שלום לך אדם יקר שביקרים.
אני קורא את מכתבך הנוגה כמה פעמים, ואני שם לב שאתה מניח הנחות, מסיק מסקנות, ולבסוף מפציע פתח לפתרון מסוים.
זה דבר יפה, המחשבות מתרוצצות בלב, אך לא נשארות במעגל, אלא פותחות פתח להצעה מעשית.
הכאב הוא כנראה, בעקבות כך שהבעיה חזקה ממך, הרבה יותר מן הפתרון שאתה מציע. זה מוכר, כך זה אצל כולנו במידות כאלה ואחרות.
*
אני אדבר איתך מלב אל לב, ואומר לך דברים שינעמו לך לשמוע, וגם דברים שינעמו לך רק בשלב מאוחר יותר לשמוע.
כתבת כמה משפטי מפתח – 'אני אוהב את ה' וסוג של בעל תשובה, ומצד שני יראת השמים הסתלקה ממני במהירות מטורפת'. 'עמוק בלב אני מאמין בה' אבל לא מעבר'. 'אפילו יראה הסתלקה ממני כי אני מרגיש שבמילא מקומי בגיהנום'.
אתה מרגיש בתוכך שני רוחות אשר נדמות לך זרות לגמרי זו מזו, אתה אוהב את ה', אבל נטול יראת שמים במהירות מטורפת.
ואני הקטן משתוקק ותוהה ביחד איתך, מה פשר התחושה הזאת, האם דיבוק נכנס בך, האם דיבוק נכנס בנו בני האדם שכך אנו חושבים לעיתים קרובות על עצמינו, כאילו אנו עומדים בתווך בין הדבש לגחלים, רגע אחד טועמים מן הדבש ובאותו הרגע נכווים מן הגחלים.
הדבר ברור, ישנו פער בין הרצוי למצוי.
במקרה שקיבלת פקודה לבצע תפקיד מסוים, כמו לבנות ארון, ואכן בנית אותו. כל הכבוד לך. פעולת בניית הארון מורכבת מ-0 ומ-1. אין אמצע, או שהצלחת לבנות את הארון, או שלא הצלחת.
לעומת זאת, אם ביקשו ממך לכתוב עבודת גמר על נושא מסוים, האם ישנה מידה להצלחה? כן, ישנו ציון כלשהו על העבודה, הציון משקף אמת מידה מסוימת של הצלחה על פי פרמטרים מסוימים שנקבעו. אך ישנו רצף ארוך של כתיבת עבודה, אפשר לכתוב עבודה בסיסית ממש, אפשר להרחיב, אפשר להאריך, אפשר לעשות אין סוף בעבודה זו.
גם אם קיבלת 100 בעבודה, אפשר היה לכתוב אותה בעוד צורות רבות, טובות יותר ופחות, ועדיין לקבל את אותו הציון.
לפעמים אפילו, לא כדאי לכתוב עבודה טובה מידי, כדי לא לאבד את הכוחות לדברים אחרים.
ולאחר מכן, לא כל מי שהצליח בכתיבת העבודה, יצליח גם ביישום העבודה, זה כבר עולם אחר לגמרי. וכן הלאה.
עוד דוגמא, נתבקשת לשמור על חמשה ילדים למשך מספר שעות ולהעסיק אותם. כמה צורות ודרכים יש לעשות זאת, אין סוף. אפשר לשחק איתם, ואפשר לתת להם לראות סרט, אפשר ליצור איתם יצירות ולספר להם סיפור, אפשר לתת להם לעשות משהו עם עצמם, ואפשר גם לתת להם לריב. הכול אפשרי. ובכולם המטרה הושלמה.
וגם אם המטרות נכשלו במעט, הם בוצעו, והם מקדמות אותנו הלאה למקום אחר.
*
תפיסה מושרשת מאוד ורווחת בקרב רבים וטובים ביחס לדת, היא תפיסה דיכוטומית מאוד, תפיסה שאינה מניחה אף צבע לבד משחור ולבן, צדיק ורשע, חסיד ונבל, טוב ורע. תפיסה הסוברת בתוכי תוכה, כאילו להיות יהודי דתי, היינו לבנות ארון מאיקאה, יש אדם, יש חוברת כללים, וצריך להתחיל לבצע 1 אחר כך 2 ואחר כך 3. וכן הלאה. ובגיל שיבה צריך להיות אחרי הכול, מושלם ושלם בכל.
התפיסה הדיכוטומית הזאת כל כך מושרשת בנו ובנפשנו פנימה, עד שאם מישהו קם ורק נדמה מדבריו כאילו הדבר אינו כן, אנו קמים עליו לטורפו. קשה לנו מאוד לשמוע אפילו קצת אחרת, קשה לנו משום שזה מערער משהו באמונה שלנו, משהו בקדושה, משהו באידיאל השלימות. זה פוגם בנו, זה הופך אותנו לרגילים, וזה כואב לנו.
אנחנו מעדיפים בכל מאודנו לחשוב, שמי שעושה דברים מסוימים, ה' אינו אוהב אותו. זהו וגמרנו, ה' אינו אוהב אותו, לנצח נצחים, לעולם ועד. הוא כאן אדם ששנוא על ה' יתברך וחסל. ואם תעז לומר לו אחרת, הוא יהפוך את העולם לתוהו ובוהו. פגשתי רבים כאלה, לא כולם אמרו זאת בפירוש, אבל זאת הייתה התחושה הקשה. אני אפס אפסים, וה' שונא אותי, כי הרי כך כתוב במפורש ממש, בגמרא ברמב"ם ובשולחן ערוך. ואם כתוב כך, הרי זה כך.
אז הנה אני כאן איתך במכתב זה, ולא חושש לומר לך, שעולמינו הצר אינו כן, ממש לא. תורתנו הקדושה נותנת לנו תפקיד חשוב מאוד, נעלה מאוד, ואף קדוש, אך גם ארוך מורכב וחלקי, לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין ליבטל ממנה.
אתה כאן והתורה כאן, כדי לקדם לעבר, כדי להיות מעותד לתכלית, כדי לעבוד, כדי לכתוב עבודת חיים. כל אחד כותב בצורה משלו, זה כותב לאט וזה כותב מהר, זה כותב ברצף, וזה כותב ומוחק כל העת. זה ספרו טבע במים והוא מתחיל מחדש עם דפים חדשים. זה כותב באריכות וזה כותב בקצרה. אך כולם כותבים ספר של חיים. תורת חיים.
אם יש דברים שרציתי לומר לך, הרי שזהו הדבר ראשון שרציתי לומר לך, אנא חשוב עליו היטב, ואם נכון הוא בעינך, הסק ממנו מסקנות. מסקנות של רגיעה נפשית, של תחושת חשיבות למטרה עליונה. של יוקרת אישיותך ותפקידך.
בראשונה, זה יקל עליך מאוד, אתה תירגע ותנשום עמוק. הכול יהיה בסדר.
כדאי לך מאוד לבצע את הסוויץ' הזה במוח, כי אם לא תסגל דפוסי חשיבה והתנהגות שונים ממה שהיו בעקבות השינוי הזה, יקשה עליך להמשיך הלאה, בכל תחום. משום שאתה מניח אבן נגף ענקית בפתח בית נפשך, שלא תיתן לך לעולם לצאת החוצה לאוויר העולם.
*
אתה ממשיך וכותב שהגעת למסקנה שלא רק שה' אינו אוהב אותך, ולא רוצה בך, אלא גם אין לך חלק בדת היהודית, משום שאינך נמשך לנשים, ואתה גזור לבדידות איומה, וממילא מוכחת שנאתו הגדולה לך ולשכמותך. והשורש לכל הבעיות זה כמובן חוסר הקבלה שלך את הגזירות האיומות שניחתו עליך על ידי הבורא שונאך הגדול והאיום.
כלומר, לא די בכך שאתה מלקה את עצמך בשוטים, ותופס את עצמך כל כך גרוע, וכל כך שפל, וכל כך שנוא על ה' יתברך. אתה מוסיף ומסיק מסקנה מרחיקת לכת, שבעייתך העיקרית היא שאינך מקבל את הכול באהבה וברצון ובכניעה, ואולי אפילו בשמחה.
ושוב, זה חוזר לאותו המקום, דפוס חשיבה מאוד חלוק לשניים, ה' שונא אותי, ואני צריך עוד יותר ועוד יותר להיכנע ולהתכופף, וכל תנועה שלי ימינה ושמאלה, רק גורעת ומשניאה אותי עוד יותר על הקב"ה.
הרשה לי לחלוק עליך, מעט. אני לא חושב שה' שונא אותך, אני חושב שיש לך חלק ואפילו חלק גדול בדת היהודית. אינך מוכרח להימשך לנשים, ולהיות בודד, וכמובן, אינך אשם בכלום, ואין צורך שתקבל על עצמך את הגזירות האיומות למענו יתברך, ודאי שלא מוטל עליך ללכת נגד טבעך ולשמוח בכל דבר עצוב, אתה כאן בעולם, וכאן עצובים מדברים מעציבים.
במצב כזה שהינך נמצא, ובתודעה שכזאת שאתה חי בה, יהיה לך מאוד קשה להגיע לעבודת ה' מינימלית, אדם בטבעו אינו יכול להתנהל תחת מגף שכזה, תחת שוטים מלקים שכאלו, אין לזה קיום.
אל תותיר את עצמך מחפש ומנסה ללא הרף להכריח את עצמך לקיים מצוות ולהיות עבד ה', רק כי אתה יודע עמוק בלב שזה נכון, כי זה לא יצלח. זה גדול עליך. עליך להירגע להשתחרר, ולעבוד את ה' בצורה נכונה וראויה לך.
אתה כותב בתחילה נקודה ראשונה שתפסה את ליבי בדבריך הכואבים – 'אפילו יראה נסתלקה ממני'. ואני שואל, למה לך יראה, הרי מאמין אתה בלבב פנימה בקיומו של בורא לעולם, אולי אינך זקוק ליראה אלא לאהבה. אהבה גדולה, רגיעה עצומה, חיים שלווים ונכונים. כך ה' רוצה אותך ולא אחרת. אין לך ברירה אלא לעשות רצונו של מקום ולהירגע, למענו ולמענך.
*
אני רוצה לומר לך כמה מילים על מה שכתבת שאינך נמשך לנשים.
ראה יקירי, אתה מתמודד, מאוד מתמודד, התמודדות זו היא התמודדות השייכת לליבת החיים, אהבה, תשוקה, חיבור, חיי נישואין. התמודדות זו עומדת במרכז חייך ללא ספק, והיא אבן נגף כמעט בכל רגע ורגע בחייך.
ליבי עימך באמת ובתמים. דע לך, שבדורנו המבורך אינך בודד כלל, עימך בבדידותך רבים וטובים המבקשים בכל ליבם ישועה ואהבה נכונה, ואין זה דבר פשוט כלל ועיקר.
לי הקטן יש מספר דברים ודיבורים להציב לך בנושא זה, מניסיוני שצברתי במהלך השנים בהם אני חי, ואתה תבחר לך מאשר תבחר…
ראשית לכל – 'רוגע', בכל התמודדות שהיא, זאת וגם אחרות, ישנם לחצים ורעשי רקע המפריעים לבודד את ההתמודדות, לבחון את גודלה, ולהתמודד עימה ומולה. למעשה הייתי אומר, שלרוגע שני תפקידים קריטיים בעניין הזה. הרוגע חשוב מאין כמוהו כתנאי מקדים לכל אפשרות של דיבור אפילו על התמודדות זו, וכמו כן, הרוגע אין כמוהו לעזרה ותמיכה ופתרון לחצי מבעיית ההתמודדות הזאת.
להיות רגוע פירושו, לא להיבהל, כל אדם מתמודד עם בעיות, העולם עמוס בבעיות, המגוון הגדול ביותר שיש בעולם הוא של בעיות ורחשי נפש של בני האדם. הכול בסדר, באנו כאן כדי להתמודד לפתור בעיות ולנסות לעבוד ולהקדם.
התמודדות זו היא חלק מאבני הדרך שיש בעולם בדרך אל האושר. צריך ללמוד לחיות איתה, ולקבל פרופורציות עליה ואליה.
דבר נוסף – 'הפרדה', כל התמודדות שכזאת כרוכה משוקעת ובלולה במידה רבה מידי בעניינים רבים של דת, של עוון, של שנאה מה', של חטא נורא ואיום. כפי שכתבת במילים רבות, אני אדם נחות, שנוא, ירוד, שפל.
צריך לחשוב על כך היטב ופשוט להתנטרל, פשוט כך. התורה תורתנו היא תורת חיים, ומשכך היא אינה רודה בנו לשווא. אדם שאין בו יד אינו מחויב בהנחת תפילין, פשוטו כמשמעו, בלא שום פקפוק. אין שום חיוב לבנות פרוטזה ולהניח עליה תפילין, לא חיוב ולא דרישה ולא כל דבר אחר שמוביל או רומז לכך. התורה היא תורת חיים, וחי בהם, התורה מכוונת לדרך גדולה של מוסר, דרך גדולה של התמזגות ושימוש בכלי החיים לטוב, דרך גדולה של אמונה, דרך גדולה של אמת. לא דרך של מלחמה נגד החיים בכל כוח שהוא, ממש לא.
לכן עליך להירגע, אינך רע, אינך חוטא, אינך רשע. אתה בסך הכול אדם מועדף שקיבל תפקיד חשוב מאוד, תפקיד אחראי, תפקיד מעניין, תפקיד מאתגר, תפקיד שמשחקים בו כל רגשותיו של הלב על כל תהפוכותיו. אתה ראוי לכך, עובדה שנבחרת.
כמובן, יש לך התמודדות נפשית עמוקה מאוד, והתמודדות חברתית גם כן יש לך, לא קלה בכלל. אלו הם ההתמודדויות שלך, תהיה מכוון אליהם.
הלאה – 'עצב', התמודדות זו מלווה בדרך כלל בתחושות פנימיות ועמוקות של חוסר מימוש, חוסר תכלית, חידלון עצוב, של ייאוש ענקי. ייאוש עמוק מאוד, ייאוש כל כך פנימי ועמוק, שפשוט משתק כל יכולת להתרומם. לא ייתכן לקום ולפסוע, כשעל הגב ישנה משקולת כבידה וגדולה של מאות ק"ג, כל תנועה מסתכנת בנפילה רבתי ובפציעה. זה מאוד קשה, מאוד. בהחלט קשה משתק ומעציב.
אני חושב שאחרי הדברים הראשונים הללו שדיברנו עליהם מקודם, אפשר כעת להתחיל ולדבר על ההתמודדות הזאת, לדבר על כך, לספר, לבחון, לבדוק את הלב היטב. כאן רצוי ומקובל ונכון שהדבר יעשה מול איש טוב ומקצועי, מישהו שישמע ויקשיב, מישהו שיהיה שם במקום קבוע ובזמן קבוע להקשיב לבחון ולייעץ. מישהו שמחד יכיל באמת ומכל הלב, ומאידך, ידע לברור היטב יחד איתך את הסולת המשובחת מתוך כל חייך, לטפח אותה, ולהצמיח בך עץ איתן של מימוש בטחון ועוצמה.
בהמשך אפשר יהיה לעבור לפרקטיקה, ישנן רבדים רבים ועמוקים בנפש, בתשוקה ובמשיכה, באהבה ובגילוי. שם תבדוק היטב מה קיים בדיוק ומה לא קיים, אולי יש כן איזשהו מקום קטן וחם שאותו אפשר יהיה לטפח ודרכו יהיה ניתן לפתח ולבנות משהו. ואולי לא. אבל נוכל לפחות לבחון את הסיכוי.
*
ואולי לא, אולי העצב יהיה גדול יותר, העצב על החיים, על הפספוס, על חוסר המימוש, אולי. או אז לכל הפחות תדע את אשר יש בך, תדע שניסית, תדע שעשית הכול. תתפלל רבות, ואין לי ספק שאלוקים הגדול יועיד אותך לדברים גדולים ועצומים, למימוש נכון של חייך בעז"ה, איך? זאת לא נדע, עליך לגלות זאת בעזרת תפילות השתדלות ותמיכה מסובביך.
אני תקווה שדברי יחכימוך ויטוו בך מחשבות של חכמה ואולי אף מעשים
עימך בליבי
דוד ב.
[email protected]
דלג לתוכן
