שלום לך

את מבקשת שאענה לך תשובה על משפט, שלא ידוע לי היכן מקורו והאם יש לו מקור לפני ספרי הרב הרוש. לפי היהדות באופן הפשוט אין להודות על הלא טוב, אלא לקבל אותו, שזהו דבר אחר לחלוטין. לשון המשנה בברכות היא “כשם שמברכין על הטובה כך מברכים על הרעה”. הכוונה היא שהאדם צריך לברך את ה’ גם על הרעות שקרו לו, אך הברכה היא “דיין האמת”, כלומר שה’ שופט צדק והוא לא עשה לחינם ובשרירותיות את הרעה שעשה. אך האם יעלה על הדעת לברך על הרעה “הטוב והמטיב”? מי שמברך כך אינו אלא דובר שקרים לפני המקום. ואף הודיה על הרע אין אנו מוצאים בשום מקום ביהדות, בתנ”ך, בחז”ל וגם לידיעתי בכתבי הראשונים.

אך בשל שאלתך אנסה להסביר גם את מה שציטטתי כעת, מהי בעצם תוכנה של הברכה על הרע וקבלת הרע, ומעבר לכך, גם את הגישה שציינת שצריך להודות על הרע, מה ההיגיון הפנימי שלה, זאת למרות שכלל לא חייבים להסכים איתה.

כאשר אנו פוגשים בדבר רע יש לנו שתי צורות להגיב, הצורה הספונטנית שאדם מגיב בלי עבודה עצמית היא תגובה של יאוש וכעס. השאלה כעס כלפי מי? אם יש אדם בזירה שניתן להאשים אותו אזי יש כעס כלפיו, לעתים זהו כעס מוצדק והוא מקורה של דרישת הצדק, אך הרבה פעמים זהו ניסיון נואל למצוא מישהו אשם כדי לתלות בו את זעמנו. וכשאין גורם אנושי אזי אדם שהוא ביסודו מאמין יטה לכעוס על ה’ ולומר שהוא עושה דברים בלתי מוצדקים. זהו הרגש האנושי הבסיסי. אנו מאמינים שמגיע לנו טוב ולכן איננו רוצים רע, וגם כשהוא מגיע אנו מתקשים לקבלו. כאן היהדות מבקשת מאיתנו לברך על הרעה, במקום הנטייה האנושית לקלל חלילה, או לפחות לכעוס ולחוש אי צדק, אנו מאמינים שהקב”ה אינו עושה לאדם רע באופן שרירותי, אלא הוא עושה את הטוב לנו, שכן הוא טוב, ולכן גם מידת הדין היא ביסודה טוב, ואם כעת קרה מה שקרה כנראה שיש לכך סיבה מספיק טובה, שגם אם לעינינו אין אנו מסוגלים לראותה, היא קיימת. אין זה אומר שהדבר הוא טוב במונחים האנושיים שלנו, ואין צורך לערבב בין דבר רע אך צודק לבין טוב. כפי שילד לא מערבב בין מתנה שקיבל לבין עונש, גם אם לעונש היתה מטרה נכונה וצודקת. העיקר בכך הוא אחד: אין שרירותיות בעולם כלל, וכל דבר שקורה יש בו צדק, גם אם לא טוב הוא, העולם איננו הפקר וגם לי, זה שנפגע מאותו רע אסור להתייאש בכך מהטוב שבעולם.

אך נשאלת השאלה איך יכול הרע לצאת מידיו של הקב”ה? בכדי להבין זאת יש להבין את המושג של מידת הדין. מידת הדין היא המידה עמה נברא העולם, היא המידה שאומרת שלכל מעשה ישנה תוצאה. וכי מעשה רע של אדם יש לו השלכות לרעה עבור האנושות כולה. מידת הדין מניחה בתוכה את רעיון הבחירה, האומר שהקב”ה ברא את האדם והניחו בתוך העולם, עולם זה הוא מערכת שמבחינות מסויימות היא מערכת עצמאית ואוטונומית, שאינה תלויה רק ברצון הבורא. אמנם הקב”ה ברא את העולם למטרה מסויימת, מטרה זו היא טובה שכן הקב”ה טוב, אך לקב”ה היה חשוב דווקא בשל כך שהעולם לא יהיה משחק חסר משמעות. אם הכל היה מתוכנת מראש לא היה ערך לחיינו ולמעשינו, ולכן העולם נברא באופן כזה שהוא מותיר אוטונומיה בעיקר זו שביד האדם, שהאדם הוא בעל בחירה והוא יכול לעצב את העולם כמעט כרצונו.

המקובלים ובעלי המחשבה שביהדות (בפרט הרמח”ל בספריו כ”דעת תבונות” ועוד) הוסיפו על כך נקודה חשובה, שאוטונומיה זו היא רק “כמעט” לחלוטין. כי הקב”ה עם כל האוטונומיה שנתן לאדם נטע בעולם את הטבע הטוב הבסיסי שהאדם לא יוכל להרוס אותו לחלוטין. ושבסופו של דבר אם בדרך התורה ואם בדרך ייסורים ילמד האדם שהוא צריך ללכת בדרך הטוב בכדי לזכות בחיים של ממש.

אפילו בהסתכלות פשוטה בתורה ניתן לראות שהיא מספרת לנו שיש בעולם הנהגה כפולה, יש את מעשי האדם וכוונותיו, אך מעשים וכוונות אלו הם תמיד בפרספקטיבה המצומצמת של אותו אדם, אך התורה תספר לנו שכל המעשים האלו נלקחים בחשבון של ההנהגה האלוקית, המובילה אותם לטוב, כלומר למגמה שהקב”ה חפץ שתבוא. הקב”ה כביכול לוקח את מעשיהם של בני האדם ומכוון אותם באופן נסתר אל המטרה הטובה, שגם היא אינה תמיד פשוטה, ולעתים אפשר לראות את פשר הדברים רק בתקופות שלאחר מכן.

ובעצם גם כשאנחנו מתבוננים בתורה, אנו רואים כפילות של התהליכים ההיסטוריים, אנו יודעים שהקב”ה מתכנן את ירידת בני ישראל למצרים עוד מברית בין הבתרים, וכאילו בלי קשר כך קורה כל המריבה שבין יוסף לאחיו והתגוללות הדברים עד שהם כולם יורדים למצרים.

הדבר אכן מסובך להבנה מדוייקת ברמה התאורטית, אך לצורך הגישה הפרקטית אפשר לתמצת זאת בגישתם של חכמים למול של נחום איש גמזו ורבי עקיבא, שהשכילו לראות גם ברעות את אחרית הטובה המזומנת בהן. ישנו הסיפור המפורסם על רבי עקיבא ההולך בחרבות הר הבית עם חכמים והם רואים שועלים מהלכים שם, חכמים בכו אך רבי עקיבא צחק, שכן הוא ראה בכך את התממשות הגזרה האלוקית, ומכאן שהמקדש אף ייבנה בעתיד. גישתם של חכמים היא הגישה הרגילה, המקבלת את הרע כרע, גם הם מבינים שמדובר בגזרת שמים, אך נשארים בגישה הפשוטה, שהדבר הוא רע והוא סיבה לבכי. חכמים בעצם ברכו “דיין האמת”. הם לא מרדו בגזרת שמים, הבינו שהדבר הוא דין אמת, אך לא השכילו אל המבט הרחב האומר כי הכל הכל מתגלגל לטובה, שכן זהו פשר המציאות כולה. זאת בשונה מרבי עקיבא, היכול לראות גם בחורבן את גזרת הבניין. אין זה אומר שרבי עקיבא אינו מודה שמדובר ברע, אך רעה זו מקדימה טובה כה גדולה, שאותה רבי עקיבא מסוגל לראות מעבר לאופק.

לכן, תמיד צריך לדעת שגם כשבראייה האנושית הרגילה והמצומצמת הדבר נראה כרע, יש לכל סיפור משמעות אלוקית החורגת מתחום הראייה שלנו. הדבר אינו הופך מקרה זה לטוב, אך ניתן לומר שהוא לטובה, וכל מה שה’ עושה הכל לטובה כמאמרו של רבי עקיבא. ומי שמסוגל לראות את הטובה הזו מסוגל אף לצחוק מדבר עצוב, מפני שהוא רואה את האחרית.

יתכן, שראיה כזו מאפיינת רק אנשים גדולים מאוד. אדם צריך לשאול את עצמו האם זהו באמת מבט שברמתו שלו הוא מסוגל לראות כך או שמא מדובר בראיה מיוחדת של אנשים בעלי ראייה אלוקית, אנשים גדולים מאוד שהשכילו לראות את עומק ההשגחה האלוקית בעולם. אך ייתכן גם כן שראיה זו הפכה עבורנו לנחלת הכלל מאז שחידשה רבי עקיבא. יתכן שדווקא כיום שאיננו מסוגלים כבר לראות את השכר והעונש ישירות בעולם מאת ה’ כפי שהיו יכולים בעבר לראות, דווקא בשל אי ההבנה הזו עלינו לראות אל מעבר, לראות את הדברים בראייה הגדולה ולהבין שהכל לטובה. אולי זו צוואתו של רבי עקיבא לדורות שאחרי חורבן הבית, בהם אין לראות את ההשגחה האלוקית הגלויה, אך עם זאת ניתן לחוות בתוכנו את האמונה בכך שקיימת ראייה אלוקית רחבה בהיסטוריה כולה, והיא עתידה להיגלות לעינינו.

יתכן שהשאלה האם עלינו רק לברך על הרעה אך לא להודות עליה, או שמא אף להודות כרוכה בשאלה זו, האם עלינו לראות אל מעבר לטוב ולרע המיידיים? האם ניתן לנו בכלל לראות את דינו של הקב”ה? אם ניתן לנו, אזי אפשר להסתפק בראייה הרגילה, הרואה גם ברעה דבר שביסודו הוא מוצדק זאת גם אם הוא עונש. אך לראותו עדיין כרע. ואילו אנו מסוגלים להתעלות למקומו של רבי עקיבא לראות את הרעה גם היא כטובה באחריתה, אזי ממבט זה ניתן גם להודות עליה.

אך בשום פנים ואופן אין גישה זו באה לעקר את יכולתנו לבקש עבורנו את הטוב. אם גישה זו של ההודאה על הרע מפריעה לנו להשיג דברים טובים עבורנו, אם היא מובילה לפסיביות, אזי היא גישה שלילית שיש לעוקרה. האדם בכוחו לעשות טוב כאשר הוא מתואם עם רצונותיו, כאשר אדם מאמין בעצמו וברצונותיו שהם טובים, ולכן עליו גם לבקש עליהם. אך זאת מתוך איזון, ומתוך הבנה שגם אם הדבר לא מתממש עליו לנסות לראות אם גם בכך יש רצון אלוקי. זהו בעצם הערך שבגישה זו. אם אדם מבין שהקב”ה מכוון את צעדיו, אזי גם באי ההצלחה להשיג את הטוב בעיניו יכול אדם להתעלות אל מבט אלוקי וגבוה יותר ולשאול את עצמו אולי הקב”ה רוצה ממני דרך אחרת? אולי הוא רוצה שאנסה בכיוון אחר? לא בתור יאוש אלא בתור הכוונה למטרתנו האמיתית והאותנטית. כך בעצם גם הכישלון שבחיים, גם הדברים הלאא פתורים מהווים שער להבנה של תפקידנו בעולם.

אם יש לאדם גישה אמונית רק כלפי הדברים החיוביים שבחיים, אמונתו תתמוטט עליו ברגע שאלו לא יצליחו כפי שרצה. גישה אמיתית של אמונה נבחנת בכך, שהאדם מסוגל להוקיר גם את הרע שבחייו, גם את כשלונותיו, וכך יוכל להכניס את הקב”ה לחייו. לעתים כשאנו נכשלים אנו רואים שהמניע העיקרי שלנו היה הביטחון בעצמנו, או איזו אופטימיות חסרת ביסוס בהצלחתנו. הלא טוב שבחיים גם לו יש תפקיד בקשב לדבר ה’ המופיע בחיינו. נמצא שלהיפך, היחס האמונתי לכשלונות וללא טוב שבחיים, הוא מעודד וממלא את האדם בתקוה ובאופטימיות נצחית, שהדבר אינו נסגר רק בשאלת ההצלחה המצומצמת שבמבט העינים האנושי, אלא יש מבט עמוק מזה, הוא המבט האלוקי על הדברים המאפשר לנו לפעול בחיינו בלא תלות בהצלחות. זהו סוד הביטחון בה’.

מקוה שהצלחתי להבהיר מעט את הערפול בסוגיה זו עליה שאלת

בברכה

אריה מ.