דלג לתוכן
ערב טוב,
אני גרושה+2 כ-7 שנים.
בשנה האחרונה הכרתי בחור שתאם למידותיי בהכל!
לאחר קשר עם מחשבות על העתיד, ואהבה גדולה, הוא החליט שלא רוצה להמשיך, והכיר אישה אחרת.
מאז כמספר חודשים,אני מאוד עצובה השלתי המון מהמשקל מרגישה עצב רב ובדידות.
לעיתים יש לי תחושה כי בורא עולם לא שומע תפילותיי, ולא רואה את הסבל. תחושתי כי האמונה בו הולכת ופוחת!
מה עליי לעשות על מנת להתעודד ולחזור לשמחת חיים? מנסה ולא מצליחה
שלום יקרה.
ראשית אתנצל על העיכוב בתגובה. לא התאפשרה בי הפניות לענות בכובד ראש על הכאב שהבעת.
תיארת במשפט אחד מסכת חיים לא פשוטה. כי שבע שנים לא מורכבים מחטיבה אחת. הם מלאים בחודשים, ימים ושעות. בחגים ושבתות. בזמנים שמלאים במשפחתיות של 'ביחד' ואצלך הם רק מעצימים את הבדידות.
ואחרי כל השנים הללו מצאת מישהו שנראה כי הוא נתפר למידותייך. זורמת ביניכם כימיה, אתם מתקשרים על אותו גל, ונראה כאילו או טו טו את יוצאת ממעגל הבדידות המטריף. האור מתחיל לזרוח ולהתקדם לכיוונך, וברגע אחד- נסוג אחור.
זו לא רק האכזבה הנוראה. זה גם התחושה כאילו את לא מספיק 'שווה'. כאילו שוב זרקו את האהבה שלך לאשפה, והיא לא באמת ראויה להתייחסות. מעבר להכל- תולה החשש הגדול לגבי העתיד: האם תוכלי למצא גבר אחר שימצא חן בעינייך? האם תהיי מסוגלת שוב לפתוח את עצמך ולתת משלך, אחרי הניסיון המר שטעמת? ובכלל- האם יש סיכוי למצוא בעל שתרגישי איתו טוב והוא באמת ידאג לך?
שאלות קשות ומנסרות. ברור שאם הייתי יודעת בוודאות שהתשובות על השאלות הללו תהיה חיובית- היית נרגעת.
אפילו היה בכוחך לקחת נשימה ולהמשיך את החיים כרגיל. אבל אין מי שיוכל להבטיח זאת, והפחד המבעית מותיר אותנו חסרי אונים.
זה בדיוק המקום בו הקב"ה מבקש מאיתנו: "הרפו ודעו כי אני ד'". זה ניסיון קשה, מייסר, אבל במקום התלותי הזה הקב"ה מבקש מאיתנו שננשום עמוק ופשוט נרפה.
רק נדע שהוא כאן, שהוא איתנו. שנסמוך ונאמין בו.
הגדרת את זה מדויק- שלפעמים את מרגישה כביכול ד' לא שומע לתפילה שלך, וזה מקשה עלייך להתחבר.
בימים קשים כאלו תדברי עם ד' במילים שלך. לא צריך סידור או ספר תהילים. רק תשתפי את הקב"ה בפחד שלך, בחששות ובכאבים. תספרי לו שאת מרגישה שהוא לא מקשיב לך, ולמרות זאת את משתפת אותו. השיתוף יקל עלייך (דאגה בלב איש…), והקב"ה נוצר כל תפילה ודמעה עד שמתמלאת הכוס ומגיע רגע הגאולה. כן, גם אם נראה שהוא סתם את אוזנו מלשמוע את תפילותייך.
וכעת לתחושה שאת מרגישה.
אין ספק שזה שלב מייסר וקשה. מכל הסיבות שבעולם.
מצד אחד הייתי אומרת לך שתרשי לעצמך להתאבל על אובדן הקשר. מצד שני, נראה לי שאת כבר עברת את השלב הנכון, לפי התיאורים על ירידה במשקל וכד'. וזה בדיוק המקום שלך לתפוס את עצמך. צאי לנופש מרענן ומפנק. לקקי גלידה טובה, ותנסי בכח לדאוג לעצמך. בסך הכל הילדות שלך זקוקות לאמא טובה. ואם את לא דאגי לעצמך- מי ידאג לך? יש לך אחריות.
אם בכל זאת את לא מסוגלת לחזור לעצמך- אולי תשקלי שיחת יעוץ עם מטפלת רגשית. רק כדי שתחזור לך החיות והשמחה.
תרשי לי להוסיף עוד משהו, אבל תקראי אותו רק כשתהיי מאוששת יותר:
עם כל הכאב, טמונה בסיטואציה הזו נחמה. אחרי שבע שנים מצאת גבר שמצא חן בעינייך. זאת אומרת שיש עדיין גבר שיכול להיות בן זוג. לא הוא, אבל יש סיכוי למצא גבר כלבבך. גם האהבה שהצלחת להרגיש- היא מרגשת. הרגשות שלך עדיין חיים ופועמים, ממתינים לבן הזוג האמיתי שיגיע בע"ה מהר ובקרוב.
מתפללת לכל הטוב בעבורך, ולהרבה כוחות.
בתפילת 'שמחינו כימות עיניתנו-
תמי
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
