דלג לתוכן
אני מבולבל נורא. הייתי שם. באתי להתפלל ולחגוג עם ר’ שמעון. ומה יצא?
זוועה גדולה.
ראיתי החייאות ואלונקות. לחץ מטורף.
מה קרה לר’ שמעון??? חשבתי שאפשר לסמוך על ר’ שמעון בשעת הדחק. למה אלוקים עשה ככה לאנשים שסך הכל באו לחגוג בשבילו ובשביל התורה שלו???
מה עם שלוחי מצווה שלא ניזוקים?
מה קרה לכל הסגולות והברכות שקשורות ליום הזה???
איך זה לא הועיל אלא רק היה סיבה לאסון כזה??
יש הסבר?
אח יקר ואהוב
האמן לי, אילו היית עומד לידי עכשיו, לא הייתי משיב כלום.
הייתי עושה מה שאני רוצה לעשות –
פשוט ליפול על כתפיך, להתחבק ולמרר בבכי. שנינו יחד.
בינתיים אני בוכה מרחוק, ובין דמעה לדמעה מנסה לכתוב משהו.
בעצם, מה לי ולארוע גדול זה. ובכלל, איך הלב מאפשר לשבת ולכתוב, ואולי היה יותר נכון פשוט “לשתוק”. אבל אי אפשר להתעלם מהזעקה שעולה דרכך ומבקשת משהו להאחז בו.
ברעדה, אגש להעלות כמה נקודות (והדברים הם הרהורי דברים כאחד מן הציבור. אך לאזני המשפחות השכולות והאבלות, אין בי אלא שתיקותא):
א.
קודם כל, טוב מאד שאתה שואל, טוב מאד שאתה זועק. לא רק מצד חוקי הנפש צריך להוציא את התחושות, גם מבחינה יהודית זהו הדבר הנכון.
אתה אדם עם לב! יש לך אמונה בטוב של ה’, ובכוחם של צדיקים להמליץ טוב עלינו, וכשהמציאות לא מסתדרת עם זה, אתה פשוט צועק. ובמקרה המטריף-את-הדעת שלנו, אתה פשוט צורח. ומה גם שהיית שם, וראית את הכל בעיניים קרועות מאימה…
זה בסדר. זה אנושי. זה יהודי. אתה בחברה טובה. גדולי הנביאים צעקו כלפי שמים. [כמובן שגם בזה ישנו גבול, ולא לנו “להטיח דברים כלפי מעלה”, וצריך לזכור “כי אלקים בשמים ואתה על הארץ, על כן יהיו דבריך מעטים”].
מי שצועק, מי שמבטא תחושת התקוממות, זה רק בגלל שנטועה בו האמונה והאהבה. ביום בו בני האדם יפסיקו לשאול “מפני מה צדיק ורע לו”, תגווע אמונתם בטוב האלקי.
ב.
אבקש לנטרל נושא נוסף שעשוי “לזהם” את הדיון שלנו. והוא הנידון סביב השאלה שמא לא נשמרים שם כללי הבטיחות כדבעי, ואולי לא היו צריכים המארגנים לאפשר הצטופפות כה גדולה, ואולי המחסום של המשטרה אשם וכו’ וכו’… כל הטענות הללו עשויות להיות נכונות, ובודאי שהדבר מחויב בדיקה ע”י הגורמים הרלונטיים, ואולי חשבון נפש ציבורי, ובכל זאת – אתה שואל ממקום אחר, מהצד של ההשגחה העליונה.
ואכן למדנו מפרשת מעקה (פרשת כי תצא) שמצד אחד האדם אחראי לשמור על כללי הבטיחות (‘מעקה לגגך’, ‘לא תשים דמים בביתך’), ומצד שני אם לבסוף כתוצאה מהעדר המעקה מישהו נפל מהגג הרי יש לו עצמו חשבון נפרד וכמו שנאמר “כי יפול הנופל ממנו” ופירש רש”י שראוי היה זה ליפול מששת ימי בראשית, אלא שמגלגלין חובה ע”י חייב, הוי אומר שאכן יש כאן שתי הסתכלויות שאינן תלויות זו בזו: אם יש רשלנות, האחראי לכך נושא בתוצאות; ומצד שני אותו אדם שנפגע כתוצאה מהרשלנות, היה זה בגזירת שמים בהשגחה פרטית לפי החשבונות האישיים שלו.
ג.
באסון איום זה, מנסרת השאלה בכפליים, לא רק “צדיק ורע לו” (כדוגמת אותם ילדים ונערים שלא טעמו טעם חטא שנמחצו למוות), מפעפע בך כאב נוסף: כיצד יתכן שיהודים הגיעו להתקרב לה’, לחגיגה שכל כולה קדושה, דוקא שם הם ניספו. מה עם “שלוחי מצוה אינם ניזוקין”?
יהיו תלמידי חכמים שיאמרו ש’שלוחי מצוה’ הוא דוקא במצוה מוגדרת ומחוייבת, ומנהגי ישראל – יפים ככל שיהיו – אינם בכלל זה. אבל אני מבקש לקבל את ההנחה שלך שאכן יש כאן “שלוחי מצוה”, כי הרי גם במצוות ממש אנו שומעים שאנשים נספים (ולא רק ב”שכיח הזיקא”). חוץ מזה, יש כאן תחושה מעבר לכלל התלמודי של “שלוחי מצוה אינן ניזוקין”. קשה לנו לקבל שיהודים באים להתקרב לה’ בשמחה של קדושה וכיסופין ותוך כדי החגיגות הם נהרגים.
אין ספק: לא המצוה גרמה להם למות. מיתתם היתה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה בשמי רום, והעיתוי והמקום (מבחינתם הם) מגדיל ומרבה את זכותם. ומנין לי דבר זה?
גמרא מפורשת.
הגמרא (שבת קיח:) מביאה: אמר רבי יוסי יהא חלקי ממתים בדרך מצוה. כלומר התנא הגדול ר’ יוסי מאחל לעצמו למות דוקא תוך כדי עשיית מצוה.
וביאר המהר”ל מפראג (דרך חיים פרק ד עמ’ שעט-פ ובהערות שם) שכאשר אדם הולך בדרך מצוה הוא מקושר ומחובר לה’ לגמרי, ותכלית האחרון שתהיה נשמת האדם צרורה עם השי”ת, וכאשר מת בדרך מצוה, שהלך להתחבר עם השי”ת, נשמתו צרורה לה’ לגמרי. ובמקום אחר כתב שההולך בדרך מצוה מתנועע מעולם הגשמי החומרי הזה להתדבק בעולם הרוחני, ולכן מת בדרך מצוה, ודבר זה מורה על כי מיתתו היתה הסרה מן העולם הגשמי להתדבק בעולם הנבדל ולהיות נשמתו צרורה תחת כסא הכבוד. עיין שם. אותם יהודים יקרים שעמדו אחרי חצות ברחבת תולדות אהרן, באו להתדבק בעולם הרוחני, בעולם של סוד תורה, ומשם נאספו אל על…
ובפלא יועץ אות ש: ואם יארע לאדם שום נזק ע”י עשיית מצוה יאמין באמונה שלימה שהוא להנאתו ולטובתו והמעט מנכה את המרובה, שהרי אמרו בש”ס אמר ר’ יוסי יהא חלקי ממתים בדרך מצוה שמיתתו כפרתו והוא מזומן לחיי העוה”ב.
בשו”ת דברי מלכיאל (ח”ב סי’ צד) כתב שהנהרג בדרך מצוה “הוי כאילו מסר נפשו על קדוש השם שהרי מת ע”י עסק מצוה, וכעין הא דאמרו בבא בתרא דף י’ דהרוגי לוד אין בריה יכולה לעמוד במחיצתן והיינו משום שנהרגו על קידוש השם”.
נזכור גם ברטט כיצד זמן קצר קודם לאסון קיבלו כל הציבור עול מלכות שמים ב’קריאת שמע’ וה’ הוא האלקים…
ד.
אח יקר, אתה כותב: “מה קרה לכל הסגולות והברכות שקשורות ליום הזה??”
כשוך הכאב מעט, מחלחלת איזו הבנה… ההנהגה האלוקית קצת יותר מורכבת ממה שנראה על הפוסטרים ברחובות…
סגולה היא סגולה, ברכה היא ברכה. אבל לא מעבר לזה.
יש בהם תועלת, הם משפיעים, אבל אף אחד לא יושב על ‘כסא הנהג’ של העולם, זולת הקב”ה! שום דבר לא מכריח אותו, ושום סגולה או ברכה של צדיק לא מחייבת את בורא שמים וארץ. הכל תלוי בכללים שהוא קבע וטבע, ולכל כלל יש יוצא מן הכלל, ובסוף אנו מבינים שהעסק הרבה יותר מורכב. הגיוני הדבר, שאם המטרה היא להביא את כל הנבראים לתיקון השלם והטוב הנצחי, וכל זאת בזמן מוגבל, הרי שההנהגה שמובילה לשם, היא מסובכת ומורכבת.
אפילו הבטחות שכתובות במפורש בגמרא, אין שום ביטוח שנראה אותם מתקיימות אחת לאחת מעל דפי העיתון. [ומה באמת הפשר של ההבטחות הללו, אם אין חובה שיתקיימו? להזדמנות אחרת בע”ה]. לא כל שכן ברכות סגולות והבטחות של צדיקים. “מי יאמר לו מה תעשה ומי יגיד לו מה תפעל”.
ה.
התפיסה שלנו אודות הקב”ה, והיחס אליו, מורכבים משני קטבים.
וכפי שמבואר בספרים אודות התואר השגור בפיהם של חז”ל: “הקדוש ברוך הוא”. מצד אחד הוא משפיע עלינו חסדים – הוא ברוך (מלשון השפעה ובריכה). ומצד שני הוא קדוש, יש מידת הדין בעולם.
בזמנים הרגילים שהחיים מתנהלים בטוב ובשפע, אנו מחזקים את האמונה בהיותו “ברוך”. אבל יש זמנים שאנו מבינים שלצד ה’ברוך’, הוא גם ‘קדוש’, מתנהג באופן קדוש ורחוק מהשגתנו. אנו פתאום מרגישים כל כך קטנים… קוראים לזה “יראת שמים”.
הארוע הנורא הזה, שעדיין לא התחלנו לעכל, מזכיר קצת את מה שארע ביום השמיני למילואים, היום של חגיגות חנוכת המשכן. כאשר בעיצומה של השמחה הנשגבת הזו, שני צדיקי הדור, נדב ואביהוא נלקחים בסערה השמימה… וכל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף השם… ממש כמו היום.
וברש”י שם מבואר, מהגמרא בזבחים קטו: שדוקא בהקמת המשכן הקב”ה עשה דין בצדיקים שעל ידי זה הוא “מתיירא ומתעלה ומתהלל”. דהיינו, על ידי אסון זה מבינים עם ישראל עד כמה ההנהגה האלוקית היא בלתי נתפסת ויש בה מסתורין עצום.
אין לשכוח שהמטרה של הדין היא אך רק כדי להביא אותנו לטובה יותר גדולה ועמוקה, אבל כן, יש מידת הדין. והיא כואבת.
אין ספק שאנחנו בדור שעבודת ה’ העיקרית שלו היא שמחה וטוב לבב, מה גם שביחס לדורות קודמים, ההשגחה העליונה מאירה לנו פנים. אך כאשר מבליחים אל חיינו ארועים כגון אלו, אין לנו ברירה אלא להפנים שיש גם צד יותר עמוק בהנהגת ה’…
ומקרא מלא צווח: “כי לא מחשבותיי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכיי, נאום הוי”ה אלקים”.
כדוגמת הירח שאין אנו מכירים אלא את צידו המואר הפונה אלינו; אבל יש גם צד שני, צופן סוד, צד שאין לנו השגה בו, והוא קשה והוא מר, אבל הוא צופה פני הנצח…
ו.
זה פשרה של השתיקה אל מול דברים שכאלה. [וידום אהרן, ‘שכר בית האבלים הוא שתיקה’ – ברכות דף ו.]
השתיקה מדברת את העובדה שיש כאן משהו שהוא מעבר לנו.
בעצם אי אפשר לדבר עליו, כי הוא מחוץ לתפיסתנו. אבל אפשר ‘לשתוק עליו’…
אנחנו קצת תופסים את זה שיש רובד כזה, לכן הננו מתעטפים בשתיקה. נוגעים לא נוגעים. הזעקה הפנימית תמיד תישמע, ושוב שתיקה והשלמה, ושוב זעקה פנימית, ושוב שתיקה. עד ירפא ה’ שבר עמו ומחה ה’ דמעה מעל כל פנים…
רק משפט אחד אנחנו אומרים: ברוך אתה ה’ דיין האמת. הקב”ה דן (פירושו של ‘דן’ הוא ‘מנהל אותנו’) – לא לפי האמת הקטנה שלנו, אלא לפי האמת בה”א הידיעה –
האמת האלוקית, המושלמת, המבהיקה ללא שום קמט אל מול מבחן הנצח, המנסרת בחללו של גן עדן העליון וקודחת עד שאול תחתית, העוברת כברק מאופק לאופק, המסמנת את המטרה המאירה, ומביאה אותנו אליה בביטחה…
שלך
בעיניים אדומות
ובחיבוק חזק
ישי
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
6 תגובות
כבוד הרב רצון השם שהעולם יתנהל בדרך הטבע ואם לא נזהרים אז יש אסונות !! אן נסים גלויים בדורנו !! זה התשובה הפשוטה והנכונה. ולכן שומר נפשו יתרחק.
אבל אפשר לראות אהבה בתוך האמת האלוקית הזאת?
בתוך השתיקה הזאת?
אני לא מרגישה שום אהבה
אלא ההפך
יש לי שאלות קשות
אני גם לא מבינה איך זה יתכן
זו בדיוק הנקודה שניסיתי להסביר.
הדברים עדינים ולא הכי קלילים
נגיד אותם שוב:
אכן. בארוע מסוג זה, הסוגיה אינה “אהבה” “חסד” “רחמים”
אלא “יראה”.
יש כאן מידת הדין, וצריך לקבל זאת.
זו סוג של בגרות בקשר עם ה’…
כל זה לא סותר את מה שחובה גמורה לזכור שמידת הדין בעצמה נובעת מהאהבה והרצון להיטיב לנו,
בבחינת “אהבה במסתרים”,
אלא שאין לנו בכך ממש תפיסה, כי זה נגד החוש שלנו. וכמו שנכתב בתשובה.
מבחינתנו, מידת הדין באמת לא באה לחזק את ה”אהבה”
אלא ליצוק אל תוך ה”אהבה”, רובד בוגר שתופס מה זה באמת קשר בין אדם לאלקים. זה לא קשר בין חברים. וזה היופי המדהים של הדבר הזה, שהבלתי נתפס, האינסופי, רוצה להתקשר אלינו. זה כל התורה כולה.
כשאנחנו מקבלים עלינו את הדין, אותה אהבה שיש בין ה’ לבינינו, וכן בינינו לבין ה’, תהיה דבר יותר עמוק ויותר אמיתי.
זה באמת יהיה קשר עם אלקים. עם מי שאין לנו בו תפיסה. ובכל זאת יש לנו אהבה.
וזה הדיסוננס של החיים. יש תפיסה ואין תפיסה, יש אהבה והתקשרות אבל יש קדושה ונוראות.
זה קשה וזה כואב אבל זה מביא צמיחה אמיתית. כמו בזוגיות, שכאשר בני הזוג עומדים על מהותו הנפרדת של כל אחד, אז יש קשר אמיתי. ושה’ יתן לכולנו כוחות.
רק לא לדחוק את השעה, ולפעמים אדם חש שאין לו כח נפשי, והרוח שלו נכאה והוא לא רוצה לשמוע כלום. וגם זה בסדר. החיים עוד ארוכים לעכל את הדברים.
[בשולי הדברים. אם בכל זאת אנחנו מחפשים איפה האהבה, והרי הכל כל-כך שחור –
בואו נהיה ישרים. וכי אין אנו מוקפים במליוני טובות שה’ עושה איתנו? וכי כל שנה שלא קרה אסון כזה, זה לא נס ואהבת ה’? עם זאת, מובן שברגעים קשים, התחושה היא שהכל שחור, וזה בסדר מצד התחושה, ואין מנחמים אדם בשעה שמתו מוטל לפניו. ועוד יתקיים בנו “ואנחנו קמנו ונתעודד”]
יישר כוח לשואל ולמגיב. תשובה נפלאה.
משהו אחד חשוב שנשמט בכל הדיון הכללי הזה:
“ראוי רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק” – זהו ציטוט הלכתי מהגמרא.
כלומר, יש דיון בהלכה לגבי גט, האם אפשר שהעדים לא יחתמו באותו יום, דעה מסויימת של רבי שמעון לא התקבלה להלכה, אבל הגמרא מסבירה שבסיטואציה מסויימת – ראוי רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק. כלומר, דעתו מתקבלת, אפשר לסמוך עליה להלכה בסיטואציה הזו.
הציטוט הזה הפך למטבע לשון באופן אחר לגמרי.
כאילו אנחנו סומכים על רבי שמעון עצמו.
דבר שנוגד את עיקר האמונה – שהבורא יתברך שמו לו לבדו ראוי להתפלל, ואין ראוי להתפלל לזולתו.
דבר נוסף – יש אנשים לתומם מתפללים לרבי שמעון. בדיון באחד האתרים לאחרונה, אנשים הגנו על הרעיון הזה, כאילו הוא מותר.
זה מופרך לגמרי, וזה אסור ממש.
זאת אומרת – ‘הבורא יתברך שמו לו לבדו ראוי להתפלל, ואין ראוי להתפלל לזולתו’
זה עיקר אמונה, שכמובן חמור מאד לסטות ממנו.
יש דיון האם מותר לפנות לצדיק שנפטר, ולבקש ממנו שיתפלל לפני השם.
בדבר הזה יש דעות לכאן ולכאן.
אבל איסור גמור להתפלל לרב שנפטר.
יתכן שבדבר הזה בדווקא השם רוצה לעורר אותנו. לחזור למקור, אליו.
זה לא אומר שזה ‘עונש’
וההרוגים בודאי היו קרבנות ציבור טהורים וקדושים, ומי יודע חשבונות שמים.
אבל כולנו, כציבור, אולי צריכים בדיוק פה לתקן.
אני מסכים לדברים.
האמירה כדאי הוא ר”ש לסמוך עליו וכו’, אכן היא פראפרזה מהמונח ההלכתי, ואם מתכוונים לכך שאפשר לסמוך על זכותו, אין בעיה עם האמירה. ואם חושבים שר”ש מציל אותנו הרי ודאי שאין למחשבה זו מקום ביהדות. וכמו שכתבת.
בעיקרון נכון, ורק כדאי לדייק – באותה מידה אפשר לומר שנסמוך על זכותו של רבי יהודה הנשיא, או הלל, או כל תנא ואמורא אחר.
במילים אחרות – אין שום מקור מבוסס המורה לנו שנכון לסמוך על זכותו של רבי שמעון בדווקא.
וגם הסגולות שהוזכרו כאן – כמה מהן אינן מבוססות מבחינה תורנית.
חוץ מזה, ההשענות על כל סגולה שהיא, גובלת עם עיקר האמונה שהשם לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים. בפרט כאשר קורה שכאשר חשים שהתפילות לא כביכול לא נענות – פונים לסגולות. בעוד שמה שהשם רוצה הוא, שנתחזק באמונה ונתפלל עוד.