שלום לך שואלת יקרה

קראתי את תשובתך בעיון וניכר ממנה שלצד הסבל שאת חווה חשוב לך להמשיך להאמין בהשם, להתפתח בהבנת מקורות ההשגחה והאמונה ולהביא מזור לכאבייך- דברים אילו כשלעצמם הם מעשה טוב של בחירה בחיים ושל התייצבות לצד האמונה.

כה לחי!

נתחיל עם השאלה הראשונה- שאלת הבלבול בין האמונה לבין הפחד.

משאלתך עולה שבתפיסתך כל מי שמאמין אין לו פחדים.

אבל הדבר אינו כך בכלל.

החזון איש זצ"ל כותב בספרו היסודי אמונה ובטחון שאנשים מערבבים בין המושגים.

אמונה- אינה האמירה השקרנית שיהיה רק טוב. כי העולם אינו בהכרח רק קרמבואים, לונה פארק ושמפניה (אילו דימויים שלי כמובן, החזו"א היה נעלה מזה עשרת מונים). אמונה ובטחון הם תודעה הנפתחת להבנה שהקב"ה מנהל את העולם, שיש תכנית ושיש משגיח.

זהו!

בין זה לבין כדור הרגעה של פחדים יש מרחק רב.

מי שאינו מפחד אחרי השבעה באוקטובר הוא אטוּם או שקרן- תחשבי מה עדיף להיות?

עברת, יחד עם כל ישראל, חוויות קשות ומפחידות, מדוע שלא תפחדי? האם את עשויה מפלסטיק? מפלטינה? האם ליבך אטום חלילה כמו האויבים שלנו שלא מפחדים בדרכם להתאבד?

פחדייך הם סימן לכך שאת אנושית, שנפשך קולטת רשמים מהחוץ, שיש לך חיבור למציאות ולעם ישראל.

פחדייך הם התגובה הכי נורמלית למצב הלא נורמלי שאנו מצויים בו.

ישנן הרבה מאוד טכניקות ודרכים להרפיה, לשחרור מתח, להפגת החרדה, אפשר לפנות לטיפול, אפשר לנסות למצוא הדרכות של דמיון מודרך או שיחות או מדיטציות למיניהן ברשת.

לא רק אפשר- אלא זו גם מצווה כדי לאפשר לעצמך חיים טובים ושמחים.

אבל לחשוב שבאמצעות דקלום של סיסמאות אמונה יפתרו הפחדים שלך זה לעשות עוול גם עם עצמך וגם עם האמונה.

האמונה היא תודעה יהודית רחבה שעובדים עליה במשך כל החיים, שנמצאת לפעמים במצבי הסתרה וחושך ובעיקר- היא שריר שמתפתח עם השנים.

לוינס היה חכם יהודי שהתגורר בצרפת ושילב בדבריו בין חכמת חז"ל הקדושים לבין המחשבה הפילוסופית והוא היה נוהג לומר: כל יהודי צריך להתבגר ולפתח את אמונתו, אחרת תישאר האמונה- סיפור מעשיה של גן הילדים.

אירועי המלחמה הם קשים ומצערים אבל הם גם הזדמנות לפתח את האמונה שלנו, בעקבות החזון איש ועד גדולים רבים שלא הבטיחו לנו תמיד שהאמונה תהיה רק טבליות מציצה להשקטת דלקת הגרון של החרדות שלנו. שלפעמים היא אפילו תאתגר אותנו ותדרוש מאיתנו לפתח מולה תפיסת עולם יותר בוגרת. לא רק לחשוב מה נותנת לי האמונה? אלא מה אני נותנת לה?

בארה"ב פעל יהודי ניצול שואה שחווה את כל האירועים הקשים והתמודד עם כך שהאמונה לא הצליחה להיות בשבילו פלסטר. היא לא הרגיעה אותו. להפך היא אתגרה אותו ממש. הוא ראה את משפחתו עולה בלהבות של אושוויץ, את חבריו הקרובים מעונים ומושפלים, הוא עמד על שערי תהום. אחרי השואה כתב אבחנה בין שתי צורות לאמונה.

ישנה האמונה הגואלת- פעמים שבהם העולם באמת מסתדר, התפללנו ונענינו, ביקשנו והוקוס פוקוס- משמיים נשלף השפן ומשאלתנו הוגשמה.

אבל ישנה מנגד האמונה המצווה, המחייבת- זוהי אמונה שנצרפת באש, שאינה קשורה בכלל לשאלה האם אקבל את הסוכריה המתוקה שחלמתי עליה, האם אנצל, האם אגאל? המאמין המצֻווה עסוק בשאלה- כיצד אמשיך לעבוד את השם ולקיים את מצוותיו גם כשאני בחרדה, גם כשקשה לי ואיני מבינה או איני רגועה.

המאמין של הציווי- מעסיק את עצמו לא בדילמה של: מה אקבל מן האמונה? כיצד היא תרגיע אותי וכיצד היא תשמח את רוחי הנכאה. הוא מנסה להיות מאמין לשמה ועסוק בדילמה: כיצד אעשה שהאמונה תבוא אל חדרי הלב שלי טוב יותר גם בלי שאני מקבל ממנה רגיעה או הסבר. כיצד אפעל באופן שיראה לי ולעולם שאני אדם מאמין. בחסד, בתפילה, בנשיאה בעול עם הזולת, בעבודת המידות ובכל מה שמורה התורה מתוקף היותי שייכת בת לעדת המאמינים.

הגישה הזו, למרות שיהא נראית קשוחה בהתחלה, מאפשרת בסופו של דבר לצאת מן המעגל המציק והטורדני של: "קשה לי, אני מפחדת, מה יהיה איתי?" ומסייעת לאדם להגדיל ראש, לחשוב על דברים שנשגבים ממנו, על אלוקים שציווה, על אנשים אחרים שזקוקים לעזרה. ופתאום, בלי לשים לב, דווקא האמונה הזו— שלא עסוקה בניסיונות להרגיע— אלא שואלת על המחויבות משחררת את האדם מפחדיו ושותלת אותו בתוך שביל הנצח של עם ישראל, של תורת ישראל, של אמונת ישראל- שהוא תמיד גדול יותר מסך כל חלקי הפחדים המציקים של האדם היחיד.

אני מעודדת אותך להסכים לפחדים, להבין את עצמך, לקבל את העובדה שטראומה אישית וכללית כמו שעברנו יוצרת חששות וחוסר בטחון עמוק בחיים, באדם ואפילו בהשם.

זה, כמה מצער, המצב הנורמלי.

ואחר כך- משם- שאלי את עצמך. איך בכל זאת, עכשיו, כשאמונה אינה משמשת לי עתה רפסודה של גאולה איך אני יכולה לקפוץ על הסירה שלה ולשרת בתוכה כמלחית קשובה אל הרוח ואל המפרשים.

לשאלת הכוכבית של הרע שהוא טוב.

ישנם אנשים שכדי להרגיע את הפחדים והחרדות משתמשים בכל מיני דברים שאכן כתובים, אולם הם שייכים לעולם הסוד או לבעלי דרגות מאוד גבוהות. וכך מנסים להגיד לעצמם או לאחרים שהרע הוא טוב. ייתכן שזה מתאים להם.

לך- זה לא מתאים. לך יש חיבור מציאותי ובריא לעולם וראש ישר ונכון שבו יש הפרדה בין שריטה מדממת לעוגת גבינה משובחת.

כך צריך להיות!

הקב"ה ציווה עלינו במפורש להפריד בין הרע ובין הטוב. ואם הכול טוב אז יש כאן התכחשות כואבת לחוויות הקשות. התכחשות שמובילה לשקר עצמי ואין כמו שקר עצמי כדי להגיע לעיוותים מוסריים.

סבי הצדיק שיחי' לאורך ימים הוא חסיד קרלין. פעם הסביר לי את הסיבה שבגללה מתפללים בחסידות קרלין בקולי קולות:

(תנסי פעם להגיע לשם, ייתכן שתאטמי אזניים מרוב דיצבלים…).

היֹה היה הלך שהגיע לחצר התפילה וראה את החסידים קורעים את השמיים בזעקותיהם.

גיחך האיש, אמר: "מה אתם צועקים?" (אולי חשב לעצמו: הרע בעצם טוב אז למה צועקים אם טוב, אולי אמר: מי שמאמין לא צועק כי האמונה מרגיעה…)

התקרב אליו חסיד וצבט אותו בזרועו

התחיל ההלך לצעוק.

אמרו לו: "מה אתה צועק."

גנח ואמר: "כואב לי".

"הוא הדין איתנו," אמרו לו, "גם לנו כואב אז אנחנו צועקים."

ככה נראית אמונה אותנטית, ישרה ואמיתית- לא מתכחשים לכאב, לא אומרים הוא נעים, הוא טוב, לא מתביישים ומסתפקים אולי הוא סימן לחוסר אמונה.

פשוט צועקים אותו עד שנהפך לתפילה.

עכשיו לחלק השני של שאלתך שקשור קשר הדוק לחלק הראשון.

אם בחלק הראשון תפסת את האמונה ככדור הרגעה.

עכשיו את תופסת את האמונה- ככדור באקדח המוות.

כאיום, כהפחדה, ככלי של אימה ומורא

ושוב, זוהי תפיסת אמונה שאינה מדויקת.

הרבה אנשים חווים פחדים של מוות, של צער ושל קושי, לכולנו, בשלבים מסוימים בחיים ישנו חוסר בטחון. אכן העולם לעיתים קשה, מאכזב וכואב.

אכן, ישנן גם שאלות של צדיק ורע לו רשע וטוב לו שלא אכנס אליהן כרגע. כי לא זו הייתה שאלתך.

את שואלת למה האמונה כרוכה בהפחדה ותשובתי: העולם כרוך בהפחדה. להיות כאן בעולם, המכונה על ידי רבינו תם: "נווה התלאות". זה אתגר לא פשוט בכלל. זה כרוך במעבר דרך גשרים צרים מאוד.

בזמן הגמרא ראו החכמים כל מיני הקשרים בין מעשה רע לעונש. אבל כבר אז ועוד הרבה לפני בימות משה רבינו כבר היה ברור שאילו הם נסתרות שאיש לעולם לא יבין, המעט שהם ידעו בחוכמתם הוא יוצא מן הכלל שאינו מלמד בכלל על הכלל כולו.

הרמב"ם כותב, שבני האדם זקוקים בראשית חייהם ליד מכוונת שתסביר להם שהאש שורפת, שאם אוכלים ממתקים בלי גבול רופא השיניים מחכה באופק.

זו דרך העולם וזה שביל החינוך הבסיסי ללמד את הילד להתאפק, לחכות להתאים את עצמו לכללים כי אם לא- תהיה תוצאה מצערת. אולם זוהי גישה לילדים קטנים או לאנשים רפי שכל. מהר מאוד אמור האדם לצמוח משם. לפתח לעצמו מושגים גבוהים ונעלים יותר של אמונה ושל עשית רצון השם.

השורה שבלטה לי יותר מכל בשאלתך היא: אני משתדלת לעשות טוב.

זו שורה מעולה וכל הכבוד עליה, זוהי שורת המחץ של שאלתך!

אכן, אין שום צורך לאיים בעונשים.

ההתקוממות שלך על שיח העונשים מוכיחה, אפילו בלי ששמת לב, כי נפשך רוצה לעבור לשלב אמונה גבוה יותר. אמונה שיש בה עשיה של טוב ונכון בלי קשר להתחשבנות, לחרדה, לפחד או לבהלה.

הרמב"ם מכנה זאת: "מפני שהוא אמת." וקושר את התודעה האמונית הזו למקום גבוה בסולם האמונה היהודית, לדרגת "עבודת השם לשמה."

אמנם, את במצוקה, אבל מבין שיטי המצוקה אני רואה את השאיפה הכנה שלך לעבוד את השם ולהתחייב לאמונה מתוך נקיות, מתוך צלילות, מתוך הדברים עצמם, בלי קשר למה תקבלי או מה תפסידי.

אחרי המילים התורניות, אני חוזרת ומדגישה- מותר לפחד, מותר להרגיש מועקה ומצוקה ובלבול ואשמה. כל אילו הם רגשות בסיסיים שמתעוררים כשקירות הבית זזים. הם חוויות נורמטיביות ואין בהימצאותן או בהעדרן שום קשר לאמונה או לרמה רוחנית.

לפעמים צריך לפנות לעזרה, לחלוק, להבין יותר לעומק על מה יושבות החרדות ובאיזה אופן הן מתחפשות למחשבות אמונה וזקוקות לריפוי.

אני מאחלת לך שתזכי להיות באמונה בלי קשר לפחדים או למתנות,

שתמצאי מרגוע לנפשך הנפחדת

ושמתוך הצער והבלבול יתחזקו בך בסופו של דבר כוחות העשייה, השמחה והאמון בעולם וביוצרו.

בהצלחה רבה

אתי