דלג לתוכן
שלום,
אני רווקה בגיל קצת מתקדם אבל ב”ה לא עברה את ה25 ובא לי לקבור את עצמי מבושה בגלל מה שאני אכתוב כאן אבל אני פשוט נואשת לאהבה.
זה עצוב ומצחיק בו זמנית כי תמיד הייתי עצמאית ואנרגטית כזו ואפילו לפני כמה שנים רציתי לחיות לבד כל חיי כי פשוט היה טוב לי מדי עם עצמי… אף פעם לא הייתי תלותית.
אבל לאט לאט משהו נכנס בי וממש אני מרגישה רצון ב”להתבטל” למישהו ולקבל ממישהו… אני בנאדם נורמלי, בלי בעיות מיוחדות, בנאדם עצמאי ובוגר, ופתאום (טוב, לא ממש פתאום אבל בשנתיים האחרונות כזה) אני מרגישה הרבה פעמים בודדה (ויש לי משפחה אוהבת והכל).
זה קצת בעייתי כי בחודשיים האחרונים זה הגיע למצב שבו אני ממש “נמשכת” להמון גברים, התחלתי בתקופה האחרונה עבודה שבה יש איתי גברים בצוות, אני כמובן שומרת על גדרי הצניעות ולא מתקרבת ולא כלום אבל אפילו רק מלשבת באוטובוס אני מרגישה נואשת ורוצה להתקרב למישהו לחיבוק או משהו.. קשה לי לחשוב על דברים אחרים שאני גם אוהבת מאד לעשות, וכל מה שממלא לי את הראש זה פשוט כמו מנטרות שחוזרות על עצמן “אני רוצה לחוש נאהבת”, לפעמים אפילו יוצא לי קול כזה כמו שבוכים מרוב שאני, (אוף אני מתביישת לכתוב את זה, אבל-) “מתחננת”.
אני לא יודעת מאיפה זה בא לי, אני רק מבינה שזה טבעי אבל זה כל כך חזק ממני שזה פשוט ממלא לי את כל המחשבות בתת מודע, וקשה לי כל כך שיש סביבי גברים ואני רוצה להתקרב אליהם ולהרגיש חום וקירבה ואהבה.
אני לא שומעת כמעט הצעות למרות שההורים כן עושים השתדלות עד כמה שהם יודעים, אני יודעת שאני פשוט צריכה להמתין אבל זה קשה. זה שלחברות שלי יש כבר שני ילדים לא נורא, אבל ההרגשה הזו של עצמי שאני רוצה קירבה למישהו פשוט משתלטת עלי ופשוט קשה לי לחשוב רציונלית ולנסות לנצל את תקופת הרווקות להתקדמות רוחנית, אישית, כלכלית וכו’.
זה פרץ חזק מאד של רגש וקצת עצב (ופחות בקטע של סתם תאוה, אלא באמת צורך רגשי במגע לא דווקא אינטימי) וזה מבלבל אותי כי אני בנאדם מאד שכלתני ואני גם חוששת בצדק שבגלל שזה משפיע לי על חוסר השיפוט אני עלולה לבוא בגישה לא נכונה- זה עלול לגרום לי לצפות למישהו סמכותי כמו אבא, ולהתנהג כמו ילדה, בצורה מאד נואשת, או לחילופין להיות המטפלת והתומכת שלו.
אבל קשה לי ואני לא יודעת אם אני רוצה להיות בוגרת יותר או ללכת “לפי הספר”, כאילו אני ממש נמצאת במצב שמאד מבקש לקבל חום.
מה עושים?
