך לפנות ולברר כיצד ניתן להקל על הדברים מהבחינה הרפואית. אך ככל שההשערה הראשונה נכונה, אנסה לתרום מעט ולעורר החשיבה בכיוון שייתן זרקור חיובי ואולי יצליח לשנות גם את התחושות הקשות.

חז”ל ובעקבותיהם גם הראשונים ואף האחרונים, לימדונו כי מטרת הבורא היא להיטיב ולשם כך ברא את עולמו וברא אותנו הברואים כדי להיטיב לנו. מדברייך ניכר שהעמקת רבות בעניין, אך עדיין חשה שהדברים אינם מסודרים אצלך היטב, וריבוי המקורות לכך יוצר בלבול ותהייה.

ובכן, חשוב לדעת כי הדברים הללו אינם באים ממקור עלום ודעת יחיד, אלא כבר בפרשת ואתחנן הם כתובים במפורש.

התורה מספרת לנו שבקרוב עם ישראל צפוי להיכנס לארץ ישראל, ואז עתיד הילד שייוולד לאב בארץ ישראל, לשאול את אביו מה פשר המצוות הרבות שאנו מקיימים, ועבור מה אנו מתאמצים כל כך?

וזה מה שאביו צריך לענות לו (דברים, פרק ו’):

וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ: “עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה. כב וַיִּתֵּן יְהוָה אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם, בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ, לְעֵינֵינוּ. כג וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם, לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ, לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ. כד וַיְצַוֵּנוּ יְהוָה לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה. כה וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ, כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ.

כלומר מטרת כל הבריאה אינה להעמידנו במבחן ולהקשות עלינו, אלא רק “לחיותינו ולטוב לנו”.

בהקשר זה חשוב וללמוד מעת לעת את הספר דרך ה’ של הרמח”ל (בעיקר פרקים ב’, ג’ וד’), שם הוא מסביר במילים השוות לכל נפש את היסודות החשובים ביותר, לסיבת בריאת העולם וסיבת בריאתם של הברואים.

הרמב”ם כתב בסוף הלכות לולב: הַשִּׂמְחָה שֶׁיִּשְׂמַח אָדָם בַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה וּבְאַהֲבַת הַאֵל שֶׁצִּוָּה בָּהֶן, עֲבוֹדָה גְּדוֹלָה הִיא, וְכָל הַמּוֹנֵעַ עַצְמוֹ מִשִּׂמְחָה זוֹ – רָאוּי לְהִפָּרַע מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר [בְּפָרָשַׁת הַקְּלָלוֹת]: “תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה’ אֱלֹקיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב” [לָכֵן בָּאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת]

על פי התורה, השמחה היא לא בחירה, היא חובה. התורה מצפה מהאדם לשלוט על רגשי הלב ולנהל חיים רגשיים חיוביים. העובדה שהתורה כורכת את רגש העצבות עם מתן עונש משמים, מעידה באופן ברור כי הקדוש ברוך הוא מצפה מאתנו לשלוט על מצב רוחנו ולהוביל אותו למחוזות חיוביים.

המסר של התורה הוא, שלא נולדים שמחים אלא הופכים להיות כאלו מתוך בחירה ומתוך עבודה. שמחה היא לא עניין של אופי ולא גזירת גורל, היא בחירה!

וכעת נעבור לשאלתך השנייה:

אנו יודעים שהסיבה להעמדתנו בניסיונות היא כדי לפתור את הקושי הכרוך באכילת נהמא דכיסופא. אך את שואלת בהגיון רב, מדוע זהו בכלל האופן שבו נברא העולם? מדוע נוצרנו עם הקושי באכילת נהמא דכיסופא?

התשובה לכך מעט מורכבת ואנסה לומר אותה במילים פשוטות ככל שניתן:

אנו יודעים שכל המושגים החומריים הקיימים בעולם הזה, אינם בהכרח קיימים בעולם העליון הרוחני. למשל, ממד הזמן שהוא המעצב העיקרי את התנהלותנו בעולם, בעולם העליון אינו קיים כלל.

אך הבה נשאל שאלה: האם יתכן כי בדברים מסוימים אין הבדל בין העולם הזה לעולם העליון? למשל: אנו יודעים שאחד ועוד אחד שווה שתיים. אך האם בעולם העליון אחד ועוד אחד גם שווה שתיים??

מצד אחד נראה שלא. התרגיל הוא תרגיל מתמטי, ומתמטיקה היא דבר גשמי, אך מצד שני לא יעלה על הדעת שבעולם העליון אחד ועוד אחד, יהיה שווה למספר אחר חוץ משתיים.

כלומר. מה שיש להסיק מכך שיש דברים שהמציאות שלהם היא מוכרחת כי זה כל עניינם.

בוודאי שהקב”ה יכול היה לברוא אדם שלא יתבייש מאכילת נהמא דכיסופא, אך זה לא היה אדם, זה היה משהו אחר לגמרי. היצירה הקרויה אדם היא יצירה הכוללת את מערכות הרגשות כפי שאנו מכירים אותם, ואם הקב”ה היה יוצר את מערכת הרגשות באופן שונה, זה לא היה אדם. זה היה יצוא אחר.

בדיוק כמו שאחד ועוד אחד שווה שתיים בכל מכל מקום שהוא, כך גם אדם חייב להתבייש. אם הוא אינו מתבייש הוא אינו אדם.

ולכן כיון שהקב”ה ידע שאופן ההטבה המיטבי הוא בהטבה לבני אדם, ולא ליצורים אחרים, הוא היא חייב ליצור את המערכת של שכר ועונש כדי שהיצור שבו ההטבה היא באופן הטוב ביותר, יוכל להנות מההטבה מבלי לסבול מנהמא דכיסופא.

אנסה לומר זאת במילים אחרות:

ישנו בעולם פרדוקס: הטוב קיים בעולם כי אלוקים רוצה שיתקיים וזוהי מטרת הבריאה. אבל מה עם הרוע? הרי הוא בעצם קיים על אף שאלוקים איננו חפץ בו. הייתכן דבר כזה?

אם אדם רוצה משהו, אך הוא לא עושה שום דבר בנושא, כלום לא יקרה. אדם יכול לרצות חתיכת עוגה אבל שום עוגה לא תופיע אם מישהו לא יאפה אותה. אבל כשמדובר באלוקים, עצם הרצון שלו כבר בורא את המציאות עצמה. הרי אלוקים הוא כל-יכול, אם הוא רוצה בכך – מה כבר יכול לעצור את הדבר מלהתקיים? הוא רצה עולם, וכך היה. הוא רצה בטוב, וכך היה.

אותו הדבר במצב בו אלוקים לא רוצה משהו: גם זה הופך למציאות. אם אלוקים מחליט שהוא לא רוצה משהו, החלטה זו עצמה גורמת לדבר להתקיים. היותו של אלוקים כל-יכול פירושה שאפילו אי-הרצון שלו בורא מציאות. הרוע הוא הדבר שאותו אלוקים לא רוצה. לכן זה קיים.

אבל הרוע לא קיים באותו אופן בו הטוב קיים. אלוקים רוצה בטוב, ולכן קיומו הוא אמתי ונצחי. הרוע, לעומת זאת, קיים כדבר שלילי, כמשהו שאלוקים לא רוצה בו, לכן קיומו שברירי וחולף. הרוע אינו יותר מאשר אי-ישות לא רצויה, שביל שאין ללכת בו. בכך שאנו עושים מעשים רעים, אנו נותנים לרוע יותר קרדיט ממה שהוא ראוי לו. ההחלטות הגרועות שלנו הופכות את הרוע להוויה אמתית יותר משהוא באמת.

מקווה שהצלחתי להעביר במילים אלו את המסר המורכב של הסיבה לבריאת הרוע בעולם. במידה ותרצי להמשיך ולהעמיק, ממליץ לך לקרוא בעיון בספר מורה נבוכים, חלק ג’, פרקים י – יד, רצוי בהוצאה החדשה עם פירוש (של שוורץ).

ולסיום אאחל שתזכי לשלווה ורוגע ולמנוחת הדעת תמיד

חג שמח

דניאל

Akshiva1976@gmail.com