שואל יקר מאוד.

אבקש שתסלח לי על איחור תשובתי. שאלה יפה ויסודית כשלך ראויה למענה מפורט, ועקב מספר אירועים משמחים לא הזדמן לי להגיע לכך. מבין מילותיך ניכרת מחשבתך העמוקה. תהייתך אודות הצדק של מתן השכר והעונש הינה שאלה הנוגעת בשורשי האמונה בשכר ועונש. ברשותך, אני אציע בפניך שתי אפשרויות לתשובה, שאקווה שתמצא בהם מענה.

במשנה בפרקי אבות (פ"א מ"ג) מובאת אמירתו הידועה של אנטיגנוס איש סוכו, תלמידו של שמעון הצדיק: אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא היו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס. הרמב"ם בפירושו על המשנה כותב כך: "פרס ייקרא הגמול אשר יגמול האדם מי שאינו חייב לו בדין, אלא יעשה זה על דרך החסד וההטבה, כמי שיאמר לעבדו, או לבנו הקטן, או לאשתו: עשה כך, ואתן לך דינר או שנים. וזה הוא ההבדל בין פרס ושכר, כי השכר חייבים בו בדין".

בהמשך דבריו מספר הרמב"ם: "והיו לזה החכם שני תלמידים, שם האחד צדוק ושם האחר ביתוס, וכאשר שמעוהו שאמר זה המאמר, יצאו מלפניו, ואמר אחד מהם לשני: הנה הרב כבר באר בפירוש שאין שם שכר ולא עונש, ואין שם תקוה כלל, כי לא הבינו כוונתו עליו השלום. ונתחברו זה לזה, ופרשו מן התורה. והתקבצה לזה כת ולזה כת, יקראום החכמים צדוקין וביתוסין". מקור דבריו של הרמב"ם הוא מדברי חז"ל (אבות דרבי נתן פ"ה מ"ב).

והדברים טעונים ביאור רב. ראשית, מדוע נקט אנטיגנוס במילה פרס ולא במילה שכר, והלא לכאורה היה ראוי לכתוב את המילה המדויקת יותר. ועוד, מדוע כותב הרמב"ם שה' אינו חייב לגמול עמנו שכר, והלא אנחנו עושים את מצוותיו. דבר נוסף הטעון הסבר, מה היתה הטעות של תלמידי אנטיגנוס.

המפתח להבנת דברי המשנה מופיע בחז"ל (ויקרא רבה, אמור, פרשה כז, סי' ב; פסיקתא, פיסקה ט אות ב), שדרשו על הפסוק (איוב מא, ג), מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם, וזה לשונם: "רוה"ק [=רוח הקודש] אומרת מי הקדימני ואשלם, מי קלס לפני עד שלא נתתי לו נשמה, מי מלל לשמי עד שלא נתתי לו בן זכר, מי עשה לי מעקה עד שלא נתתי לו גג, מי עשה לי מזוזה עד שלא נתתי לו בית, מי עשה לי סוכה עד שלא נתתי לו מקום, מי עשה לי לולב עד שלא נתתי לו דמים, מי עשה לי ציצית עד שלא נתתי לו טלית, מי הפריש לפני פאה עד שלא נתתי לו שדה, מי הפריש לי תרומה עד שלא נתתי לו גורן, מי הפריש לפני חלה עד שלא נתתי לו עיסה, מי הפריש לפני קרבן עד שלא נתתי לו בהמה".

במילים אחרות, הקב"ה לא חייב לנו שום שכר!! את המצוות אנחנו עושים בחפצים שהוא נתן לנו. בלי שהוא היה נותן לנו חיים, בית, ילדים, כסף, ועוד, לא היינו יכולים לעשות כלום. נמצא שבעצם אנחנו עושים את הכל בדברים שלו. אז איזה שכר מגיע לנו?

הדבר היחידי שאותו אנחנו יכולים לתת להקב"ה, זהו הבחירה בטוב. הבחירה בטוב תלויה אך ורק בנו, שכך מקובל בידינו מחז"ל (ברכות לג, ב, ועוד) שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ממילא זה הדבר היחיד שאנחנו עושים באמת; והקב"ה ברוב חסדיו משלם 'מענק' על מעשים שנעשו מבחירתו הטובה של האדם.

ממילא מובן מאוד מדוע אנטיגנוס השתמש במילה פרס, ולא שכר. הטעם לכך הוא שאין הקב"ה חייב לנו שכר אמתי, אלא רק מענק; וזוהי גם כוונת הרמב"ם. טעותם של צדוק ובייתוס היתה שהם חשבו שהקב"ה לא נותן מאומה. הם לא דייקו בכוונת רבם, שהתכוון לומר שהקב"ה נותן מענק ולא משכורת. כתוצאה מטעותם הזו, הם כפרו לגמרי בכל המערכת של שכר ועונש, ויצאו לתרבות רעה.

לאחר שאנחנו מבינים שבעצם השכר מה' מוגדר כמענק ולא כמשכורת, ניתן להבין מדוע אין השכר זהה. בשעה שאנחנו באים לחשב סכום של משכורת, צורת החישוב היא פשוטה מאוד. המעביד רוצה לתת כמה שפחות ולקבל כמה שיותר, והעובד רוצה להיפך. הסכום שנקבע בסוף, הוא נקודת המפגש בין הרצונות המנוגדים הללו. ככל שלמעביד יהיה יותר ענין בעובד, יכולת המיקוח שלו תהיה פחותה יותר, וכן להיפך. ולכן שני עובדים הנמצאים באותו דרגת צורך, אמורים לקבל שכר זהה.

כאשר מדובר על מענק הניתן בחסד, עבור בחירה בטוב, שונים הדברים לחלוטין. כאן החישוב צריך להיות תלוי בגודל הבחירה. כלומר, עד כמה האדם בחר בטוב מתוך רצון טוב, וכמה מתוך זה קרה לו 'בטעות'. אדם שנתן צדקה למשל, עיקר השכר שמגיע לו הוא על בחירתו הטובה לתת מכספו לעני. כעת אנחנו נבדוק, כמה אחוזים מאותה נתינה נבעו מרצון טוב, וכמה מאי נעימות.

אוסיף ואחדד את הדברים על ידי דוגמה נוספת שמופיעה בתחילת ספר 'המספיק לעובדי ה', לר' אברהם בן הרמב"ם. בפרק שנקרא 'ההליכה בחוקות התורה', מאריך ר' אברהם ומתאר מספר צורות של עבודת ה'. אדם אחד שמר שבת ולא חיללה בעשיית מלאכה; משנהו התבונן באמונה שהקב"ה שבת ביום השביעי; והשלישי התעמק עוד ועוד בענין זה; האם ניתן להשוות בין המצווה שקיים הראשון, למצווה שקיים השלישי? האם ניתן לתת להם שכר זהה? שוויון במקרה זה [וכמו במקרים רבים נוספים] יגבול בחוסר צדק.

בקצרה, לא ניתן להשוות בין מעשה מצוה שנעשה על ידי אדם צדיק לבין מעשה מצוה שנעשה על ידי אדם פחות צדיק שמחשבתו אינה מכוונת רק למעשה המצווה. ממילא לא ניתן לתת מענק זהה לשתיהם על המצווה שהם עשו.

אולם לאמיתו של דבר, ההבדל ביניהם נובע מסיבה נוספת. השכר של העולם הבא, אינו מענק כספי, יהלומים ומרגליות וכדומה. השכר בעולם העליון מתבטא בקרבת ה'. הנשמה של האדם מתדבקת במקור מחצבתה, וחוזרת ליהנות מזיו השכינה. אין לנו מילים וכלים להבין בשכלנו השרוי בתוך גוף עכור, מהו פירושו של שכר זה; אך זאת אנחנו יודעים בבירור, שלנפש הפנימית שבתוכנו, זהו השכר והעידון הכי מיוחד שיש.

כל מצוה שאנחנו עושים מזככת את נשמתנו, ומעניקה לנו אפשרות להתקרב להקב"ה. זו הסיבה שלא ניתן למכור מצוה למישהו אחר, מאותה סיבה שלא ניתן למכור 'דיאטה' שעשית למישהו אחר. התוצאה של המצווה, וקרבת ה' שהושגה בעקבותיה אינם ניתנים להעברה לאחר. זו גם הסיבה שאדם שמתחרט על מצוות שעשה בעבר, מאבד את מתן שכרם (קידושין מ, ב). אדם שאינו רוצה לזכות בקרבת ה', לא יקבל אותה בעל כרחו.

ממילא לא ניתן להשוות בין השכר של הצדיק לשכר של הרשע, מכיון שהיכולת שלהם להשיג את קרבת ה' אינה שווה. ננסה לתאר זאת במשל [שכבר הובא ברמב"ם (מורה נבוכים, ח"ג, פרק נא) בענין אחר]. מספר אנשים הצילו את חיי בן המלך ושכרם היה שהורשה להם להיכנס לארמון המלך למספר שעות. הראשון נעצר על יד מגש הפירות בכניסה; השני התבונן בתמונת הנוף הקסומה התלויה בחדר המבוא; השלישי נכנס אמנם פנימה לחדר המלך, אך הוא התרגש מדמותו של המלך ולא שוחח אתו מאומה; והרביעי שוחח עם המלך מספר רגעים.

האם ניתן לומר שהם קיבלו שכר שונה? לא. הם קיבלו את אותו שכר, אלא שכל אחד נהנה ממנו לפי הכנת שכלו ותכונותיו. גם שכרו של העולם הבא כן הוא. כפי שמושגיו של האדם בהקב"ה גבוהים יותר, כך קרבת ה' שלו תהיה משמעותית יותר. וכן להפך.

ממילא הרשע שעשה מצוה, איך שייך לתת לו קרבה לדבר שהוא לא מבין בו כלום? אין לנו ברירה אלא לשמחו במגש הפירות שבכניסה…

אקווה שכעת הדברים ברורים לך. אם תרצה נוכל להמשיך ולדון בסוגיה חשובה זו.

בהערכה ובידידות.

בניהו.

[email protected]>