לשואל היקר שלום רב!
נראה שבנך בן הארבע הוא ילד חכם, שאוהב לחקור ולהבין את העולם שסביבו, וניכר שאתה משקיע בחינוך שלו.
שמחתי לקרוא שבעת קושי ידעת למי לפנות, וב”ה יש שיפור במצב.
במענה לשאלתך, באמת אין לנו יכולת לראות את ה’, ואף לא לשמוע אותו, ודברים אלו מוכרחים להיות כך מעצם זה שהעולם שלנו הוא עולם גשמי, ואין אפשרות לערב בו רוחניות בצורה גלויה.
ובכל זאת, הבקשה של בנך היקר מאוד מובנת, אם אני מדבר עם ה’ אני רוצה שגם הוא ידבר איתי. אבל זה לא כך, אף אדם לא מקבל תשובה ישירה מה’, אלא האדם נדרש לאמונה כדי לדעת שה’ שומע ומקשיב לו, ולהתבוננות על חייו כדי לראות שה’ עונה לו. אבל דע לך שגם הריחוק הזה הוא לתועלת, ויותר טוב לעובד ה’ לחיות כך מאשר באופן השני, שה’ עונה לבקשתו. ואני אנסה להסביר בעזרת משל,
פעם היו מתכתבים עם בני משפחה או קרובים בעזרת גלויות, לא היה טלפון, או שזה היה יקר, אבל לשלוח גלויות כולם היו יכולים. וקרה לפעמים שהשולח לא קיבל תשובה מסיבה כזו או אחרת, או שהכתובת השתנתה, או שהאוניה שמובילה את הגלויה טבעה בים, או שהיא סתם אבדה בדרך. ואז היה השולח חוזר ושולח עוד גלויה ובה מתאר את הגעגוע שלו, והדאגה שלו, ואפילו חשש לגבי מצבו של קרובו. ואם הזמן היה מתארך ולא היתה מגיעה תשובה הדאגה היתה מתגברת. ואז אם לפתע היה מגיע אליו יקירו בכבודו ובעצמו אחרי מסע ארוך בים וביבשה, כמה התרגשות היתה בפגישה ביניהם, כמה שמחה, כל הדאגה נהפכת ברגע לאושר.
אבל אם לעומת זאת היה אותם קרובים גרים בשכנות אחד ליד השני, האם הגעגוע היה דומה? האם הצפיה היתה קרובה אפילו? האם הוא היה מגיע לביטוי כל כך מוחשי של הקרבה ביניהם כמו שהגיע בכתיבת הגלויה? ובשעות שחשש לגורלו והתחנן לאות חיים ממנו? דאי שלא, עומק הקשר היה מבוסס דוקא על המרחק.
כך גם לגבי השאלה שלך, אם אדם היה מבקש דבר מה’ ומיד מקבל תשובה מה’ בעצמו, היה זה בהחלט מטלטל לשמוע את קול ה’, אבל האדם לא היה מגיע כלל לאותה רמה של צפיה וגעגוע לקרבת אלוקים. עצם המרחק התהומי בין האדם לבוראו הוא מה שנותן לאדם את ההבנה של תפילה מעומק הלב, של השתפכות הנפש, של ציפיה לישועת ה’, של האפשרות לאדם לצייר בעיני רוחו את חסד הבורא עליו ואת התלות שיש לו בו, ואת הרצון שלו להשיג את קרבתו והתגלותו. וכך האדם מהלך חייו, כל אתגר וקושי שמזדמן לו והוא עומד בו, מהווה אבן נוספת במגדל שעולה השמיימה, ומבט נוסף או חדש על האלוקים שמוביל אותו בתהפוכות החיים.
ואנו הרי מצפים לגאולה שתבוא במהרה בימינו, ואז נזכה להתגלות אלוקים בצורה כזו או אחרת, ואז זה ידמה לאותו קרוב שלפתע מופיע בגופו ומייתר על הצורך בגלויה נוספת, אבל אותן גלויות הם הבסיס לפגישה המרוגשת, כך גם אנחנו עם הבורא, כל אותן תפילות בכוונה, וצפיה לקרבת אלוקים, יהיו הבסיס להתרגשות והשמחה שתהיה לנו באותה שעה, ואז כל אותו צער יהפך לשמחה שלמה.
בחרתי לדמות את הקשר שלנו עם אלוקים לקשר בין אוהבים שנמצאים רחוק זה מזה, ולא לקשר בין כאלו שהם גם קרובים (שגם הוא יכול להיות נפלא, ואין בו את הרעיון של הריחוק, ואדרבה הריחוק בו יכול להזיק, משום שהוא מונע את הנתינה הדרושה) משום שהעולם הזה כולו, ובפרט בשעת הגלות, נמצא בהסתר פנים, והוא רק דמיון לקשר שיכול להיות בינינו לבין אלוקים, ודוקא תקופת הריחוק יכולה לבנות את הקשר של האדם עם בוראו ללא שיש בה את החסרון האמור.
יהי רצון שנדע היום כמה חשוב לשלוח לבורא גלויות של אהבה וציפיה, כדי שהמפגש יהיה מילוי אמיתי של כל ציפיותינו.
אני מאחל לכם שתמיד תרגישו את השגחת האלוקים חופפת על ראשכם, גם בלי תשובה מפורשת ממנו.
נועם
דלג לתוכן
