דלג לתוכן
שלום, עבר עלי שבוע קשה. מאז ששמעתי על הרצחה של דפנה מאיר הי"ד ועל הסיפור שלה, אני ממש בדכאון. אני במצב של בית דפוק, מסתובבת בין משפחות, וקשה לי. וקראתי על מישהי כזו מדהימה שעשתה כל כך הרבה אחרי שעברה את מה שאני עוברת. וככה ה' לקח אותה. אני לא יוצאת מזה. מה אני צריכה ללמוד מזה עכשיו? איך לצאת מהדיכאון?
*** *** ***
פיגוע בעתניאל.
אני מרגישה לא כל כך בנח. שולחת הודעה לדפנה. "הי, דאגתי לך!" חוזרת לחיים. זו ששעת ערב עמוסה ואת דפנה אני מכירה כבת אלמוות. לא צריך לדאוג. אבל היא לא עונה. בטח היא בעבודה, משם היא אף פעם לא עונה. אני יושבת להכין מבחן לתלמידות שלי. הלכות יסודי התורה לרמב"ם. על מה יהרג ואל יעבור ומיהו מקדש השם. גם על הלכות מלכים. מיהו משיח ואיך נדע מתי יבוא. על כך שאדם לא יתעסק במדרשות האמורים בענינים האלה "שאין הם מביאים את האדם לא לידי יראה ולא לידי אהבה". הלכות הרואיות, ונושפות חזק וכואב, בעורף. מידי פעם מציצה במסך, מוטרדת. דפנה לא עונה. רק בעלי נכנס בפנים אפורות. "זו היא".
זה לא יכול להיות. תבין, זה לא יכול להיות. דפנה היא בת אלמוות! הצחוק בעיניה, הפשטות בתנועותיה, החיות, מעין החיות שנובע ממנה, החיבור העמוק שנוצר ביננו. רק לפני כמה שבועות היא עמדה כאן איתי במטבח וקצצנו סלט ענק מכל הירקות שהיו במקרר. היא גרדה לתוכו גזר כי נראה לה שילדים אוהבים את זה.
דפנה היא אישה אלופת – חיים. המוות היה יכול להקיף אותה בקלות, כמו שמספרים כל הנתונים על סטטיסטים על אנשים שלא חוו ילדות בריאה "ונפגעים לכל החיים", אבל היא חיה, בעשר צפרניים היא חיה ובאושר. היא מלאת אהבה ולא יכולה להיות קרבן לשנאה אכזרית. לא יכולה!
עוד שומעת את השיחה ההיא שניהלנו, כמה קשה לה השקר שבעולם הזה. סיפרתי לה שאני מלמדת את "לישרים תהילה" של הרמח"ל, ואיך, בעצם, היא אומרת את אותן מילים של יושר, גיבור המחזה, שמתקשה כל כך להכיל את הזיוף , את הרהב ואת ההמוניות הכוזבת בעולם. יום אחר כך היא קנתה את "לישרים תהילה" וכתבה שהוא מונח לה ליד המיטה.
אני מנסה לעצור את הרעד שפושה בי. לא קולטת כלום. רק ממלמלת שזה לא יכול להיות. מתוך טשטוש אני שולחת הודעה נוספת. "אז זו את. אהובה, ליבי קרוע וצורח איתכם.", ומקבלת שדר לקוני. ממוחשב. "ההודעה נמסרה ל: דפנה."
לדפנה.
אישי מכין לי כוס תה, אבל אני לא מצליחה לברך "שהכל". יושבת רועדת, בוהה. כל כך הרבה כאב היא עברה בחיים שלה, האשה הגיבורה הזו, עכשיו העת של האושר, איך היא נרצחה, ככה?
זה לא יכול להיות.
לפני כמה שבועות תיכננו להיפגש. זה לא יצא לפועל: "אבוא כשהמצב הבטחוני יירגע. גע גע גע". היא כתבה בהומור האורגינאלי שלה. הוא לא נרגע והיא לא באה.
"פעם פעם, הייתה ילדה ושמה דפנה. "פרח בר" היא קראה לעצמה אז, לפני הרבה מאד הימים והגלגולים והצעדים האמיצים. לא סתם היא כינתה את עצמה בשם הזה. היא תמיד הייתה פרח, כזה שפורש את עלעלי הכותרת שלו לכולם, מוכן לתת מאבקניו ומהיופי שלו לכולם, וגם – בר. כי אף אחד לא דאג לו, אף אחד לא היה הבית שלו, אף אחד לא טיפל וניקש והשקה ושמר. ככה. גם פרח וגם בר".
את המילים האלו כתבתי רק לפני שנים עשר חודש, ל"בתוך המשפחה" של פסח, בכתבה על "אפיקומן". אני מדפדפת ברשימת המיילים ממנה, ומוצאת את המילים שלה:
תמר היקרה בוקר שמח!
אני המרואיינת הכי נוחה שהייתה לך אי פעם!
בילדותי איני זוכרת אפיקומן. איני זוכרת ליל הסדר לבד מפעם אחת. הפעם הזו הייתה כנראה כשהייתי בת 10-11. דרשתי מאמא שלי להכשיר את הבית לפסח ולעשות ליל הסדר. איימתי עליה שאם לא תעשה כן, לא אבוא לחג מהפנימיה ואלך למדריכה שלי לביתה. אמא שלי החליטה להתאמץ בנושא והיה ליל הסדר. אני לא זוכרת מה היה בו. חור שחור. כנראה לא היה נעים. זוכרת במעורפל שנה אחרת שבה הייתי בליל הסדר בבית של אחת המדריכות מהפנימיה. כנראה המצב בבית כבר היה עוד יותר מפורק. לא זוכרת מה היה באפיקומן. לא זוכרת האם נטלתי בו חלק. והרעיון של מתנה לילדים לאפיקומן היה זר לי. עבר לידי. רק כשפגשתי את בעלי הוא קיבל משמעות.
המשאלה הכי קסומה שלי, שאין לה שום קשר לאפיקומן, תמיד הייתה שיהיו לי 2 הורים שמסתדרים ביניהם, שהם יאהבו אותי ואת אחיי, ויגדלו אותנו בנעימים. המשאלה לא התגשמה.
מתנת האפיקומן הגדולה ביותר שיש בעולם ניתנה לי, כמובן. קיבלתי את בעלי כמתנת אפיקומן!
בביתנו בעלי מחביא את האפיקומן במקום שלא קל ולא קשה למצוא. ולפעמים הילדים חוטפים אותו מידיו ישירות. כשמגיע הרגע להחזיר אותו, כל ילד מבקש בקשה. כולם מקבלים. ולא רק מי שגנב. הבקשות המרגשות: יום חופש עם הורה/2 הורים. את זה חלק מהילדים ביקשו בשנים העמוסות יותר, כשלא היה לנו הרבה זמן להקדיש לכל ילד.
וגם בקשות שמבקשים בצמדים, תוך שיתופי פעולה והליכי פשרה ביניהם. אם זכרוני משרתני נאמנה, טרם ביקשו משהו כולם יחד.
אנו משתדלים לנהל משא ומתן. אולם לא לכפות פשרה שקשה מדי לילדים לקבל. ומשתדלים למלא את הבקשות בתוך פחות משנה. גם אם הן קשות לביצוע או יקרות מאוד. השנה קנינו לאפיקומנים טרמפולינה גדולה ואקווריום ענק. וכשאני חושבת על זה אני לא מצליחה להיזכר מה קיבלה הבכורה. אשאל אותה מחר. טוב שהזכרת לי.
אני באופן אישי נמצאת כרגע בתקופת חיים שבה אני נזקקת ומבקשת שקט, רוגע, מנוחה ושלווה. אני מנסה להרגיע את עצמי, מבפנים, וליצור מציאות שבה מותר לי לבוא הביתה ולשבת על הספה. בלי לחשוב ישר על כל מה שיש לעשות. כי כבר ברור לי ששלווה היא באה מבפנים. כשזה עדיין לא היה ברור לי, הבעתי זאת בתור משאלה, וכעסתי כשלא קיבלתי אותה מן החוץ ומן הסובבים.
לבד מכך אבקש לי ולמשפחתי עושר חומרי. אשמח לנסות את זה – להיות עשירה. אחרי שנים של אמונות מגבילות על כסף, שהוא מביא איתו רק צרות, שחררתי את האמונות הללו שליוו אותי והצרו את צעדיי ואת יכולותיי להיות כלי קיבול לשפע גשמי. אני מבקשת ומוכנה לקבל עושר.
ואת כל השאר כבר יש לי. זכיתי בטוב עצום!
זה המייל ממנה, ללא עיבוד, ללא שינוי.
אשה שהביטה לכאב של עצמה בעיניים , בלי הדחקה וללא הסתרה. והביטה – גם לטוב העצום בעיניים. עם סימן קריאה. ומתוך הכאב הצמיחה בלי הרף, בלי הרף:
"אני גדלתי בבית הרוס, ורציתי שלפחות לשני ילדים בעולם יהיה בית חם במקום הבית המקורי שלהם, שלא יכול לגדל אותם, אז לקחתי אומנה" סיפרה בפשטות, ולא, לא הניפה יד בביטול למראה עייני המעריצות. היא ידעה להכיר את זה בעצמה ולא התרגשה מהערצה חיצונית לה.
יום אחד היא שאלה, סתם ככה:
היום בבוקר ישבתי בגן המשחקים ביישוב. ונשים ניגשו וסיפרו לי על הכאבים שלהן… וכך קרה לי השבוע גם בעבודה. יצאתי להפסקה לשבת לאכול במטבחון וניגשו אליי כמה נשים עם צרות. נהייתי כותל בזמן האחרון.
מעניין למה זה קורה לי. אחרי שהן מספרות לי הן שוכחות. ואני זוכרת כל פרט וזה מעציב אותי.
יש לך מתכון בעניין הזה?
אולי זה כמו שאחת מהבנות פנימיה אמרה שאתה יכול להיות רגיש לסבל של אחרים רק אם סבלת בעצמך. מעניין ומוזר.
לילה שמח מלא בשינה נעימה לנו!
אני אוהבת אותך!
כוס התה צורבת לי בידיים. אני לא מצליחה לברך. לא מצליחה לברך על הרעה הגדולה הזו. שישארו השפתיים יבשות וחרבות. שישאר הגרון ניחר.
ממשיכה לדפדף בין המיילים. דפנה התראיינה לכתבה על ילדות בפנימיה. הנה המילים שלה, אוטנטיות, כמו שהיא:
דבר נוסף שאני לוקחת מחוויותיי בפנימיות זה את חוש האחריות המפותח שלי. למדתי שהחיים הם אינסוף קשרים של סיבה ותוצאה. ובמקום שבו אדם יכול להיכנס ולהשפיע על התסריט, זוהי נקודת ההתערבות והאחריות שלו. והיא קובעת פעמים רבות מה תהא התוצאה. האם לקחת את פלסטלינת חייך ולשת אותה למשהו במו עצמך? או שהיית כמו נוצה ברוח הפראית, ונתת לכל טלטלה לסחוף אותך.
ועוד למדתי שאף פעם לא מאוחר.
יש הרבה תחנות יציאה מהרפש.
לא אחת ולא שתיים.
המון.
דפנה ניצלה את כל תחנות היציאה מהרפש שהיה עשוי להיות מנת חלקה. לקחה את פלסטלינת חייה ועיצבה אותה לארמון של אהבה. חדה כתער ותמימה כחמאה. איך היא נשחטה, ככה?
אני נזכרת. שאלתי אז את דפנה. בחודש שבט לפני שנה בדיוק. מה האסוציציה שלה לאפיקומן? הנה הציטוט הישיר שלה: דפנה מאיר: אסוציאציה ראשונה? צפון. מוחבא. סודי. אסוציציה שניה? מצה מרוסקת בתוך שק של טלית.
ואולי הסדר הוא הפוך. אולי מה שאנחנו רואים זו מצה, לחם עוני ולחם חרות, כזו שאוהבים ואוכלים בלילה קודר מלא קושיות עצומות ובלתי פתורות, מצה מרוסקת. שחוטה. בתוך שק של טלית. וההבנה שבאה בעקבות זה, היא בפשטות – צפון. מוחבא, סודי.
אתה, מלך העולם, וסוף סוף מגיעה הדמעה הגואלת. אתה ועולמך הנעלם, צפון ומוחבא וסודי, הכל נהיה בדברך. ברוך אתה.
אני מרשה לעצמי ללגום מן התה. הוא מלוח, משום מה.
*** *** ***
"השם לוקח אליו את הצדיקים והטובים ביותר". "השם לוקט את השושנים המובחרות". נשמעת שוב ושוב האמירה, שמעלה תהיות רבות. אז אמנם שווה להיות צדיק וטוב? והאם זה מה שרבונו של עולם רוצה "לקחת" אליו את הצדיקים והטובים, ולהשאיר אותנו גלמודים ובחברה פחותה יותר? או שמסתבר, שוב נקודת הראות שלנו קצת מעוותת.
אולי נכון יותר להבין שהעין שלנו, המבקרת והשופטת, לעיתים רבות כל כך, נוהגת לראות ולהעלות על נס, את אותם "צדיקים וטובים" רק אחרי מותם. אולי זו צרות העין שלנו, שמתקשה לפרגן ולמחא כף למהלכים בין שבילי החיים, ואולי זה האובדן, שמותיר לנו את החלל והפנאי להתבונן בגודל האהבה שאהבנו, בעוצמת ההערכה שחשנו.
וזה אולי, קצת חבל.
חוט דקיק של נחמה היה לי כשחשתי שאת דפנה ראינו וראיינו בעיתון "משפחה" כבר בהיותה בחיים. כבר אז פרשנו על גבי כתבה ועיתון, את מסכת חייה המרשימה, המלאה השראה ומעוררת לחיים של אמת נוקבת.
את ספור החיים שלנו שווה לכתוב בעודנו כאן, בחיים, ולו כדי לתת השראה לעצמנו, לטפוח על שכם ולבדוק, מה עוד.
את ספור החיים של אלו שסביבנו, ראוי לראות בעודם כאן, בחיים, ולו כדי להודות להם על תרומתם למסע החיים שלנו, על האור שהם מפיצים, וטיפ קטן: הם מפיצים.
האם הקדושה חלה רק על מי שמת? ואולי עצם ספורי הקדושה, הם אלו שמרוממים את האדם, שמייחדים את חיותו על ידי דבור על הקשר החיובי שלו, גם כאן, בין החיים?
האם מותר לאהוב רק מול אובדן שובר, יגון שאין דומה לו וזעזוע בלהות? האם מותר לפתוח את הלב רק מול המוות? נכון. הכאב ידוע כמשיל מסכות, אבל אולי מותר להשיל אותן גם בלי האלימות שלו. רק לראות. כי בכל חי יש מת, ובכל מת יש חי.
בלוויה אמר בעלה היקר, "את היית אחת ממליון". ממליון שחוו מאורעות קשים וצורבים ובחרו בחיים. בואי גם את, יקרה. תבחרי בחיים ובאלף תחנות היציאה מהרפש. ויהיו דברים אלו לעילוי נשמתה הטהורה.
תמר ע.
*פורסם בעיתון "משפחה"
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
