דלג לתוכן
שלום,
אני נשואה 5 שנים ויש לנו 2 ילדים קטנים שאני מאוד אוהבת (ועוד אחד בדרך).
הנישואים שלנו נמצאים בעליות ומורדות כל הזמן.. כשניסיתי לחשוב מה הגורם לזה הגעתי למסקנה שבכל אותם הפעמים בעלי ציפה ממני למשהו לפעמים רק במחשבה (כאילו שאני נביא) ולפעמים בבקשה מפורשת ובכל אחת מהפעמים, או שביצעתי אבל משהו התפקשש בדרך (לא בכוונה) או שלא יכולתי לבצע – ולא משנה כמה ניסיתי להסביר את עצמי ואת מעשי התגובה מצידו היתה מאוד קשה- השפלות, עלבונות שגוררים אחריהם מריבה רצינית.
המריבה האחרונה היתה ממש עכשיו בצאת יום כיפור (תתארו לעצמיכם?! בצאת יום הכיפורים שאמור להיות יום סליחה וכפרה עם כוונות טובות לעתיד… לא האמנתי לעצמי בחיים שאגיע לשפל כזה ביחסים שלי עם בעלי). כאמור, אני בהריון. יש לי עוד שני קטנטנים בבית והיה לי מאוד קשה. ההריון הנוכחי גורם לי לחולשה ובחילות ,בצום זה התעצם אפילו יותר. גם הטיפול בילדים היה לי לא פשוט כמו לכל אמא לילדים קטנים.
כשבעלי הגיע הביתה לנוח בצהרים ביום כיפור הוא ביקש שאעשה השתדלות ואגיע עם הילדים לבית הכנסת לנעילה. אמרתי לו שקשה לי ושאם ארגיש טוב אעשה השתדלות להגיע.
כשהגיע השעה לצאת לבית הכנסת – רציתי ללכת , כבר ארגנתי את הילדים ליציאה והכנתי להם נישנושים לדרך ושוב תקפה אותי חולשה שפשוט גרמה לי להתיישב על הרצפה בבית באותו רגע, הרגשתי שאני ממש עומדת ליפול.
כמובן שבאותו הרגע התוכניות בוטלו ונשארתי לשכב בבית. כשבעלי חזר בצאת הצום מיד ראיתי בעיניים שלו הוא כועס.הוא אפילו לא ניסה לשאול מה קרה אלא ישר התנפל עלי בכעס – זה מהרגעים האלה אני כ"כ פוחדת.. זה גורם לי להתחיל להתרפס ולהסביר את עצמי וממש נותן לי את התחושה שאני שיפחה בזויה שצריכה להתחנן מול האדון.
הסברתי לו מה היה ושבאמת ניסיתי ותשובתו היתה "הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות".. "כולם היו בבית הכסנת, כולם היו עם ילדים קטנים ורק את כל היום שכבת במיטה".
אין לי מושג מה עשיתי לאיש הזה במהלך 5 השנים שעברו שמגיע לי היחס הזה..
אני עובדת במשרה מלאה ומרוויחה מאוד טוב – אני שותפה מלאה בפרנסת הבית, אני במקביל לומדת לתואר שני, הבית שלנו מבריק ואין לי עוזרת, אני מבשלת לו את האוכל שהוא אוהב כמעט בכל יום, אני מארחת כמעט כל שבת בצורה הכי מפוארת שיש את מי שהוא רוצה בלי שום התחשבות בקושי שיש לי בבחינות/עבודות/ילדים. אולי בגלל זה שאני כ"כ משתדלת כל הזמן לרצות אותו ולשמח אותו הוא לוקח אותי כמובן מאליו ומתיחס אלי כמו סמרטוט.
הגעתי למצב שאני מחכה לרגע שהוא יצא מהבית לסידורים.. אלה הרגעים היחידים שיש לי אויר לנשימה לרצות את עצמי ולעשות את מה שאני רוצה.
כמו שכבר ציינתי יש לנו בחיים המשותפים שלנו גם עליות וגם מורדות. במורדות הוא הופך לאדם אחר. אכזרי, קר, משפיל (אגב, רק לאחרונה שמתי לב שזה משהו שהוא לקח מהבית כך גם אבא שלו מתיחס לחמותי) אבל בתקופות הטובות הוא אוהב, מפנק, קונה מתנות , מחבק, מפרגן,עוזר בבית ועוזר עם הילדים, שולח לי הודעות יפות..פשוט בעל מושלם! ורק אז אני נזכרת למה בחרתי בו להיות בעלי.
אני עייפה מהטלטלות האלה מהקיצוניות להם לכאן ולכאן. הוא הבטיח לי כ"כ הרבה פעמים שהוא ישתנה, שהוא ישתדל למתן את הכעס שלו וזה לא עובד.. כבר היו לי מחשבות על גירושים, היו לי מחשבות שאולי ילד נוסף יגביר את האהבה (איזו טעות מטומטמת…)
האם יש לכם עצה לתת לי או שפשוט נגזר עלי להיות שק חבטות מידי פעם לגבר שיש לו פרצי כעס כמו לילד?
2 תגובות
השאלה נגעה לליבי, ואני מסכימה ויותר עם התשובה.
רוצה להוסיף –
יש משהו מבלבל במושג של להיות אשה טובה. קל לעבור את הגבול בין להיות טובה, לבין לתת לבן הזוג לדרוך ולרמוס. (ובעצם, זה רלוונטי לא פחות גם במושג להיות 'בעל טוב')
בחינה מחודשת של מושג הנתינה, ושל חסד, באופן כללי יכול להועיל.
חושבת שיש שני פרמטרים שצריך לבחון:
1. האם מדובר במעשה של נתינה – אם שכנה מבקשת ממני לשמור לה על הילדים כי היא צריכה לצאת בפתאומיות ובדחיפות, זה מעשה של נתינה. אם היא מבקשת ממני לשמור על הילדים כי אין לה חשק לקחת בייביסיטר ונחמד לה יותר שהשכנה תסכים להכניס אותם לבית לכמה שעות, זה כבר ניצול. אם אחותי, או אמא שלי, מצפה שאבליג בכל פעם שהיא צועקת כי היא עצבנית ונוח לה שאני אספוג – זו לא נתינה וזה לא חסד. זה סיפוק צורך שלילי.
2. במעשה של נתינה – לבחון מה בעצם קורה. האם יש כאן נתינה מרצון, או שהשני לוקח בכוח. לשמור על הילדים של השכנה שנתקעה כי אני רוצה לעזור לה – זה חסד וזה מצוין. אבל אם אני שומרת עליהם כי אין לי אומץ לסרב – אז זה גרוע, וזה לא בגדר חסד. (את זה אגב, בדקתי פעם הלכתית/השקפתית)
כשהילדה שלי רוצה שאצייר לה ציור – זה בהחלט מעשה של חסד מצידי. אבל בתנאי שאני רוצה לתת לה. אם אני נותנת לה כי אין לי כוח שהיא תצרח ותנדנד, זה מעשה שגוי. זה לא חסד, וזה לא מועיל לא לי ולא לה.
הסיטואציה שבה בעל מבקש או דורש מאשתו ללכת לנעילה – אין כאן מעשה של נתינה. ללכת לנעילה או לא, זה ענין של בחירה אישית. באותה מידה יהיה שגוי אם בעל ישב ללמוד כי אשתו רוצה. ללמוד או לא, הגם שזו מצוה, זה דבר שנתון לבחירתו האישית. זה לא דבר שהוא אמור לעשות כדי שלמישהו יהיה מצב רוח טוב.
בעיה נוספת שיש בסיטואציה הזו – האם האשה רוצה ללכת כדי שבעלה ישמח, או שהיא רוצה ללכת כי היא חוששת מתגובתו?
מה שאני מנסה לומר לשואלת היקרה – שלדעתי צריך לבחון את הדברים עוד לפני שהם מגיעים לנקודת החיכוך.
אם בעלך דורש משהו שהוא אינו טוב (כמו דרישה לא מילולית לספוג מצב רוח שלילי)
או משהו שאין לו זכות לבקש (כמו השתתפות בתפילת נעילה)
או משהו שהוא יכול להיות טוב, אבל את לא רוצה כרגע לתת. (אולי לנקות את הבית כשאת חלשה מידי, למשל.)
-אז קודם כל אני חושבת שכדאי לשים לב שכאן כבר נוצרת בעיה. כי אם את עושה יותר מהכוח או הרצון שלך בגלל חשש ממנו, אז גם אם באותו זמן הוא מודה לך, ומצב הרוח שלו טוב, ואת שמחה בזה. בשורה התחתונה קרה בעצם משהו לא טוב, שלא קידם את הנישואים שלכם, (למרות החיוכים ומצב הרוח הטוב) – אלא משהו שהיה נעים על פניו, אבל בסך הכל חיזק דפוס שלילי, ובעומק הרחיק אתכם זה מזה.
הרעיון ללכת ליעוץ הוא טוב גם בעיני, אבל גם ביעוץ חשוב להיות קשובה לעצמך. לא חסרים גם יועצים שטועים, או שמנסים בכל מקרה להיות אוביקטיביים כביכול, ולהטיל את האחריות על שני הצדדים בשווה.
אחריות מכאן ולהבא אכן יש לשני הצדדים, אבל לאו דווקא חלק ביצירת הבעיה.
אני חושבת שבמצב שתארת חשוב בכל מקרה לחתור לכמה שפחות "נתינה" שוגיה או כפויה. זה לא שינוי שאפשר לעשות בבת אחת. אולי כדאי להתחיל דווקא בזמנים שהאווירה ביניכם חיובית יותר. אולי מדברים קטנים, אולי מדברים גדולים דווקא. אינני יודעת. יכול להיות שיעוץ יכול לעזור לחולל את השינוי, אבל בכל מקרה, אני מאמינה שאת יודעת טוב יותר מכל אדם אחר למה את מסוגלת, ואיך.
מעריכה ביותר את ההתמודדות שלך!
(וגם את הביצועים… מעטות הנשים שמסוגלות בהריון עם קטנים להחזיק ככה בית ולתפקד בכל החזיתות, שלא לדבר על לנסות אפילו לצאת מהבית בצום.)
שהשם ישלח ברכה לך ולכם!
שלום לך
דבר ראשון כל הכבוד על הפוסט, מהכתיבה ניכר שאת אישה עוצמתית.
אני רוצה לכתוב לך מהצד השני, הצד של הבעל האלים, העצבני, האכזרי כפי שהגדרת וכו'
לצערי הייתי כזה! חשוב שתדעי שזה לא מתוך רוע ח"ו (אצלי זה הגיע כי זה מה שראיתי בבית… וגם בטבעי אני "קצת" כעסן).
כשקראתי את הפוסט שלך מלבד מה שבכיתי בלב על תחושותייך ששיקפו כ"כ טוב את תחושתיה של אשתי בעבר הרגשתי גם רע בשבילו, אני לא מכיר אותו אבל אני בטוח שאם הוא כפי שאת מתארת הוא סובל גיהנום אחרי כל התפרצות שלו. נכון כתבה המגיבה שמדובר בבעיה של תגובת כעס ילדותית, לבעלך כנראה יש בעיה בשליטה בכעסיו, למי שכעסן מטבעו מדובר בעבודה מאוד מאוד קשה אך חשוב לדעת שהיא אפשרית. אם יש בינכם קשר טוב הפתרון הוא לא גירושין!
שוב, אני לא מכיר אתכם אבל אני יכול לספר לך על עצמי…
חכמת נשים בנתה ביתה! אשתי בחכמתה התחילה בשלב מסוים לטפטף לי ולעזור לי בכל מיני צורות ואופנים ובעיקר היא נתנה לי גב וקיבלה אותי וגילתה הבנה גם לאחר התפרצות… היא הבינה שזה לא נובע מרוע ולמדה להמתין שארגע ולדבר שוב, כל פעם שהתפרצתי על משהו היא העלתה שוב את הנושא כשהייתי רגוע ועזרה לי פשוט להרגיש גם איך זה היה נראה מהצד….
לא כל דרך וצורה מתאימה לכל אחד אבל אני בטוח שבתבונתך תצליחי למצוא את הדרך שיוביל אותו לשליטה על כעסיו.
לאט לאט אחרי תהליך ארוך איטי ומייגע למדתי לשלוט בעצמי ב"ה והיום כמעט לא תראי אותי כועס בכלל…
כדאי לך לנסות להשקיע בנושא, חוץ מהתועלת הנקודתית זה גם מאוד יחזק את הקשר בינכם..
בהצלחה