תשובה:

שלום לך שואל יקר!

ראשית, ראוי לציין שכאשר יש אירוע גדול שעובר על הציבור, לא כל אדם מוכן ורוצה להתעסק עם העומק של האירוע, לחלק מן האנשים האירוע עובר איכשהוא וממשיכים הלאה.

לפעמים הסיבה שזה עובר הלאה זה בגלל כל השאלות שמעיקות… מעדיפים לא להתעסק עם השאלות, לנשום עמוק ולחכות שזה יעבור.

אשרייך שיש בך את הרצון להבין, את השאיפה להתחבר ולהעמיק באירוע.

כשיש רצון כזה כנה ואמיתי זו הדרך הבטוחה להיות מושפע באמת מאותו אירוע.

כדאי מאוד לא לעבור הלאה אלא להיות מושפעים מאותו אירוע.

אירוע של פטירת צדיק יכול להיות מקפצה גדולה ברוחניות.

הגמרא מספרת (כתובות קג’ ע”ב), “ההוא יומא דאשכבתיה דרבי, נפקא בת קלא ואמרה: כל דהוה באשכבתיה דרבי מזומן לחיי העולם הבא” (אותו יום של פטירתו של רבי, יצאה בת קול ואמרה: כל מי שהיה בלוויתו של רבי מזומן לחיי העולם הבא).

הרב דסלר שואל שאלה מעניינת על הגמרא (חלק ג’ עמ’ 247), איך זוכים לעולם הבא אנשים שלא ראויים לכך? זה נראה כביכול קסם, אנשים שלא ראויים לדרגה של חיי עולם הבא (כי אם היו ראויים לא צריך את זה שהשתתפו בלוויה, גם בלי זה הם בני עולם הבא), ורק בגלל שהיו בלוויה הם זוכים לעולם הבא…

איך זה קורה? וכלשונו של הרב דסלר “לכאורה העניין תמוה, כיצד מזכים בעולם הבא את אלו שאינם ראויים לכך? הרי עולם הבא הוא דרגה רוחנית שהאדם רוכש לו בעבודתו, ואם האדם לא הגיע אליה בכוחותיו הוא, איך יתכן שיתנוה לו במתנת חינם?”

והוא עונה תשובה מחזקת מאוד: כנראה שאותם אלו שהשתתפו בלוויה של רבי הושפעו מהאירוע מאוד עד כדי כך שהם עלו לדרגה רוחנית גבוהה שהם שייכים לזכות לעולם הבא,

נצטט את לשונו “בהכרח צריך לומר, שאלו שהיו באשכבתיה דרבי התעלו למדרגה כה גבוהה, פטירת הצדיק חוללה בהם מהפכה ושינוי ערכים כה גדול, עד שנהיו לאחרים, נתקו עצמם מעלמא דשקרא (עולם השקר), ונהפכו להיות בני עולם הבא”. מדהים!

בא ננסה להיות מושפעים! להריח קצת מריח עולם הבא, ריח השפעת לווית גדול הדור.

קראתי את שאלתך, והאמת שקצת הרגשתי מבולבל, כמו שציינת בתחילת דבריך “האמת היא שאני ממש מבולבל מכל המצב. מערבולת של תחושות”.

יש כמה נקודות בשאלה שמחולקים לכמה נושאים וכללת אותם במשפט אחד, משפט אחד שיוצר בלבול גדול.

למשל, לא הבנתי איך סגירת חצי מדינה מתחבר עם זה שאדם בן 94 טבעי שילך לעולמו?

האם כבוד בלוויה קשור לגיל הנפטר?

שאלת “מה ה’ אלוקיך שואל מעמך? מה בדיוק רוצים מאיתנו?“, מיד אחרי שכתבת שיש גזירת ‘אל עפר תשוב’ וממילא זה טבעי שאדם נפטר….. אם כן אשאלך ‘מי אמר שרוצים מאיתנו משהו?’

בוא ננסה לעשות סדר בשאלות וננסה להבין מה אנחנו לא מבינים ומה מפריע לנו?

שאלת כמה שאלות:

1. איך אחרי פטירת מרן הגר”ח קמים בבוקר לעולם שונה לחלוטין?

2. איך ‘לכל הרוחות’ סוגרים חצי מדינה?

3. מה עושים עסק מפטירה של אדם בן 94 שמצב בריאותו לא היה מן המשופרים?

4. מה ה’ אלוקיך שואל מעמך? איזה תהפוכות מפחידות העולם עובר? איך מתאוששים?

אם שמת לב, שאלות 1 ו4 סותרות לשאלות 2 ו3.

ב1 ו4 יש כאב/פחד/טלטלה על פטירת מרן, וב2 ו3 יש תמיהה על כל הדבר הזה.

ותמהתי לעצמי, איך מחזיקים 2 תפיסות כאלו בראש? זה לא סותר?

בטח תאמר לי, “זה בדיוק מה ששאלתי, שיש 2 צדדים ושאלתי היא מה הצד הנכון להסתכל”,

ואני חוזר לתמוה איך אפשר להחזיק 2 תפיסות כאלו?

ושנינו צודקים….

נסביר:

רגש ושכל

כל אדם מונע מ2 חלקים- שכל ורגש.

רגשות זה, קנאה, כעס, גאווה, וכו’, שכל זה, מה נכון/כדאי/ראוי/ישר, לעשות/לחשוב/להבין….

(רבות נכתב במשך השנים להבין מה זה שכל ומה זה רגש, כתבתי רק ככותרת כללית להבנת העניין).

שניהם נזקקים לאדם בחיים, גם השכל וגם הרגש,

רק חשוב מאוד לכל אדם למצוא את האיזון הנכון ביניהם.

ניתן דוגמא- יש לי כעס על הפקיד בבנק שלא מאשר לי העברה של סכום כסף מסוים, הכעס מבעבע בי, ויש לי 2 אפשרויות, 1. להוציא עליו את כל הכעס, לצעוק, להתעצבן וכדו’. 2. לדבר אליו יפה ובעדינות ולשכנע, ולחייך וכדו’.

כנראה שהאפשרות השניה יותר חכמה ונכונה, קוראים לה ‘שכל’, רבים מאיתנו עושים את האפשרות הראשונה שקוראים לה ‘רגש’, הרגש שבמקרה זה הוא הכעס משתלט על השכל ומנצח לרגע, אך מפסיד את העברה הבנקאית החשובה, שום פקיד לא ישמח לאשר העברה אחרי שספג צעקות וגידופים.

ניתן דוגמא הפוכה- אמא מחבקת את בנה, גילוי חיבה אנושי בין אם לבנה, ומגיעה השכנה ולא מבינה, מה יש פה? היא שואלת, זה סה”כ ילד רגיל, ויש עוד הרבה ילדים דומים לו, הוא לא יותר חמוד מכל ילד, ואין שום סיבה הגיונית הנראית לעין לחיבוק הכל כך אוהב הזה… מה מצאת בו?

השכנה צודקת, קוראים לה ‘שכל’. אבל האמא זה ה’רגש’, היא מרגישה את האהבה של אם לבנה.

שם אין מקום לשכל…

וכך אנו נעים באיזון הזה של השכל והרגש, פעם השכל צודק ופעם הרגש מרגיש.

מה עושה אדם כשרואה שהאיזון אצלו לא מדויק (לכל בני האנוש זה קורה כל הזמן)?

הוא עובד על עצמו, כשהרגש משתלט לא במקום, הוא מרסן אותו, וכשהשכל מצנן את הרגש לא במקום, הוא הודף אותו ומרשה לעצמו להיסחף ברגש.

האם אנחנו יכולים להעצים אצלינו את הרגש? האם הרגש בשליטתינו?

בוודאי שכן…

בתורה יש הרבה ציווים על רגשות:

“ושמחת בחגך”, “ואהבת לרעך כמוך”, “ואהבת את ה’ אלוקיך”, “ואהבתם את הגר”…

בעיקרון אפשר לתמוה על הציווים האלו.

איך מצווים עלינו לאהוב? או שאני אוהב או שאני לא אוהב….

ושמחת בחגך… ואם אני לא שמח?

כנראה שיש לנו אפשרות לגרום לעצמינו לשמוח, לאהוב, לכעוס, ‘לא לשנוא את אחינו בלבבינו’.

הרגשות הם לחלוטין בשליטתינו, ומוטל עלינו לתפעל אותם במינון הנכון לפי האיזון הנדרש.

נחזור לענייננו, כשיש אירוע גדול שאמור להשפיע עלינו, ואז יש לנו שאלות, אנחנו צריכים לזהות בשאלות שלנו, מי שולט בשאלה השכל או הרגש? מאיזה מקום השאלה מגיעה?

כשתהיה לנו תשובה לזה יהיה לנו יותר קל להבין אם השאלה היא נכונה, ומה המקום שלה, ומי אמור באמת לשלוט.

תנסה לבדוק האם שאלות 1 2 3 ו4 שייכות לחלק הרגשי או לחלק השכלי? ולאיפה באמת הם אמורים להשתייך? אולי צריך איזון, אולי אחד מן הצדדים צריך חיזוק.

אולי 2 התפיסות האלו שמופיעות בשאלות יושבות כל אחת במקום אחר בנפש, התפיסה האחת היא שכלית, והתפיסה השניה היא רגשית

אבלות

שים לב למשהו מאוד מעניין, אדם שנפטר לו אחד משבעת הקרובים חל עליו דיני אבלות.

יש פטירה טבעית מן העולם (גיל מבוגר מאוד, וכלשונך בן אדם בן 94 שמצב בריאותו לא מן המשופרים), ויש טרגדיה (תאונת דרכים, מחלה בגיל צעיר וכדו’).

אך אם תפתח את השו”ע בדיני אבלות תראה, שאין הבדל בין מוות בטרגדיה למוות טבעי לגבי דיני האבלות, על 2 ‘סוגי’ הפטירה חלים אותם דינים.

למה? מוות בטרגדיה הוא יותר קשה, יותר עצוב, ויותר מפתיע, לכאורה היה צריך להתאבל יותר….

הביאור הוא, שמעבר לכאב על הפטירה וצורתה, יש חלק נוסף באבלות, והוא ההיפרדות של האדם מן העולם וההשתייכות שלנו לאותו אדם שהסתלק.

כלומר, כאשר אביו של אדם נפטר עליו, האבלות היא על סיכום החיים כולם שהגיעו לסופם, ברמה האישית וברמה המשפחתית.

על השקעה רבת שנים בכל התחומים שהגיעה לסיומה, על הארוחות בוקר המשותפות, על החיוך שהיה שולח לילדיו, וכן הלאה.

כאשר אדם מתאבל (תשאל אבלים…) הוא לא זוכר רק את השנה האחרונה של אביו, והאם היה זקן או צעיר, אלא כל מסכת החיים של אביו עומדת למול עיניו, מסכת חיים שהגיעה לסיומה, וימי האבל מסכמים את אותם ימים שהיו ואינם עוד,

המוות מסיים את ההתקשרות בין האדם הנפטר למי שהשאיר אחריו, את ‘כל’ ההתקשרות שהיתה במשך כל החיים.

לגבי הנקודה הזו של האבל אין שום הבדל בצורת הפטירה, כל פטירה היא סיום חיים וסיכומם.

[חשוב להדגיש שיש בכי ואבל גם על צורת פטירה, וזה עוד סוג של בכי.

בפרשת חיי שרה כתוב “ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה”, כ’ קטנה, וכותב שם הבעל הטורים “כף קטנה שלא בכה אלא מעט לפי שזקנה היתה”. כלומר שיש מיעוט בכי עקב היותה זקנה, אך זה באמת מדבר בבכי על צורת וסגנון הפטירה].

באבלות זו יש 2 חלקים, החלק שמתייחס לאדם הנפטר בפני עצמו, והחלק שמתייחס להשפעה שהיתה לנפטר על מי שהשאיר אחריו, וכעת הסתיימה.

החלק הראשון הוא הבנה על סיכומם של חיי הנפטר והתאבלות על סיומם, החלק השני, הוא הבנה של החסר שיצרה פטירתו של אותו אדם.

האדם מבין אחרי סיכום חיי הנפטר כמה השקה היתה בין חייו לבין חיי הנפטר, וכמה הושפע ממנו.

בשלב ראשון, יש סיכום של החיים מצד הנפטר שסיים את תפקידו, (איך הוא צלח את החיים והשלים את תפקידו שיועד לו), ובשלב שני, יש הבנה שהסיום הזה הוא גם סיכום הקשר שהיה בין החי למת, וסיום ההשפעה שהיתה בין המת לחי.

חשוב שנבין, שבכל אבלות שמתאבלים יש את החלק באבלות שבו הגיל הוא לא רלוונטי, ואף לא הטרגדיה שבפטירה, האבלות טומנת בחובה את 2 השלבים האמורים, סיכום חיי הנפטר ביחס לעצמו וביחס להשפעה על העולם והסובב.

ובהקשר שלנו:

ראיתי שהגר”מ שטרנבוך שליט”א בהספד על הגר”ח זצ”ל התעסק באחת השאלות ששאלת,

אצטט לך מדבריו “והנה יש ששואלים מהו האסון הנורא שבפטירתו, והלא הוא חי קרוב לתשעים וחמש שנים, והניח בית של תורה, ושמעתתא בפומן בכל יומא, ומעולם לא חשבו שהוא יחיה לעולם שהרי סוף כל האדם למיתה, ועל מה הבכי הגדול הזה?

אמנם בגמ’ (מו”ק כ”ה ע”ב) מבואר שכאשר נפטר רבי יוחנן הספידו אותו ‘קשה היום לישראל כיום בא השמש בצהריים’, והנה רבי יוחנן היה חי מאתיים שנה ויש אומרים ארבע מאות שנה (סדר הדורות), ואע”פ כן אמרו עליו ‘בא השמש בצהריים’, והביאור הוא שעד יומו האחרון עוד האיר לישראל, ולכן כאשר נפטר הרגישו שהשמש נסתלק בתוקפו ותפארתו, וכך גם אנחנו בדורינו בתקופה זו שאנחנו עניים ודלים ואין לנו כלום, הרי הסתלקות ר’ חיים הוא מכה גדולה עבורינו כהסתלקות השמש בצהריים” עכ”ד (ההדגשה במקור).

כלומר, זה נכון שזו לא טרגדיה במובן של הפתעה, אבל הבכי הגדול הוא על החלק השני של האבלות, על סיכומם של תשעים וחמש שנות חיים, על סיומה של תקופה של אדם גדול, כל מסכת חייו עוברת למול עינינו, אנחנו כואבים את סיום ההשפעה שהיתה עלינו כל הזמן שהיה חי.

בשלב ראשון אנחנו מבינים את הסיכום שיש בחיים של הגר”ח, ובשלב שני מבינים מה אנחנו הפסדנו כשהסתיימו חיים אלו.

גם אם אינך מרגיש את האובדן הגדול, אתה צריך להבין את האובדן.

שאלות 2 ו3 שהזכרנו שייכות לחלק של ה’שכל’, כלומר אינך מבין כלל למה סגרו חצי מדינה ומה בכלל הטרגדיה…

לבן שנפטר עליו אביו לא צריך להסביר הסברים כי הוא פשוט מרגיש (ואם לא, אז גם לו צריך להסביר הסברים), אך כשנפטר גדול בישראל ואינך מרגיש אז צריך לפנות לחלק של השכל ולהבין בצורה הכי פשוטה מהו האובדן?

אובדן כזה גדול שראוי ללוויה עצומה ולהספדים נוראיים.

“שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלוקינו” (ראש השנה יח’ ע”ב)

ההשפעה של צדיק על העולם היא עצומה, תקרא את מימרות חז”ל ותאמין שכך זה באמת.

אחרי שתאמין שכך זה באמת, תבין שאותה השפעה עצומה נגמרה, וכעת מבכים על אובדנה, מסכמים את התקופה ומבכים על סיומה.

צריכים אנו לנסות להשיג מה אנחנו הפסדנו כשר’ חיים נפטר….

מה זה צדיק? איך מתחבר זה שהוא נפטר לחורבן בית המקדש?

אלו שאלות שראוי לשבת וללמוד אותם אם אנחנו רוצים להיות מושפעים מהאירוע.

(יש הרבה מה ללמוד על האובדן של פטירת צדיק, מהקדשת חייו ללימוד תורה לשמה [עיין מסכת אבות פרק ו’], ממעשיו הטובים, מהגנה על הדור, מהקידוש ה’ שמוסיף בעולם, ועוד, ועוד).

והאמת, שאחרי שמבינים את זה בשכל, זה כבר משפיע על הרגש, כמו שהזכרנו, יש מצוות בתורה על רגשות, יש מצווה לשמוח גם כשלא שמחים, זה בשליטתינו, והשלב הראשון זה להבין בשכל את האובדן שקרה ואת סיום ההשפעה עלינו בפטירת גדול הדור, ומהשכל- ממקום הדעת זה מחלחל אט אט אל תוך הלב.

שאלות 1 ו4 נוגעות ברגש, שאלת איך קמים בבוקר? ומה ה’ רוצה מאיתנו? כלומר מי שהרגיש כל כך את הכאב לא מצליח לקום בבוקר.

ופה יש 2 אפשרויות, או שהרגש הגיע לפני השאלות השכליות, כמו אדם שמת לו אחד משבעת הקרובים, או שאחרי שלמדת את הנושא והבנת את עוצמת החסר שיש בפטירת גדול הדור זה הגיע גם ללב ואז עולות השאלות הרגשיות.

כך או כך יש פה שאלות קשות, איך מתמודדים עם טלטלה כזו?

אציע לך הסתכלות איך נראה לי שנוצר בלבול כזה של רגש ושכל, מצד אחד חוסר הבנה על מה המהומה, ומצד שני שאלה רגשית עמוקה של ‘איך מכילים את האובדן הגדול?’

יש מטרה בהספד לחזק את השומעים, שכאשר ישמעו הספד ילמדו מוסר ויתחזקו מהדברים.

אם בעקבות הספד או טרגדיה או צער, האדם לא לומד מוסר אלא נהיה משותק, המטרה לא הושגה.

אך לפעמים הגדלות הנוראה ששומעים בהספדים או צער נורא שיש, משתקים את האדם ולא נותנים לו להתקדם…

אם בעקבות הצער או ההספד האדם נהיה משותק, פירושו לאבד את המטרה שלשמה התכנסנו.

יש דרך מאוד מעניינת שחלק מבני האדם משתמשים בה כדי להתגונן מהצער, ‘הדחקה’.

מה זו הדחקה?

ניתן דוגמא- אם נאבד לי שעון, וזה מצער אותי מאוד, אני אתגונן ע”י הדחקה,

ההדחקה תהיה- “השעון הזה גם ככה לא היה משהו, ורציתי בין כה וכה לקנות שעון חדש…”, בשביל לא לחוות את הצער באיבוד השעון מערכת ההדחקה פועלת להרגיע אותי ולומר שהאובדן הוא לא כל כך גדול.

אולי זו הסתכלות טובה על מה ששאלת, אתה שואל “איזה תהפוכות מפחידות העולם עובר?”, כלומר זה פחד גדול מאוד ‘פטירת ר’ חיים’ בסבך כל האירועים האחרונים, ואז מערכת ההדחקה מציעה הצעה להרגיע את הפחד, וההצעה אומרת- “הוא יהודי בן 94, וסה”כ גם ברור שהוא היה נפטר מתי שהוא, הרי הוא לא מתושלח….”

זה סוד המאבק הפנימי בין הרגש לשכל במקרה שלנו…

הרגש רוצה להרגיש את האובדן, אבל ההדחקה מקטינה את הרגש בזה שהיא מציגה לו שאלות ‘שכליות’ שבכלל האירוע הוא לא כזה גדול כמו שנראה.

אז לסיכום נציג את השלבים:

אם אתה מרגיש את האובדן, והיה זה שכרך.

במקרה והשכל מטריד בשאלות (סה”כ יהודי מבוגר, מה קרה?), אז ראוי באמת לענות לו, כי כשהרגש לא עובד מעצמו (כמו בן ואבא) צריך כן להסביר לו בשכל,

אך צריך להעלות אפשרות שאולי השכל מטריד בשאלות כי אין לרגש כח להרגיש,

או בגלל פחד (מה ה’ אלוקיך שואל מעמך?) או בגלל תשישות והפרעה לחיים הרגילים (איך קמים בבוקר? איך מתאוששים?),

וההסבר בשכל הוא ברור, שהכאב הוא לא על טרגדיה בפני עצמה, אלא על האובדן שיש בסיום חיים של אדם וההשפעה על חיינו בעקבות כך. (בא השמש בצהריים).

אחרי שהסברנו טוב בשכל אז זה מחלחל לרגש והוא מרגיש אך אז צריך ללמוד מזה ולא להיות משותקים מזה… להיות משותקים פירושו להפסיד את כל המטרה של האירוע.

וזה השלב האחרון, איך לומדים מזה?

שאלת ‘איך מתאוששים?, התשובה הראשונה שחייבת לעלות לראש זה שכל הסיבה שזה נעשה זה כדי שנהיה מאוששים, ולא שנתרסק מזה.

מה שלא יהיה לא להיחלש מהאירוע.

מה כן לעשות?

לזה אני בטוח שיש לך תשובה בעצמך… ‘לב יודע מרת נפשו’, עם התבוננות מעמיקה לתוך הלב תוכל לענות לעצמך תשובה יותר מכל אחד אחר.

יישר כח על שאלתך, עוררת אותי בשאלתך להתבוננות בעצמי.

בהצלחה

שמעון.