שלום בחור יקר

מעריך מאוד את הרצון העז שלך להצליח ולגדול בתורה ובעבודת השם מתוך שלווה ושמחה. מעריך גם את הרצינות שבה אתה בוחן את הדברים.

התשובה להלן מחולקת לשני חלקים. החלק הראשון עוסק בדיון הרעיוני שהעלית, והחלק השני בעמדה הרגשית הפנימית שלך שמשתקפת מכותרת השאלה: 'ייאוש'. אינני יודע איזה משני החלקים ידבר אליך יותר, אולי שניהם.

לגבי הדיון הרעיוני, אתחיל בשאלה: מיהו האדם שכן יכול ללמוד את התורה בשלווה ובנחת ובהרגשה שהוא עושה את רצון השם? האם צדיקים גדולים כן יכולים? והרי כבר נאמר שאין צדיק בארץ שלא יחטא?

אני מנחש שאתה רוצה לענות לי עכשיו: מה אתה משווה?? גם אם צדיקים חוטאים לעיתים נדירות, בוודאי שבאופן כללי הם עושים את רצון השם, והם יכולים להרגיש טוב עם עצמם.

אבל זה לא כל כך פשוט. דמיין רגע מישהו שנמצא לכאורה במצב רוחני הרבה יותר גרוע ממך: הוא רוצה מאוד להיות איש טוב ורוצה מאוד גם לשמור תורה ומצוות בשלמות אבל מאוד קשה לו. בפועל הרבה פעמים הוא נכשל וגונב או אפילו שודד אנשים, הוא מצליח להניח תפילין פעם בכמה חודשים ושומר שבת כן ושבת לא. עכשיו הוא מגיע אלינו ושואל אותנו איך הוא יכול לא להתייאש בעבודת השם. ואז אני שואל אותו את מה ששאלתי אותך קודם: מי כן יכול להרגיש רגוע בעבודת השם שלו? אני מניח שהוא בוודאי יגיד שבחור כמוך, בחור שמתחילת השנה סיכם את כל מסכת שבועות ויודע אותה על בוריה, השקיע מאוד במסכת פסחים והייתה לו חוויה של ממש במסכת קידושין… מי אם לא בחור כזה יכול בעיניו להיות רגוע ושלו בעבודת השם שלו?

אז מה האמת? האמת עוד יותר מסובכת. הרי אנחנו לא מסוגלים בכלל להעריך מה רמת הקושי של כל אחד. אולי לך הרבה יותר קל לעשות את מה שאתה עושה מאשר לאדם המפוקפק שתיארתי קודם? ואולי לצדיק הגדול יותר קל מאשר לך? איך בכלל אפשר לדרג דברים כאלו?

התשובה, כמובן, שבאמת אי אפשר. לא רק שאי אפשר, אלא אנחנו גם לא נדרשים לעשות זאת. אין לנו שום מטרה ושום דרך ושום טעם בניסיון לדרג מי באמת הכי צדיק כלפי שמים ומי לא. הקב"ה הוא היחיד שבוחן כליות ולב והוא זה שיודע להעריך ולומר מי נכווה מחופתו של מי, וכמו שאמר יוסף בנו של ר' יהושע לאביו: 'עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה' (לפי פירוש חלק מהמפרשים).

אם כן חזרנו לשאלה הראשונה: מי יכול להיות שלו ורגוע בעבודת השם ומי צריך להיות כל הזמן לחוץ ואמור להגיע לייאוש כזה, כמו שאתה מתאר שיש לך?

נראה לי שקל לראות שכיוון שאין לנו דרך לדעת מי 'אמור' להיות לחוץ ומי יכול להיות רגוע, אנחנו צריכים לנהוג בפועל בצורה מאוזנת שתועיל ותפרה את הרוחניות שלנו. אנחנו באמת לא יודעים באיזה דרך מוליכים אותנו (כלשונו של רבי יוחנן בן זכאי), אבל ההנהגה שלנו בעולם צריכה להיות כזו שתיתן לנו חיים רוחניים וגשמיים פוריים וטובים. כזו שתגרום לנו לעלות ולהתעלות.

מהי הדרך הזו?

ממקומות רבים אפשר להבין שהדרך היא איזון בין הרבה שלווה, סיפוק ושמחה למעט תבלינים של ביקורת עצמית ותביעה להתקדם. מן הניסיון אפשר לומר שלעיתים קרובות מאוד, הגזמה בביקורת העצמית מזיקה לאדם יותר מהגזמה בסיפוק ובשמחה. העולם אומרים בשם הגר"א מווילנא, ש'איזהו עשיר השמח בחלקו' זה גם ברוחניות. אני לא יודע אם השמועה בשם הגר"א נכונה, אבל המשפט הזה משקף רובד מסוים של אמת חשובה מאוד: מי שלא מצליח לשמוח באמת בחלק שלו ברוחניות, זה גורם לו קושי נורא, ואז גם רוחניות פורייה וטובה אין לו. בספר מכתב מאליהו (כרך אלול – ראש השנה) מביא בשם ספר פרי הארץ, שכאשר אדם שמח ומודה להשם יתברך על הזכות שלו במצוות שהוא עושה ולא שואף יותר ממדרגתו, אז השמחה תשמור על פנימיות העבודה שלו. אני יודע שתוכל לטעון שאתה לא עושה גם את כל מה שבמדרגה שלך, אבל זה לא משנה את לוז העניין: אם לא תשמח ואם לא יהיה לך סיפוק בחלקים הטובים שעשית, זה רק יעצור את ההתקדמות הרוחנית שלך ולא יעשיר אותה. גם בקבלה מפורסם השילוב בין אורות לכלים: אורות הם השפע הבלתי מוגבל של המהות הרוחנית שבכל מקום, וכלים הם היכולת המוגבלת שלנו לקלוט זאת. כי נרצה או לא נרצה, הקב"ה ברא אותנו מוגבלים. הוא לא רק ברא אותנו מוגבלים אלא גם ברא את העולם בצורה שאין צדיק בארץ שלא יחטא.

בברייתא במסכת בבא-בתרא נאמר שבכל תולדות הבריאה היו רק ארבעה בני אדם שעברו את העולם הזה ללא חטא: בנימין בן יעקב, עמרם אבי משה, ישי אבי דוד וכלאב בן דוד. זו לא 'תקלה' של הקדוש ברוך הוא, חלילה וחס. כך ברא הקדוש ברוך הוא את העולם באופן מובנה, בצורה כזו שאנחנו נופלים וקמים, נכשלים ומתעלים. שים לב, שדמויות ההוד של היהדות, שבעת האושפיזין, אינם כוללים את הארבעה הללו שלא חטאו. האושפיזין הם אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד. גדולי עולם אלו הם מקור ההשראה שלנו, ולפחות על חלקם מסופר כבר בתנ"ך על התמודדויות לא פשוטות שלהם לפי דרגתם הנשגבה. גם להם היו כישלונות, ודווקא הם הדמויות שעליהם גדלנו.

להבדיל, גם בשיטות הטיפול בעולם הפסיכולוגי יש שילוב של הדואליות הזו: בין הצורך בקבלה עצמית ובין הצורך בתנועה של התקדמות, בגבולות ובהחזקה. כך זה בגישה הפסיכודינמית (בין הכלה להחזקה); בגישת ה-ACT (בין קבלה למחויבות); בגישת ה-DBT (בין תיקוף לשינוי); בגישת שנים עשר הצעדים (בין קבלה בשלווה לאומץ לשינוי) ועוד.

איך נדע כמה לשמוח ולשבת בשלווה וכמה להיות עסוק בחשבון הנפש? אמר לי פעם תלמיד חכם חסיד ברסלב שרבי נחמן מברסלב נתן לזה נוסחה: 23 שעות ביממה שמחים בחלקנו ברוחניות, ושעה אחת עושים חשבון הנפש… בעיניי זו נוסחה יפה, והיא גם הכיוון שהנהיגו בעולם הישיבות הליטאי: כל היום עוסקים בלימוד עצמו מתוך חדווה, וחצי שעה ביום מקדישים למוסר והתבוננות עצמית. כמובן שהחלוקה הזו היא לא עניין של שעות, היא עניין של כיוון התודעה שלנו. כדי להתעלות אנחנו צריכים להיות מכוונים בעיקר לשלווה ולסיפוק, ולהוסיף חשבון הנפש ונקיפות מצפון בשיעור מוגבל שלא יגרום לנו לקרוס אלא ידרבן אותנו באופן נעים וחיובי.

עד כאן החלק הראשון, הרעיוני. החלק הזה מתחבר עם המשפט האחרון שלך: "ואני חושב שהדבר הנוכחי שמפריע לי להתחיל מחדש זה שאני חושב שהמחשבות האלה נכונות…". עם זאת, גם אם תשתכנע ממה שכתבתי, אני לא לחלוטין בטוח שזה ירגיע אותך. זאת בגלל שיש דרך ארוכה מאז שאנחנו מגיעים למסקנה שצריך להרגיש ולחוות כיוון מסוים, ועד שאנחנו מצליחים בפועל להרגיש ולחוות את הכיוון הזה. הדרך הזו נובעת כמובן מאזורים רגשיים שלנו, הרגש לא תמיד ממושמע לשכל.

יתכן בהחלט, שהאזור המייאש והקשה שאתה נמשך אליו הוא לא רק תוצאה של תפיסה רוחנית אלא הוא גם תוצאה של מצב רגשי. לכולנו יש ימים טובים יותר ופחות, כלשונו של ספר הישר: 'ימי אהבה וימי שנאה'. אצל חלקנו ימי השנאה משתלטים לתקופות ממושכות, ואז אנחנו נוטים לחשוב על כל דבר מן הפן השלילי שלו ופחות לשים לב לפן החיובי. לפעמים יש לנו גם לופים פנימיים של מחשבות שליליות שמחזקות את עצמן, מחשבות כאלו מכונות רומינציות.

ארשום כאן שני כיוונים ראשוניים להתמודדות עם מחשבות שליליות שחוזרות על עצמן ולא מרפות:

1. בשלב ראשון נסה לזהות את המחשבות השליליות כשהן באות, ולסמן אותן. אמור לעצמך 'הנה, עכשיו באה אליי מחשבה שלילית שאומרת כך וכך'. עצם האמירה הזו היא תפיסת מרחק מסוימת מהמחשבה ועוזרת לך לא לקבל את המחשבה כאמת בלעדית. אחרי שאתה מצליח לדוג את המחשבות, חפש את אלו שחוזרות על עצמן בעקביות. כשאתה מוצא אותן, רשום אותן לעצמך, ונסה לבחון אותן: להביא הוכחות בעד ונגד המחשבות הללו. אל תנסה בכוח להפריך אותן, אבל כן נסה לראות את התמונה המלאה והמורכבת יותר. אפשר לעשות זאת לבדך או עם מישהו שיעזור לך לחשוב יחד. כשאנחנו מתרגלים לראות שוב ושוב את התמונה המורכבת, זה בדרך כלל מחלחל אט אט גם לחוויה הפנימית שלנו.

2. התודעה הרגילה של רוב בני האדם בעולם המערבי היום, שניכרת היטב גם משאלתך, היא תודעה שממוקדת כל הזמן בסיפור שלנו: מי אני, מה עשיתי מספיק ומה לא, מה יהיה איתי בעתיד, מה התוכניות שלי, לאן אגיע בסוף חיי ולאחר מותי וכו'. לתודעה הזו לפעמים קוראים 'תודעה נרטיבית' (כלומר תודעה של סיפור, של סיפור חיינו). זוהי תודעה חשובה מאוד והיא חלק ממה שמבדיל אותנו מבעלי החיים שכנראה לא כל כך יודעים לתכנן את עצמם קדימה ולהבין את מכלול סיפור חייהם. עם זאת, לפעמים החזקה רצופה ותמידית של תודעה נרטיבית מעמיסה עלינו מאוד ולא מאפשרת לנו חיים בריאים ושלווים. לכן מומלץ להשתדל לשלב מדי פעם תודעה נוספת: תודעה של כאן ועכשיו. בתודעה של כאן ועכשיו אנחנו מנסים להיות פשוט ברגע הנוכחי: לחשוב האם טוב לי ברגע הזה, לחשוב איך אני מרגיש עכשיו מכל הבחינות, לשים לב האם אני עושה 'עכשיו' את מה שהקב"ה רוצה ממני. פשוט להיות מרוכז בכאן ועכשיו ולהניח בעדינות בצד את כל שאלות העבר והעתיד. התודעה של הרגע הזה יכולה לשחרר אותנו מאוד מדיכאונות שונים (ששורשם בעבר) ומלחצים וחרדות שונים (ששורשם בעתיד, כמובן). מציע לך לנסות לתרגל את זה מדי פעם.

אם כל מה שכתבתי מתקבל על דעתך ואתה הולך בדרך הזו ובכל זאת מצב הרוח המייאש והתחושות הקשות לא עוזבות אותך בשום אופן, ממליץ לך לשקול לפנות למטפל מקצועי בשיחות.

לסיום: אני חש גאווה ושמחה להקשיב ולהשיב לבחור רציני עם שאיפות גדולות ועם מודעות עצמית כמו שלך. חזק ואמץ ויהי אלוקים עמך.

אם אתה מרגיש צורך לשאול משהו על מה שכתבתי או שמשהו לא מובן לך, מוזמן לחזור אלי.

בברכה ובהערכה

יחזקאל