שואלת יקרה, שלום וברכה.

אין ספק שאת נסערת, בשאלתך המורכבת והמפורטת את משוועת לעזרה, את מערבת פה את כל העולמות ויורה לכל הכיוונים, ההורים / הרבנים האדמו”רים / המחנכות בסמינר, מה לא… את כותבת את הביקורת מדם ליבך, אבל ההתרשמות שלי שאת לא ממש מחפשת ‘מקפצה’ כדי לבעוט החוצה, להיפך, את נאבקת ומנסה לעשות סדר במשהו שמרגיש לך כמו הבית שלך.

את אומרת: “אני פה ואני לא זזה, אבל אני אנסה לעשות את הטוב ביותר דווקא בתוך הבית פנימה, אני בהחלט רוצה להישאר לגור בבית הזה… אבל אני מצליחה לזהות דברים שהם כנראה לא שלמים ואני מצפה לתיקונם”.

אם אני מבין נכון, הרי שיש כאן אמירה כללית חיובית שמן הראוי למסגר אותה כבסיס לתשובה הזו, את מבקשת לעבור דרך בוגרת שיכולה להיות מרשימה מאד, של חיפוש הסדר בחלקי הפאזל הנפשי הפנימי, למצוא דרך לשלב בין הערכים החרדים עליהם גדלת לבין שאיפת האינדיבידואציה, הדעתנות והאמת החריפה שלך, את למעשה מחפשת את ההתמזגות בין חיים מודרניים לחיי תורה, הכל מתוך הבנה שהבית החרדי הוא טוב ואיכותי ואמיתי ביסודו.

זו שאיפה כל כך יהודית-שורשית במהותה!

מבין השורות את אולי שואלת, איך אני כנערה מסוגלת לבחור במשהו שהוא לא לגמרי שלם ואמיתי ולקבוע ולהגיד כאן ביתי, אני לא רוצה לחיות בעולם כזה שאי אפשר לחיות בו חיים אמיתיים מא’ עד ת’, למה הקב”ה ברא עולם שבור כזה? (אגב, שאלות מעין אלו יכולות להתעצם גם בעקבות נקודת מבט דיכוטומית האופיינית מאד לגיל שלך, גיל ההתבגרות).

התשובה הפשוטה היא, כי בתפיסה יהודית כל העולם הזה מהווה התגלות של אור אלוקי שמופיע אלינו מלכתחילה כ”מציאות שבורה”, התפקיד שלנו הוא להכיר בכך ולקרב את העולם אל תיקונו השלם, אם יש ויכוח הרי שהוא נסוב רק על הדרך המובילה לתיקון, אבל כולנו שבורים בתוך מציאות שבורה… הלוואי שנזכה לתקן באמת.

*

כהערת אגב חשובה, אקדים ואומר כי שאלתך ביסודה היא שאלה חברתית תרבותית קלאסית, את ממוקמת איפה שאת ממוקמת ולכן את שואלת שם, אבל אפשר באותה מידה לשאול שאלות כאלו בעולם חילוני, בכל בית ובכלל לא משנה היכן הוא ממוקם, יש מה לסדר / לנקות / לארגן, ולפעמים אפילו לזרוק… או לשפץ מהיסוד.

גם התרבות החילונית מצנזרת ומעוותת עבור תלמידיה חלקים נרחבים של ההיסטוריה היהודית השורשית, לא פעם יצא לי לפגוש אנשים חילונים שהתלוננו איך יתכן שלא לימדו אותם מושגי יסוד בהיסטוריה יהודית.

התרבות החילונית רואה איום מהצד היהודי-אמוני על הערכים החשובים לה, לכן היא מצנזרת כל דבר שיש בו ריח הדתה, היא רוצה לשמר את ערכי החירות המתירנית, בדיוק כפי שהתרבות החרדית חשה מאוימת מהמרוץ הטכנולוגי המערבי המטורף המצוי בתרבות הזו.

לדוגמא, לא מזמן פורסם על עיתונאי ושדרן נחשב בתקשורת הכללית (אסף ליברמן) ששיתף בפומבי ובקול רם כי למרות שהבית שבו הוא גדל היה “אולטרה־חילוני”, לדבריו, לפני כשנה גילה את מה שהוא מגדיר כ”אוצרות התרבותיים של הדת שלנו”.

“אבא שלי היה חרד מאוד שאחזור בתשובה”, הוא מספר, “הוא סבור שדת היא משהו לא רציונלי שמוביל לקיצוניות, ומבחינתו חזרה בתשובה אומרת לאבד את הילדים שלו. למרות זאת, גיליתי אצלי איים של בורות וזה הטריף אותי. גיליתי שהייתי ממש עיוור, אז עשיתי מעשה והתחלתי לקרוא וללמוד גמרא באופן מסודר ומאז אני מדי פעם פותח וקורא קצת”.

באותו ראיון הוא אמר בכאב: “לרבים בציבור החילוני יש חור אדיר בהשכלה התרבותית. יש פה אוצרות תרבותיים, פילוסופיים והגותיים אדירים, שאין לנו נגישות אליהם, וזה מאוד מצער. … אני מקנא באלה שיש להם המון ידע ביהדות”.

הדוגמא הזו נועדה להמחיש את התחושה של חילונים אינטלקטואלים מהצד השני של המתרס, שנמצאים במצוקה גדולה ביותר לגבי הזהות היהודית הבסיסית שלהם, זו שהועלמה מהם במוסדות החינוך החילוניים ובחינוך הביתי שהם גדלו עליו.

*

לכל תרבות יש מיתוס, גם לחברה החרדית. זהו למעשה הסיפור שכל תרבות מספרת לעצמה, סיפור העומד בתשתית עולמה ומתאר את תפיסת המציאות שלה, מיתוס זה כולל את סיפורו של העולם, ובתוכו את סיפורה של האנושות, ובעיקר את סיפורו של התרבות המספרת את הסיפור, לכל סיפור ישנם גם דמויות המדגימות כיצד אפשר וראוי לחיות במציאות שהוא מתאר.

בלי סיפור כזה קשה להבין את העולם שסביבנו, מה עושים איתו או איך להתייחס אליו, זהו צורך אמיתי וחשוב, הסיפור איננו אוסף של תשובות מופשטות אלא כזה שבתוכו ועל ידו השאלות מקבלות מענה כמו מאליהן.

המיתוס של כל תרבות מגלה לנו כיצד היא מתייחסת למציאות, כך למשל התרבות המערבית בזה לכל משהו שמריח כמו רוחניות/דת אמונה ומיסטיקה משום שאיננה יכולה להיבחן בכלים מדעיים (עידן המודרנה), כך גם בתקופתנו בעידן קץ האידיאולוגיות (פוסט מודרנה) התרבות המערבית האתאיסטית מוותרת כליל על מושג האמת ומדחיקה את האפשרות שקיימים ערכים בעלי בסיס מחייב, מה שמאפשר למתירנות להמשיך למרות חוסר האמונה בתפיסת המדע כחזות הכל… בתרבות חיצונית כזו בני נוער חילוניים מעריצים בעיקר את גיבורי הריאליטי או זמרים ומצליחנים, זאת לעומת בחורי ישיבות איכותיים עבורם גדולי התורה והחסידות הם המושא להערצה!

הצורך הנפשי הוא בסיפור המחבר את האדם לעולם משמעותי ונשגב, כאשר אנחנו מוכנים לעשות הכל כדי לשלב את חיינו בסיפור הנשגב שאנו חיים בתוכו.

את מבינה שהמדע המודרני הוא גם סוג של מיתוס העומד לעצמו, גם הוא מציע תיאור להיסטוריה של האדם ואף יש לו גיבורים רבי תהילה שחייהם ראויים לחיקוי בעיניו, את מבקשת להבין איזה סיפור יותר טוב, מהו הסיפור האמיתי של העולם, את שואלת “מי אנחנו”, בתשובה דלהלן מבקש להציע זווית מסוימת לסיפור התרבותי-החרדי כפי שזו מובנת על ידי…

לפני הכל, חשוב לי להבהיר את המובן מאליו מבחינתי, אנסה לשרטט את תפיסת העולם כפי שהיא נבנתה אצלי בהשפעת המקורות התורניים ובהכוונת רבותי, אך בכוונתי להביע רק את הנראה לעניות דעתי האישית מתוקף היותי יהודי ירא שמיים, אברך חרדי ירושלמי.

אינני מתיימר לדברר את כלל המגזר החרדי על שלל גווניו, בוודאי שאינני מוסמך לייצג את דעת אי מי מגדולי ישראל שליט”א, דעתי אולי יכולה לשמש עבורך נקודת מוצא להתבוננות והתעמקות נוספת, אבל היא בפירוש לא איזושהי אמת אובייקטיבית ומושלמת (ובפרט שלא ניתן להסביר בעומק וברוחב הראוי, במסגרת מצומצמת מעין זו).

*

בשאלתך תהית מה דעת גדולי ישראל לגבי התרבות המערבית בכלל ולגבי השמאל בפרט.

כידוע מרן הרב שך זצוק”ל נתן כמה נאומים פומביים חוצבי להבות בענין הזה, הרב שך פנה ישירות אל אלו שראה בהם את ממשיכי אויבי החרדים הקודמים, אנשי האליטות התרבותיות החילוניות, שאיימו ביצירת זהות יהודית אלטרנטיבית. אנשי תנועת ההשכלה, הרפורמה, החילון, הציונות. כאשר הרב שך סימן את השמאל הפוליטי בישראל כגלגול הרעיוני של אלה.

בנאום המפורסם באצטדיון יד אליהו מלפני כשלושים שנה, הרב שך לא פחד לעורר ולסמן גבול ברור ופשוט בין עולם התורה לבין עולמם של “אוכלי השפנים והחזירים.” הוא ביכה מרה קבל עם ועדה, על כך ש”השמאל שכח מה זה להיות יהודים”!!!

בכך העמיד הרב שך את החיסרון המהותי ביותר העומד בבסיס השמאל והחילוניות, אין להם שום בסיס אמיתי ומחייב לערכים ולמוסר שהם מעמידים כי הם עזבו את היהדות ואת התורה והקב”ה, מבחינתם האדם אינו אלא “ציור בחול”… שנלחם במבני כוח עריצים חסרי פשר.

בהתאמה לעידן הפוסט מודרני, השמאל אמנם נושא דגל של רגישות חברתית, את מקומו של מעמד הפועלים הנאנק (שהעסיק את השמאל הישן), תפסו מדוכאים חדשים כדוגמת נשים, להטב”ים, שחורים, העולם השלישי, אלו מאבקים חשובים כשלעצמם אם הם נעשים במסגרת נכונה.

[למשל, עצם התביעה לשווין זכויות מוחלט לנשים – היא ראויה, אבל התייחסות לגברים כמדכאים מעצם היותם גברים, כמקובל בפמיניזם הרדיקלי – היא מעוותת, לא יתכן שמחצית מהאנושות אמורה לחוש אשמה על עצם בריאתה במגדר מסוים, גברי במקרה הזה].

עם זאת, מאבקים אלו עדיין לא נותנים את האפשרות להפיק מפת דרכים רוחנית וערכית שתייצר תחושת משמעות וערך אמיתית במציאות המורכבת. עולם המושגים של זכויות הפרט מתמצה בזכות מרכזית אחת ויחידה לפיה זכותו של כל אדם לעשות הישר בעיניו, בבחינת חיה ותן לחיות, זה ממש לא נותן כיוון ערכי נשגב בעל משמעות מספקת.

כיום ברור שהשמאל אינו יודע לאן הוא חותר, כבר אין לו שום חזון עתידי שבו הוא מאמין, כל שנותר לשמאל הוא תחושה כללית (תמידית) של חוסר צדק, ושנאה למי שמחולל אותו. מעניין לחשוב מה יעשה השמאל לאחר מיגור האויב שכיום כבר לא קל להגדיר אותו (הקפיטליזם, הגברים השוביניסטים, הגזענות, או מה שלא יהיה).

*

מציע להרחיב מעט את ההתבוננות במציאות העכשווית הכלל עולמית, לה יש שני פנים שנדמים מנוגדים, אבל הם שני צדדים של אותו מטבע.

מחד,

רוב האנשים בעולם המערבי נמצאים כיום בתקופת שפע גשמי מדהים, רחוקים מתהומות העוני ששררו בעבר הלא רחוק, שפע שנולד כתוצאה ממערכת כלכלית-טכנולוגית שמייצרת מגוון מסחרר של מוצרי צריכה מרשימים – קפיטליזם צומח.

מעולם לא כובדו זכויות אדם כפי שמכבדים אותן בדורנו, השאיפה לצדק חברתי אינה יורדת מהכותרות, וטוב שכך. בצדק אנחנו דורשים צדק, ולעולם לא נחדל להתקומם כנגד עוול.

אנו חיים תחת דמוקרטיה חוקתית, אנשים משתלחים בכל מערכות השלטון ללא מורא, בעלי כוח נחקרים ונשפטים במלוא החומרה. ערכים אלו נדמים לנו כנורמה המובנת מאליה, אבל מתי במהלך ההיסטוריה חברות התנהלו לאור ערכים שכאלה?

(מתעלם כעת ממהפכת שלטון התאגידים, שבניגוד לממשלות אינם כפופים לשום ערך מלבד רווחיותם, או מהפכת שלטון הפקידים האנונימית שמעקרת את הדמוקרטיה, בעיקר בגלל המסגרת המצומצמת של הכתיבה).

גם המדע היישומי חודר למחוזות דמיוניים, שמותיהן של תיאוריות מדעיות (היחסות, הקוונטים, הקוורקים, המיתרים…) כובשות בזו אחר זו את התודעה, ישנה עליה ניכרת בתוחלת החיים, גם תחומי הספרות והאומנות זוכים לפריחה איכותית וכמותית חסרת תקדים.

מאידך,

העולם המערבי נדמה גם כעומד על פי תהום, מידרדר למציאות שפשוט לא נוכל לחיות בה, זאת בעיקר בעקבות אחוזים הולכים וגדלים של סובלים מדיכאון חמור (יותר מפי עשרה, בתוך כמחצית מאה), מגיפת הדיכאון הכלל עולמי מתבטא גם בעליה חדה באחוזי האובדנות.

קיים זינוק מזעזע של מאות אחוזים בעבריינות נוער וילדים, זה קשור ככל הנראה להתפוררות והתפרקות הולכת וגוברת של מוסד המשפחה הבסיסי (הכפלה במספר המשפחות המורכבות מאדם אחד).

כיום אצל חילונים רבים הרוחניות מסתכמת בצריכת מוצרי בידור נדושים, הם מתוכנתים לרגש שטחי, לחיים ללא עצמיות, ללא כל מגע עם בני האדם זולת השטחי ביותר – אובדן האינטימיות, שכיחות גוברת של חיים בבדידות עמוקה ושיעמום… זאת מלבד עצם ההתמודדות עם עידן התפוצצות המידע הדיגיטלי, אתגר ממש לא פשוט כשלעצמו.

פסיכולוג חשוב כמו אריך פרום סבר כבר בשנות החמישים שהעולם המודרני של ימיו נראה כסיוט ההולך ומקצין, כזה שהולך ומתרחק מהראוי לחיים אנושיים. האם יש קשר בין השפע הכלכלי העצום לעלייה בשיעורי הדיכאון והאובדנות, כנראה שכן.

לשם המחשה, הצריכה הפכה בעולם המערבי למטרה בפני עצמה, צריכה לשם הצריכה. מי שרוכש אייפון 13 פרו מקס צריך כעבור מספר חודשים לעבור ולשדרג לדגם החדש, אחרת הוא יחיה בתחושה שהוא נשאר מאחור, (כמובן בעידוד עולם הפרסום התקשורתי האגרסיבי), המשמעות של זה היא שהפלאפון המחשב והמרשתת אינם רק “כלים” שהאדם יכול להשתמש בהם כרצונו אלא סביבת חיים שכופה עליו להשתלב בה ולהתאים את עצמו אליה.

כיום המדינות המערביות רואות כמשימה מרכזית להגדיל את הצריכה בכל דרך, כי יכולת הייצור עברה בהרבה את הצורך האמיתי, בכך המערב איבד את האפשרות לבחון ברצינות את השאלה האם קצב הצמיחה נעשה מהיר מידי עד שהוא פוגע באושר שלנו או בכל ערך אחר, העיקרון המופשט הדוהר ללא הרף להגברת הצמיחה הכלכלית נהפך לעריצות מסוג חדש, עריצות ללא עריצים, חסרת כיוון ומטרה מתוכננת.

לכן לגבי השאלה, האם התרבות המערבית חולה, האם כל אלו סימנים של התפוררות חברתית?

לענ”ד בתפיסה יהודית-חרדית התשובה היא חיובית במובנים רבים (!) התרבות המערבית מתנהגת כמו אדם שעל פני השטח יש לו הכל, אך בעומק הנפש אין לו דבר, וגם הנפש לא תמלא.

עצם איבוד האמונה בה’ והמשמעות הרוחנית השורשית, ביטול מושג האמת כשלעצמו, המאפיינים את תפיסת העולם המערבי הפוסט מודרני, נכללים בזעקת מרן הרב שך, שהחילונים שכחו מה זה להיות יהודים…

עידוד התאוותנות כדי לתחזק צורך בלתי פוסק בצריכה, עידוד התחרותיות וההשוואה המתמדת לאחרים, פיתוח החומרנות מתוך מחשבה שאובייקט חומרי כל שהוא יכול להעלים בעיות סיפוק מהותיות, חוסר התייחסות לממד הרוחני הטרנסצנדנטי – לנשמת האדם ולאלוקות, כל אלו יוצרים אדם הרבה פחות יהודי… וממילא פחות מאושר.

אמנם מבחינת ההתפתחות הגשמית התרבות המערבית הוכיחה את עצמה. לפחות בתחומי הצבא והכלכלה, המדע והרפואה, אין היום שום אלטרנטיבה למערב. עדיין היא איבדה את היכולת לספק לחיי האדם משמעות וערך.

מכאן אפשר להבחין בתופעת הניו אייג’, חיפוש מעין ג’נקפוד רוחני בניסיון להימלט מהריקנות המערבית, רכישה אקראית של שברי מיסטיקה, קמצוץ בודהיזם, קורטוב שמאניזם, טיפה מדע בדיוני, בצירוף אבני קריסטל ורפואה סינית, סיינטלוגית, התעסקות ב”אנרגיות”…

אנו מבחינים בצעירים חילוניים המחפשים משמעות במסעות למזרח הרחוק, או לחילופין בזרם הולך וגובר של אנשי אומנות “חילוניים”, המחפשים את משמעות חייהם ביהדות הישנה, הפרימיטיבית לכאורה.

[אגב, האסלאם של היום אכן מציע חזרה לעבר ימי הביניים, לשנאת המדע והשפלת נשים, לעוני ולדיכוי, ומדהים לראות את שיתוף הפעולה שמקבל האסלאם דווקא מחוגים אינטלקטואלים מובילים במערב, זה מתקשר למה שהזכרת בשאלתך לגבי גלי ההגירה מארצות האסלאם לאירופה ואמריקה, התמיהה היא איך קרה שדווקא השמאל שערכיו מנוגדים לגמרי לערכי האסלאם, מסנגר עליו ומדבר בזכותו, התשובה רמוזה בין השורות שכתבתי].

*

בהקשר הזה, מן הראוי לציין כי הערים החרדיות מובילות ב’מדד האושר’ על פי נתוני הלמ”ס. תוחלת החיים בבני ברק גבוהה מהממוצע בקרב תושבי הערים הגדולות בישראל (זאת למרות חוסר ההשקעה של החרדים בספורט ובטיפוח הגוף).

הערים החרדיות ממקומות בתחתית הרשימה בשיעורי האובדנות, האוכלוסייה החרדית מרבה לעסוק בפעילות התנדבותית בהשוואה לשאר האוכלוסייה. מובילה בארגונים הומניטריים המעניקים עזרה לכלל הציבור בישראל, תחושת הבדידות איננה רווחת בחברה החרדית לעומת קבוצות אוכלוסייה אחרות, הציבור החרדי הוא דווקא המרוצה ביותר מבין כל המגזרים ביחס לתפקוד המסגרות החינוכיות שלו.

מרכז החיים היהודי החרדי הוא התחום האישי והפנימי מתוך אמונה בנשמת האדם ובקדושתה, מתוך שאיפה למימוש הברית עם ה’ על פי התורה שעיקרה צדקה ומשפט, תוך התמקדות בתחום הבית ופיתוח ערכי המשפחה, ערכי קהילה וחסד, חתירה לרוממות ולטוב מתוך חיי אמונה וביטחון.

זר לא יבין, אבל החברה החרדית שונה מכל מודל חברתי אחר בעולם המערבי, החומרי והקפיטליסטי, אין עוד חברה מאורגנת בעולם המערבי הדוגלת בהסתפקות במועט מבחירה. חברה המקדשת במאה העשרים ואחת את האידיאל של “איזהו עשיר השמח בחלקו”!

יושם לב, לחרדים אין שום יכולת או רצון לחזור אחורה בזמן אל עולם הכולל חיי בערות ועריצות נוסח ימי הבינים, הם בהחלט מושפעים מהתרבות המערבית לטוב (וקצת לרע…), אבל לענ”ד הם הרבה יותר ערניים לסכנות ויודעים לתת מענה טוב יחסית, מתוך הבנת מהות החיים ומשמעותם העמוקה בעת הזו.

שוב, כשמצביעים על סכנות של מכוניות, המטרה אינה לחזור לסוסים ועגלות, אלא לתבוע מערכת בלמים משופרת. החרדים נאבקים לבנות ולשכלל מערכת בלמים כזו, בהצלחה חלקית כמובן, אם כי עדיין מרשימה.

[כך לדוגמא, שומרי התורה והמצוות עומדים בחזית הפיתוח הטכנולוגי של מערכות לסינון המידע במרשתת, זה נובע מערכי הקדושה התורניים, בזה הם ממש ‘אור לגויים’, פשוטו כמשמעו].

*

גם אם נניח שהערך של עצמאות מחשבתית או אינדיבידואליות, חיים אותנטיים ומימוש עצמי ייחודי, אלו ערכים שבחברה החרדית זוכים למעט פחות מקום מהראוי להם, אין זה אלא כי הצורך הקיומי והמיידי שלנו כחברה הוא בניית קולקטיב/קהילה של עובדי ה’ הנאמנים, ואין לנו את האפשרות אלא להדחיק מעט את הצרכים הללו הצידה.

לעומת זאת, ערכי רוחניות מבוססים, כדוגמת תורה ואמונה ומשמעות החיים, שבחברה החילונית אינם מקבלים ביטוי, זוהי דחיקה כתוצאה של הצורך הקיומי מבחינתם, לחיות יותר ויותר את “החיים הטובים והנוחים”…

כלומר לכל צד יש מחיר, ואנחנו מודעים ומוכנים לשלם את המחיר… התוצאה החרדית דיי טובה גם ברמת האושר האישי הגבוה יותר וגם באפשרות לחיות חיים רוחניים בעלי משמעות ששכרם רב לעולם הבא. בקיצור, גם עולם הזה וגם עולם הבא!

*

פעמים רבות החיצוניות החרדית מבדילה ונדמית כחשוכה, אבל דווקא עולמם הפנימי של בני ישיבות רבים הוא עשיר ופנימי במיוחד, משוחרר מכבלי התרבות החילונית.

מאחורי הקדושה שבתרבות החרדית את מזהה חיים דהויים ומקומטים, חשוכים כמו בימי הבינים, ואכן הדימוי החילוני מייחס לחינוך החרדי סגירות מתבדלת ואחידות מיושנת, אך המציאות הפנימית מגלה מערכת הטרוגנית, מגוונת, פלורליסטית ובעלת מכנה משותף בסיסי, הכולל דרישה אחת נחרצת, אל תגעו לנו בתוכניות החינוכיות או בדרך החינוכית וכיוצ”ב, אנחנו מבקשים להיבדל ולא להיטמע…

מגמת ההתבדלות שעומדת ביסוד החרדיות, כבר תוארה בברכות בלעם: הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב, ניתן לראות אותה גם כלקח היסטורי בסיסי ביותר (ולשאלתך, היסטוריה זה ממש חשוב לנו, זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור).

במובנים מסוימים אנו בוחרים להישאר אחוזים בעבר, זה דווקא מקור הכח הייחודי שלנו, אנו נתנגד בעקשנות לחידושים ספציפיים שמייצרת המודרנה/הקידמה.

יסוד ההיבדלות הוכח במשך ימי ההיסטוריה של עם ישראל, הן בחורבנות בית המקדש שבאו כתוצאה מהתקרבות לטומאת הגויים, כמבואר בכל דברי הנביאים. ואף בשנות הגלות כאשר פעמיים שכמעט ונכחד מרכז היישוב היהודי בעולם.

בספרד של המאה ה-13 כמו גם באירופה של המאה ה-19 היו היהודים בפסגת הצלחתם, לא היו כלפיהם הגבלות משפילות, לא נראה באופק שום איום מדיני, הישגיהם בכל תחומי המדע והרוח הגיעו לפסגות היסטוריות.

ובמקביל גם המצב הדתי היה דומה מאד: היהודים בספרד היו בני התרבות הערבית, שפתם ושפת חיבוריהם, שיריהם, השקפתם, ואף אורח חייהם, תאמו את התרבות הגויית ששלטה בספרד. בדיוק כמו יהודי אירופה והתרבות המערבית של המאה ה-19. שם פשע נגע ההשכלה בכל מקום, ההתערות הייתה מושלמת.

ואז נתקיים מאמר הנביא יחזקאל (כ, לב): “והעלה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אמרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן: חי אני נאם אדני הוי”ה אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם”.

אגב, תוצאות של ניסיון להשתלבות דתית בתרבות מערבית ניתן לראות אצל חלק מן הציבור הדתי לאומי, שכמחצית מילדיו מהגר אל החילוניות ברמה כזו או אחרת (זרם ה”לייט”), ואילו החצי הנותר מקצין לכיוון החרדיות (זרם החרד”לים) מתוך הבנה שזו הדרך היותר יעילה, אם כי בוודאי לא מושלמת, כדי לשמר את הדור הבא…

[באירוניה, פעם שמעתי פרופסור חילוני שאמר ברדיו, שהוא שולח את ילדיו לחינוך ממלכתי-דתי ולו בכדי שיצאו חילוניים טובים… ודי לחכימא].

*

חשוב לומר, על מנת לשאוב מן היהדות את היסודות הנפלאים שלה, עלינו לנער מעלינו את התדמית החיצונית שדבקה בה, להתחבר תחילה לעולם המקרא הנשגב, למצוא את הדיאלוג העשיר והמגוון שבין היהודי לקב”ה בהיות בית המקדש על מכונו, בהימצא לנו נביאים כהנים ושופטים, סנהדרין ואורים ותומים, ומשם להבין את משמעותה של הגלות ואת המאמץ העצום שעשו חז”ל כדי להמשיך את הדיאלוג במציאות של “הסתר פנים” – בגלות.

לאורך כל ימי הגלות, היהדות התמודדה עם העולם שהציף מבחוץ, הפילוסופיה היהודית בדרכה והקבלה בדרכה, ובדורות האחרונים החסידות ותנועת המוסר כל אחת בדרכה, ככל שהגלות העמיקה היא השפיעה על הקשחת התחום ההלכתי, התפתחה התנגדות לכל חידוש – חדש אסור מן התורה… מתוך חרדה מכל מחשבה שאינה הולכת במסלול של העיון התלמודי העמוק והמסורתי.

זאת במטרה לנסות לעצור את הסחף החדש לעבר ההשכלה והמודרנה, מה שנתפס כפיתוי אימתני שעלול לדרדר אותנו לתהומות הכפירה (תחזית שהתגלתה כמדויקת להפליא), היהדות החרדית התמקדה יותר ויותר בשימור המבנה הקיים, על כל מרכיביו. גם פרטי לבוש, מאכלים, כל פרטי החיים “התקדשו” והתקבעו, התבצרנו בבית המדרש, בד’ אמות של הלכה… חיים הלכתיים פירושם התבוננות מתמדת בציוויו של הקב”ה, לכן העיון בתורה הפך למרכז החיים היהודיים, השאיפה העיקרית שלנו היא לשמר את הקשר והדבקות בה’ למרות הגלות – ובכל זאת שמך לא שכחנו…!

זוהי למעשה אחת מטענותיו המרכזיות של הרב שך בנאומו הנ”ל נגד החילוניות, שכל מה שהחזיק אותנו אלפים שנה בגלות, למרות גירושים פרעות והשמדות, זה דווקא ההתרפקות על לימוד התורה הקדושה והיצמדות לקיום המצוות ההלכתיות כפי המסורת שבידינו.

לכן התרבות היהודית, ברוב שנות הגלות, העריצה את הלמדן המרחף בעולמות הרוח, נטול המגע עם הבלי העולם הזה, ואלו למעשה היו גדולי הדורות כל אחד לפי מדרגתו – זהו תמצית האתוס החרדי.

*

מכורח הנסיבות אנו נאלצים לדחוק כל מיני דברים שהתרבות המערבית מקדמת, בגלל החשיבות העצומה והמאמץ למנוע כל סיכוי של התפוררות המערכת החרדית שגם ככה מותקפת מכל עבר.

כדי להמשיך להחזיק בברית עם ה’ בכל הכוח, אנו מוכנים לשלם את המחיר גם דרך העובדה שאנו מחליטים מבחירה להסתפק במועט בכל מיני מישורים, לאו דווקא גשמיים, אנו לא משתתפים במרדף אחר הקידמה והתפתחות המדע כמקובל בתרבות המערבית, משום שהמשמעות הערכית חשובה לנו הרבה יותר, אנו יודעים בבירור שהתרבות המערבית לא צופנת בחובה שום בשורה עבור הערך החשוב לנו ביותר – חיזוק הקשר והברית עם ה’, אולי רק להיפך…

אישית חש בגאוות יחידה להשתייך לציבור החרדי, מגדל את ילדי על ברכי האתוס החרדי, למרות שאינני חושב לרגע שהוא מושלם או אפילו קרוב לכך, אבל הוא בהחלט הכי משתדל לחיות חיים נעלים ומרוממים בתוך המציאות הגשמית המורכבת.

בהקשר זה, מציע לקרוא בעיון את תשובת הרב שלמה ליפשיץ הנפלאה, שפורסמה כאן באתר תחת הכותרת “למה לי להיות חרדי”.

ראי קישור מצורף – https://akshiva.co.il/%d7%97%d7%a8%d7%93%d7%99%d7%9d/%d7%9c%d7%9e%d7%94-%d7%9c%d7%99-%d7%9c%d7%94%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%97%d7%a8%d7%93%d7%99-%d7%94%d7%a2%d7%95%d7%95%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%a6%d7%99%d7%91%d7%95%d7%a8-%d7%96%d7%95%d7%a2%d7%a7%d7%95/

*

בסופו של דבר, ניתן לומר בהכללה כי רבים מהתופעות שאת מצביעה עליהם בשאלתך נוצרו מתוך חשש ודאגה, חשוב לזכור שגם אידאולוגיות גדולות ואמיתיות יכולות להיות במצוקה ואז הם נדרשות להגן… ויש לזה מחירים, את נבונה ויודעת לזהות אותם.

היהדות החרדית הייתה במצוקה בלתי רגילה, נדרשנו להשיב מלחמה, ובמלחמה כמו במלחמה, אתה יורה בתותחים וחונק בידיים, אתה לא יכול לשחק באקדח קפצונים כשאחרים יורים בתותחים, כי אז אין לך שום סיכוי, ואנחנו נלחמים על דבר הכי גדול וחשוב – על החיים הרוחניים שלנו, כעת את באה ואומרת שאנחנו משתמשים ברובים ותותחים בלי לשים לב את מי הרגנו… התשובה היא: נכון, כי אין ברירה, הקרב פה הוא אכזר, אם לא נשתמש בתותחים אנחנו נצא קרחים.

עם זאת, כיום המצב הוא בתהליך של שינוי, דווקא בגלל שהמודל החרדי יחסית הצליח, יש פחות צורך בהגנתיות, ממילא תחומים שדוכאו והודחקו מכוח ההכרח והמציאות דורשים כעת את מקומם וכבודם הראוי להם.

דוגמא מצויינת ניתן לראות אפילו לגבי שאלתך בדבר אופי לימודי ההיסטוריה בצורה סלקטיבית בסמינרים החרדים, כאשר בענין זה כבר נערכה סדרת כתבות מעניינת באתר ההגות החרדי “צריך עיון”. ראי קישור מצורף – https://iyun.org.il/article/torah-and-history/

אוסיף לומר, כי עצם האפשרות להעלות שאלה כמו ששלחת בפרסום גלוי על דפי האתר החרדי ‘אקשיבה’, מהווה סימן מובהק להצלחת המודל החרדי באופן יחסי, עד כדי שניתן (ואף נדרש) להיות פחות הגנתיים, ולאפשר לדון בכובד ראש בשאלות החשובות מהסוג ששלחת.

דווקא אנשים כמוך הם יסוד של אי שקט ותסיסה תרבותית, שבזמנים ובאופנים שבהם מתאפשר השינוי, הרי שהם הופכים לראש החץ של תהליך התיקון הנדרש כל כך.

בסוף, אנשים דעתניים וחקרנים כמוך, שעולמם בנוי על רכישת השכלה וידע מעמיק ואיכותי, הם חלק משינוי תרבותי הכרחי וטוב שכבר קורה בחברה החרדית, כמדומני שרוב משיבי ‘אקשיבה’ נמנים עליו, זה מאפשר יתרונות עצומים של התפתחות דווקא בגלל נקודת המוצא הייחודית, מי שבא מחברה חרדית שמרנית ומגבש לעצמו תפיסת עולם המתאימה יותר למציאות הדינמית העכשווית ולמידותיו האישיות, אם הוא מצליח לשלב בין עקרונות החינוך החרדי לבין הקידמה המערבית שאנו חיים בתוכה, הרי הוא נהפך למגדלור ייחודי לסביבתו הן החרדית והן הכללית (באופן הזה, כל אדם תורם לתהליך ההיסטורי משהו ייחודי, שרק הוא מסוגל לתרום).

*

בתוך דברייך את טוענת, אנחנו מודרניים ומשתמשים בקדמה אבל אנחנו לא מוכנים להודות בכך, אנחנו גם יורים עליה ובעצם מציגים את עצמנו כשמרנים, אבל תכל’ס – בינינו – אנחנו מודרנים… ועוד איך.

לשם המחשה, אותו אדמו”ר שמדבר בהתלהבות ובפומביות נגד טכנולוגיה וקידמה, הרי כאשר הוא יצטרך לעבור ניתוח סבוך הוא לא יבקש שיעשו את זה עם אזמל ומחט, אלא באמצעים הכי טכנולוגים ומתקדמים. ברור שדעתו הפומבית מבטאת איזשהו רעיון עקרוני אבל איננו ההלכה למעשה.

הרי גם לאדמו”ר הכי גדול, יש נציגים העומדים לצידו המשמשים כשר הבריאות או משהו מעין זה, והם הרי לא מדברים או מתנהגים כמו האדמו”ר, הרגליים שלהם נטועות עמוק בחיי המעשה, הם משופשפים וממזרים יותר מכל מי שאנחנו מכירים, והם נבחרים לתפקידם דווקא בגלל התכונות האלו…

המשמעות של זה מורכבת, אנסה להסביר.

אנחנו לומדי התורה רואים את עצמנו כסוג של ‘מגדלור’ המפיץ ומחזיק את האמת התורנית הנשגבה, אנו מוכנים להקריב ולהסתפק במועט עבורה, אבל האידיאולוגיה הזו נמצאת ופורחת אי שם במגדל השן – קרי, בבתי המדרש (!) שם אנחנו מובילים בעולם כולו מבחינת חינוך לדקדוק ההלכה שמשמעותו החזקת הברית הנצחית והדיאלוג עם הקב”ה, במצב של גלות “אין לקב”ה בעולמו אלא ד’ אמות של הלכה”, אבל במרומי מגדל השן אין מקום לכולם…

לכן לשאלתך, האם ישנו אידיאל שכל העולם יהיו כמו במאה שערים או בבני ברק, התשובה היא: לא ממש!

ברור שלא כולם אמורים להיות במקום הגבוה והמרומם הזה, זה דורש ויתור על המון דברים… זה בבחינת שבט לוי, וכלשון הרמב”ם (שמיטה ויובל יג, יג) ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה’… ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם…

אבל במקביל, יש את חיי המעשה הריאליים, שם חייבים לרדת לרובד אחר… במציאות אין ברירה ונדרשים פשרות, שם האידיאולוגיה לא יכולה להיות מזוקקת כמו איך שהיא בתוככי בית המדרש, זהו אכן יחס אמביוולנטי (דו-ערכי) למציאות, והמציאות כבר אמרנו ‘שבורה’ במהותה.

*

במובן הזה הייתי אומר לך, יש לך שאלה נהדרת, תחזיקי את השאלה שלך ותבחני אותה שוב בעוד חמש שנים, בינתיים תמשיכי לצעוד בדרך אבל עם יד מלווה ומנחמת, כי הנפש המתבגרת סוערת וצריכה ליווי ונחמה…

ציינת שהיום כבר סיימת תיכון, אבל חזרו אליך דברים שהצטברו בתוכך כבר כמה שנים, מט’ ועד י”ג… יש מקום להתבונן מדוע דווקא כעת חזרו אלייך הדברים, מה עוד מתרחש בחיים שלך ובעולם הפנימי שלך שמניע ודוחף אותך, בסוף אנו משקיעים אנרגיה של חיפוש ומביעים תסכול גם כתוצאה מהמצב האישי שלנו שלפעמים לא מפותח מספיק.

בהקשר זה, מבקש להפנות אותך לעוד תשובה מופלאה שכתב הרב אוריה ענבל כאן באתר ‘אקשיבה’, תחת הכותרת “כן/לא רוצה להיות חרדי”.https://akshiva.co.il/%d7%9b%d7%9c%d7%9c%d7%99/%d7%9b%d7%9f%d7%9c%d7%90-%d7%a8%d7%95%d7%a6%d7%94-%d7%9c%d7%94%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%97%d7%a8%d7%93%d7%99-%d7%aa%d7%a2%d7%96%d7%a8%d7%95-%d7%9c%d7%99/

ככל שתוכלי לקבל את שאיפתך הפנימית לעולם שיש בו מקום לאינדיבידואציה ולפיתוח האישי שלך בלי לראות בזה שליליות, כך תוכלי ליזום יותר צעדים בעולם החיצוני שלך ולפתח אותו באופן המותאם לך באמת, תוך שילוב עשיית רצון ה’ בלי לוותר לא על השייכות לעולם החרדי בו גדלת ולא על שאיפותייך הנפלאות לעולם אמיתי ומתוקן יותר…

חשוב שתראי את התהליך האישי שאת עוברת כמשהו שאיננו חריג כשלעצמו, גם אם הוא נחווה בעוצמות ובסערות גדולות, את צריכה לתת זמן ומקום לתהליך למצות את עצמו תוך חיפוש יד מלווה ותומכת.

מציע לך לפנות ל’אקשיבה’ כדי לקבל הצעה לגבי קשר מיטיב עם מישהי מנוסה וחכמה שתלבן איתך את השאלות הקיומיות והטובות הללו, זוהי יכולה להיות דרך נפלאה במהלכה תוכלי לבחור ולגבש את תפיסת העולם הייחודית והמתאימה לך ממקום בוגר ושלם יותר.

השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה והסר ממנו יגון ואנחה

ובגאולה השלמה ננוחם

חיים עוזר ה.