שואלת יקרה וחביבה!!
קראתי את שאלתך המפורטת בחיוך הולך ומתרחב.
איכשהו, בין תיאורי הקושי והלבטים שאת חווה, הצלחתי לתפוס שיש כאן בחורה עם עומק לא רגיל. עם עושר נפשי ורגשי פנימי, מודעות עצמית ברמה מרשימה והמון תוכן ומחשבה. וכמו שהגדרת עולם פנימי, אפשר להבין שלא סתם את עסוקה כ"כ בשאלות על עצמך ועל החיים. זה מתחיל ממעיין נובע ועמוק של אישיות רגישה ועשירה.
אני מתארת לעצמי שאת מודעת לייחודיות שלך, ומניחה שגם הסביבה כבר קלטה אותך…
אנסה להתייחס לשאלותייך לפי הסדר, פחות או יותר, בתקוה שנצליח לגעת לפחות בעיקרי הדברים, לעשות קצת סדר ובהירות, ועד כמה שהצלחתי לרדת לעומק כוונתך.
נתחיל בשתי הראשונות:
- למה חוסר ודאות כל כך קשה לי, ולמה שינוי קטן יכול להפעיל אצלי תגובה הרבה יותר גדולה מהאירוע עצמו?
- האם יכול להיות שאני לא באמת מפחדת רק מהשינוי, אלא ממה שהשינוי מוכיח לי כביכול – שאי אפשר לסמוך על שום דבר וששום דבר לא יציב?
בהחלט, יכול להיות… הניסיון להבין את עצמך הוא תחילת התשובה.
ואם כבר את בעניין של מחשבה וניתוח עצמי, מה זה בעצם בשבילך – שאי אפשר לסמוך על כלום? מה חוסר יציבות מסמל עבורך – שהוא מעורר אצלך תגובה משמעותית כל כך? אולי משהו פתאומי שקרה פעם בנסיבות מיוחדות וגרם לך לזיכרון טעון מאוד?
בדרך כלל, כאשר אנשים מגיבים באופן שונה מהמקובל, בצורה לא פרופורציונאלית – זה יושב על משהו אישי.
זה לא חייב להיות בעיה, לפעמים זה אירוע שקרה ויושב אצלך בהיסטוריה ומתריע מפני אירועים דומים (עברת פעם שינוי פתאומי-טראומטי? נסי להזכר)
לפעמים זה סגנון אוירה שגדלת בה או דפוס מסוים שהתרגלת לחשוב בו מסיבה מסוימת
(לדוגמה – יש ילדים שגדלו בבית 'ייקה' שהכל לפי התכנית ועם סדר יום מדויק, באופן ששינוי יוצר חוסר אונים ובלבול גדול) –
ולפעמים אחרי מעקב עצמי אולי תשימי לב שזה לא תמיד ככה – אלא רק במקרים מסוימים שיש ביניהם קשר שמסביר את העניין…
(לדוגמה – אולי מדובר דווקא בשינויים במסגרת הלימודים? בשינויים שקשורים לבני אדם מסוימים? או מקומות מסוימים? ומה זה בא לומר? הכרתי תלמידה שכשביטלו שיעור שהיא אוהבת – זה תסכל אותה ברמות קשות עד דכדוך. אחרי מעקב היא הבחינה שיש קשר בין השיעורים האלו לשינויים נוספים בסגנון זה והבינה שזה יושב על קשר יוצא דופן עם מורות מסוימות…)
אם תצליחי להגיע למסקנה מסוימת ולהבין על מה זה יושב – אוטומטית ההשפעה של זה עלייך תרד קצת. כי תוכלי לגעת במקום שאכן זה יושב על משהו ספציפי שקרה או שייחודי לך ולחייך, ולא משקף את המציאות כמו שהיא. וממילא אפשר להכיל את זה, להתחבר גם לצד השני – האובייקטיבי, שאומר: שינוי זה מעצבן, זה לא נוח, אבל בהחלט לא סוף העולם…
- למה אני מרגישה צורך לשכנע את עצמי לרצות את מה שהמציאות כרגע מובילה אליו, במקום להחזיק את הרצון שלי ובמקביל להסכים לכך שאני לא יודעת מה יקרה?
זו שאלה יפה מאוד. לדעתי היא כוללת בתוכה שני מושגים ידועים בפסיכולוגיה.
יצא לך לשמוע על המושג מנגנוני הגנה?
לפעמים כשיש קושי משמעותי לחוות רגשות ומחשבות מסוימים, האדם מפתח לפעמים באופן לא מודע – דרכי התמודדות שיגנו עליו מהרגש הקשה. מעין בונקר מחשבתי שחוסם את הרגש השלילי מלפגוע בו.
אחד מהמנגנונים הידועים הוא בדיוק זה – לשנות את דעתי בהתאם למצב, כדי לחוות מצב 'תקין' ו'טוב' עבורי, ולא להתעמת עם אכזבה קשה או חרדה וכדומה.
'מפטרים אותי מעבודה? באמת חשבתי להתפטר כבר'… 'האורחים ביטלו? באמת אין לי כוח שיבואו עכשיו.. בסוף הם באים? דווקא יש לי כוח וזה משמח מאוד…'
מנגנון הגנה הוא לא בהכרח שלילי. כל עוד הוא יעיל ועוזר לך להתמודד עם המצב בצורה תקינה וזורמת, את יכולה להיות מודעת אליו ולקבל אותו.
מצד שני, אני שומעת מהשאלה שעצם הסתירה הפנימית הזו מפריעה לך, כי את מודעת לכך שזה לא הרגש הטבעי שלך, ואת לא רוצה להיות כפופה לחרדות או לחשש מאכזבות – שינהלו את הרצונות שלך…
וכאן נכנסת נקודה שממש רמוזה בשאלה שהצגת.
ישנה גישה טיפולית הנקראת ACT – שפועלת בעיקרון של קבלת המחשבות והסכמה לפעול – למרות קיומן של מחשבות מטרידות. למעשה בשיטה הזו מתרגלים שימת לב למחשבות הצפות בי – לדוגמה – 'הדבר שאני מייחלת לו אולי לא יקרה/הטיול עשוי להתבטל/השידוך שהציעו לי אולי לא רלוונטי…' –
להכיר בהן שהן מחשבות בלבד, שעולות בי ומטיילות "כעננים בשמי התודעה"… לצפות בהן מהצד, ובד בבד לעשות מה שכרגע מוטל עלי בהתאם לנסיבות הקיימות.
אצלך נראה שכבר קיימת מודעות למחשבות הצפות בך, ואולי דווקא כאן יתאים תרגול מהסוג הזה.
לחשוב לעצמך: "אני מאוד רוצה שX יקרה. אני לא יודעת אם אכן זה יקרה ואין לי שליטה בתוצאה. אני מוכנה לחיות עם אי הודאות הזאת".
תוכלי לזהות "בקול" את נקודת ההגנה – "אם אחשוב שאני רוצה Y יהיה לי קל יותר". ומשם – "אני שמה לב שיש לי כרגע צורך לשכנע את עצמי". ובשלב האחרון – "אני מסוגלת לרצות מאוד שיקרה X ובו זמנית לא לדעת אם זה יקרה. אני יכולה לחשוב מחשבות אחרות..".
המטרה בשיטה הזו היא לחיות בשלום עם המחשבות שעוברות בך, בין אם הרצון המקורי נשאר ובין אם הוא משתנה (ולפעמים הוא באמת משתנה!). ולהגיע לשלב בו את פועלת בהתאם לנתונים שיש לך, ולא אבודה ותלויה ברצונות וברגשות משתנים.
מתאים לך לנסות תרגול כזה?
- איך לומדים בפועל גמישות? לא רק להבין בשכל ש"צריך להתגמש", אלא מה עושים ברגע האמת, כשהשינוי עצמו מעלה המון מחשבות ורגשות?
- איך אפשר להישאר רגועים כשאין תשובה, בלי להפוך את חוסר הידיעה לסיפור של "שוב הוכיחו לי שאני לא יכולה לסמוך על כלום"?
נראה לי שהתשובות כלולות בשורות הקודמות. איך מתגמשים – מנסים ליצור "ניתוק" מהרגשות והמחשבות. להתבונן בהם מהצד, כאילו את עומדת על גשר וצופה בנחל גועש, ולא שוחה בתוכו. לנתח ולהבין את הרגשות. אפשר – אם יש לך אופציה, גם לרשום אותם בטבלה. ובעמודה מקבילה להבין – מה המחשבה הזו אומרת? על מה היא יושבת? מה מדויק בה ומה הוספתי מעצמי? ומה למעשה צריך לעשות עכשיו? – סידור הדברים מול העיניים עוזר 'להתקרקע' בתוך הסיטואציה – ולפעול בהתאם למצב.
- איך אפשר להיכנס לעתיד עם תקווה ורצון, אבל בלי לדרוש מהמציאות להיות בדיוק כמו שדמיינתי?
כאן אני מתלבטת כמה ירדתי לעומק כוונתך, אם מדובר בחשש לעניין ספציפי או באופן כללי.
דברת על הבית ועל החשש שתגלי שמשהו שונה ממה שחשבת, קצת קשה להרחיב בתשובה כשהשאלה מאוד כללית ולא מפורטת.
אני כן יכולה להגיד לך בכלליות, שחששות בנוגע לשידוכים, לנישואין ולהקמת הבית – הם מצויים מאוד, אולי הרבה יותר ממה שאת יכולה לשער. הרבה נערות חוות לבטים, חרדות ורגשות מורכבים לגבי הנושאים האלו – ובצדק. כי זה כל כך רחוק מהעולם הנוכחי שלהן, זה כ"כ גדול ומשמעותי, ובהחלט, זה יהיה מעבר לשלב אחר לחלוטין בחיים.
אבל אם מסתכלים קצת מסביב – אפשר לשים לב שב"ה יש חתונות רבות, בחורות מתחתנות ואת רואה אותן נשואות ומאושרות, ובעז"ה מקימות משפחה ומנהלות בית, יש כמובן התמודדויות אך יש גם הרבה מאוד שמחה.
נישואין ומערכת קשר זוגית היא דבר שאפשר לומר די בוודאות, שכמו שכל אדם הוא שונה, גם כל זוג – הוא עולם ומלואו, והקשר שלו ייחודי ומיוחד במינו. אבל יש כלל משותף, והוא שכשזוג יהודי מקים בית על אדני התורה ויראת שמים – השכינה נמצאת שם, והם לא מסתדרים 'לבד'…
אז בשלב שאת נמצאת בו כרגע, עוד לא שם – אבל בהחלט מרחק לא גדול בכלל, אפשר לנשום עמוק ולחשוב: "הרפו ודעו כי אנוכי ה'"… כשהרגע הזה יגיע – הקב"ה יהיה איתי יד ביד. הוא יודע מה אני חושבת ורוצה, לגיטימי לחשוב ולדמיין משהו, ובהחלט ייתכן שכשזה יגיע – אני אראה שזה לא רלוונטי… שהאושר מוגדר בצורה אחרת. ואולי דווקא כן יהיה שם מה שרציתי? ואולי יהיה הרבה מעבר לטוב שאני מסוגלת לדמיין?
יש מאמר של המבי"ט על תפילה, שתמיד מחזק אותי בנושא הזה של "לקבל מה שאני רוצה".
הוא מדבר בחשיבות של תפילה, וכמה כדאי לחזור ולהתפלל שוב ושוב על מה שחשוב לנו – מכמה סיבות (ייתכן שאני לא מדייקת אבל זה הרעיון):
- כי אם זה מה שטוב בשבילי, אולי נדרשת מכסת תפילות עבור זה, ואיננו יודעים מה המכסה הנדרשת.
- כי יש שכר-גם לעוה"ב על עצם מצוות התפילה.
- וזה הכי החשוב, והחידוש שהולך איתי: גם אם ה' יודע שזה לא נכון עבורי – התפילות יעזרו לי בוודאות לקבל "דמיון מה ששאל" – כלומר, משהו דומה או קרוב למה שבקשתי, או שהמטרה הפנימית של המשאלה הזו-תתמלא, גם אם כלפי חוץ זה יהיה מצב אחר. (לשם המחשה, אם בחורה מתפללת על חתן ממשפחה מיוחסת וחשובה, כי היא משתוקקת לתחושה של שייכות וכבוד, אבל הזיווג שלה הוא דווקא ממשפחה פשוטה – ייתכן שבתפילותיה הקב"ה יתן לה תחושת ייחוס וחשיבות דווקא אחרי החתונה, כי בעלה יהיה גדול בתורה או איש רב פעלים שיגרום לה להיות גאה בו מעצם אישיותו…)
אז בקצרה: להאמין שהמציאות רחבה יותר ממה שאני מדמיינת, להתפלל על מה שחשוב לי, ולדעת שהמהלך השמיימי יהיה הטוב ביותר בעז"ה…
- איך אפשר להתמודד עם פער בין ציפייה למציאות בלי שכל אכזבה קטנה תרגיש כמו משהו שמערער את כל התמונה?
שוב, נראה שהתשובה נמצאת בשורות הקודמות. אם נרצה לדייק לגבי ההגדרה הלא פשוטה הזו של תחושת ערעור וחוסר יציבות – להבין מה זו אכזבה בשבילי ולמה. איך היא יוצרת אצלי תחושה כ"כ מערערת. ולתרגל מודעות למחשבות שצפות בי, עם ההכרה שאלו מחשבות, ולא בהכרח מציאות…
- איך בונים "מקום בטוח" פנימי – תחושה שגם אם אני מתאכזבת, לא יודעת, או מגלה שטעיתי, אני עדיין יציבה ולא חייבת מיד לפתור הכול או לשנות את הרצון שלי?
דווקא לגבי השאלה הזו אני מרגישה סוג של השגחה פרטית שהשאלה שלך הגיעה אלי בדיוק בתקופה הזו. הצפת נושא משמעותי במאמר שבדיוק עסקתי בו במהות הימים של חג הסוכות.
הרעיון של "מקום פנימי בטוח" נמצא חזק ברעיון של מצוות הסוכה.
אנו רגילים לחיות בין קירות של "ביטחון", תחת קורת גג של הבית, של מה שמסמל עבורנו את שיא הביטחון והשלווה. המקום הפיזי שאנו מטפחים לאורך השנה, והחיים…
ודווקא בסוכות הקב"ה אומר לנו לצאת מהמקום הזה בו אנו סומכים על מבנה גשמי ופיזי, לעבור לחיות במקום "מעורער" ולא יציב, שבקלות חודר לשם כל רוח, שמש, גשם… מקום פרוץ ולא מוגן, בעצם. ושם – להתחבר לנקודת הקדושה של "חיים בצל השכינה", להאחז בכוח הרוחני שמגן עלינו בכל שעה ובכל מקום. שמנהל אותנו ומחליט עבורנו.
"כגמול עלי אמו", כמו תינוק שסומך על אמא גם אם היא מטיילת איתו במקום לא מוכר, הוא מרגיש בטוח ומוגן בידיה.
חג סוכות הוא מעין "נופש" עם הקב"ה שבעת ימים – כדי להחדיר בנו גם להמשך את התחושה הזו שאין לבטוח במבנה "חיצוני" ומוכר, לא משנה כמה השקענו בו, אלא דווקא – יד ביד עם בורא עולם… וזה בדיוק כמו לבנות מקום בטוח פנימי, "בלבבי משכן אבנה", סוג של משהו שמסמל בית רוחני פנימי שנמצא איתי בכל מסע ואני יכול לפנות אליו ולהתמגן בתוכו גם כשהחיים לא צפויים ולא מתנהלים בדיוק לפי התכניות…
את הבית הזה אנו בוחרים לבנות בתוכנו, ע"י ההבנה הזו בדיוק-שכלום לא בידינו, אבל יש לנו שאיפות רוחניות, השתדלות ורצון טוב – וקשר עם ה', וזה מספיק.
(זו גם משמעות למילים "שבתי בבית ה' כל ימי חיי – דוד מבקש דווקא בפרק המדבר על מלחמותיו הרבות והסכנות שארבו לו, למצוא ביטחון תמידי בבית רוחני – בית ה'. כי יצפנני בסוכה ביום רעה, הסוכה הפנימית הזו היא המקום לחסות בו ולהנצל…)
אז אולי תרצי לאמץ את הרעיון הזה, באוירת הימים…?
להתחבר לרעיון שיש לנו במהות – את המקום הפנימי הזה שתיארת. העבודה היא להכיר אותו, לבנות אותו, להכנס אליו ולהרגיש בו ביטחון – שמה שלא יהיה, יש לי שמחה של מובלת, של עולל בחיק אמו/אביו שהאחריות אינה עליו, שיש רצון עליון שמנהל אותי ועצם הכניעה אליו – משחררת אותי מכל לחץ…
- איך שומרים על העולם הפנימי ועל תחושת ה"אני" כשנכנסים בעתיד לחיים משותפים, בלי שה"אנחנו" יבוא במקום ה"אני"?
דווקא זה נראה נושא מעניין לדון בו באריכות…
אבל בקצרה הייתי כותבת לך שבהחלט יש תהליך של מעבר מ"אני" לאנחנו", ולפעמים מדהים לגלות איך "אנחנו" זה לא תחליף ל"אני", אלא הרחבה, העמקה ופיתוח מעורר השתאות של "אני"+"אתה".
ובמקום לקבור חלקים באישיות, כחלק מתהליך הנישואין אנו מגלים רבדים עמוקים הרבה יותר באישיות, כאלו שלא חלמנו על קיומם. ואז הביטוי העצמי לא רק שלא נעלם, אלא חי, פורח ומלבלב בעז"ה. כמובן בשיתוף פעולה הדדי ובלי סתירה לעבודת המידות שהיא עבודת החיים, אבל יש שם הרבה הפתעות נעימות, מאחלת לך למצוא אותן בבוא הזמן…
- זה מרגיש כאילו אם יש המון אתגרים בזוגיות, נכון שיש המון מעלות אבל אני מפחדת מהקשיים והאכזבות ושאני ארגיש תקועה בגלל ילדים או משהו שאני אומרת טוב לי עכשיו ככה, אז למה לי??? שזה בכללי בלהתפתח, פתאום אני חושבת על מקצוע עוד מעט [ אני בכיתה י"ב] כאילו כל שינוי מפחיד אותי בא לי את אותם חיים כל הזמן! בלי שינויים בכלל! אפילו יומולדת – אני רוצה להשאר 16 כל החיים. לא רציתי לעשות 17 וגם במעבר מ15 ל-16 זה היה ככה , ובכללי באופי שלי קשה לי עם התחלות ושינויים אבל אני מרגישה שזה מתגבר עם החיים, כלומר- שנה שעברה בתחילת י"א גם היה לי קשה מאד בהתחלה עם השינוי של המורה של אפילו הקרוון, והשנה אני פשוט לא נותנת למורות ללמד אני או יוצאת לשירותים ומתעכבת או מדברת אני לא יכולה לשמוע אותם, ואם לא מסכימים לי לצאת אני מרגישה שאני חיבת לצאת אין לי אויר, כאילו מחייבים אותי להשאר כשאני חייבת לעוף אני צריכה אויר, וזה מבאס אותי כי זה לא נראה טוב, זה נראה ילדותי, עקשנית, שהם לא מבינים שאני מוצפת, אפילו מורה שחשבנו שלא תלמד והיא החליטה ללמד זה ממש הציף אותי כי הייתי בטוחה שלא תלמד ואוף…. ברחתי לשירותים לבכות.
וואו, איזו שאלה מורכבת וטעונה… יכולה לשמוע את התסכול והכאב שבין המילים.
האמת שאני קצת מזדהה איתך. כילדה ובחורה, והאמת שגם כאשה וכאמא, גם אני חווה את זה לפעמים. "זהו, עכשיו טוב, בואו נעצור כאן!" עם הכיתה הזו, עם הסמינר הזה, ליד החברה הזו, עם המחנכת הזו, פליז!! למה להתקדם? למה להפרד? עם הבית האהוב והחדר הפרטי… ואז ב"ה – עם החתן הצעיר והנחמד כמו שהוא, לא יכולה לדמיין אברך עם זקן, הרי אני ילדה קטנה בסה"כ 😊… עם הילדים כמו שהם עכשיו חמודים ומצחיקים עם החכמות שלהם, עם בני המשפחה, עם ההורים הצעירים יחסית… עם הגיל הנוכחי שלי, מי צריך יום הולדת-מלחיץ!… וכן הלאה…
זה קטע שמלווה אותנו, בצדק לגמרי.
כי מי רוצה להתבגר ולהזדקן בסוף, באמת? זה מפחיד.
וסתם, לכל גיל יש מחוייבות חדשה ולא מוכרת. בהחלט…
אבל כנראה שזה לא תלוי בנו, וזה קורה…
אז העצה היא לראות את הצד השני. איזה עולם מרגש צפון לנו מעבר לפינה. במעבר מיסודי לסמינר, משם לעבודה ולשידוכים, מבית ההורים לבית הפרטי שלי בע"ה – באמת כל שלב הוא מורכב, אבל גם מדהים, מלא הזדמנויות, מצמיח ומלמד כ"כ הרבה!
והאדם הולך ומשלים את עצמו, את האישיות שלו, את המבנה הפנימי שלו – עם כל שלב. כילד, כבר מצווה, כבן, כבן זוג, כהורה, כאיש מבוגר…
יש מחקרים שמראים סיבות רבות למה חשוב לגוון, לשנות סביבה ורקע מדי פעם, לא להתקבע על סביבה אחת, אפילו לצאת לנופש מדי פעם… והמעבר הזה משלב לשלב, הוא חיוני לנפש. לבריאות ולתקינות שלנו. וכך ה' ברא אותנו, עם יעד ותכלית ובעז"ה גם אחרי 120 – כידוע, התכלית הנצחית והטוב הצפון האמיתי…
קשה לחשוב על זה לפעמים, אני מסכימה. כי זה רחוק מאיתנו.
אז אולי מדי פעם אפשר להרשות לעצמנו "להתחכך" עם המחשבות המטרידות האלו, לחוות אותן קצת מקרוב, "ללחוץ להן יד" ולאפשר להן לשוטט קצת… כי בסוף הן צודקות. ולא שיש לנו הרבה מה לעשות לגביהן – חוץ מאת חובתנו בעולמנו…
ועוד נקודה חשובה.
את מתארת תחושת הצפה לא רגילה במעברים, במצבים שונים בלימודים… מעניין אותי מאוד לשאול: את חווה את זה הרבה? את תחושת ה"אי אפשר להכיל", את הרצון לברוח, לשאוף אויר צח, את חוסר ההבנה מהסביבה?
כי את מתארת תסמינים של טיפוסי אישיות מסויימים בעלי רגישות יוצאת דופן. (יצא לך לשמוע על המושג "אדם רגיש מאוד"?) וכמו שכתבתי לך בהתחלה – אני מבינה שאת שייכת לטיפוסים ה"מיוחדים". אבל כנראה שמתוך המיוחדים – יש תמיד כאלו שהם עוד יותר. וזה מלווה לעתים קרובות במה שנקרא "רגישות יתר", לפעמים יש גם קשיי ויסות רגשי/תחושתי, אלו תחומים שאולי שווה לך לברר לעומק ולהגיע לאיזושהי אבחנה מדויקת.
לפעמים יש משהו לעשות, ולפעמים רק עצם הידיעה שאין לך בעיה אלא את שייכת לקבוצה ייחודית של בני אדם רגישים, כשרוניים ועמוקים במיוחד, שחווים את החיים במימד נוסף-עמוק יותר – יתן לך יותר הבנה עצמית וכלים להתמודד עם המצבים המאתגרים בחייך…
אם אינך מכירה עדיין – ממליצה לך לעיין בספריה של מרים אדהאן – "מודעות" ו"נפש האדם" – היא מתארת שם (בין השאר) את הטיפוסים הרגישים והעמוקים ונותנת הרבה דרכי התמודדות ותובנות יפות.
מאמינה שזה יתן לך הרבה.
מאמצת את ידך מרחוק, ומאחלת לך חיים של שגשוג ופריחה, תחושת יציבות וביטחון, העמקה עצמית מהנה ומלאת סיפוק, וחיים שבעז"ה רק ילכו ויפתיעו אותך לטובה ולברכה!!
אביטל ר.
דלג לתוכן
