שואל היקר שלום רב.

אני עונה קצת באיחור, ועמך הסליחה.

קראתי בצער את תיאורך שעולמך הרוחני התמוטט לאחר שנחשפת לספרים של ביקורת המקרא, והסתירות שראית בתורה מובילות אותך לפקפק האם אפשר לומר שהתורה נתונה מן השמים.

אומר לך את האמת, הצער שלי מהול בקצת פליאה, כי הרי אתה ציינת כמה דוגמאות של סתירה בפסוקי התורה, וברור לשנינו שאלו רק כמה דוגמאות בודדות, וכבר כתבת בעצמך שהסתירות במשפטים רבות יותר, אבל מיד הוספת שהסתירות הם המניע הראשון למדרשי ההלכה, אז אם ככה הכל ברור, לא?

ובכל זאת אני לא אשתמט מלענות לך בצורה מסודרת, רק תרשה לי לחרוג מבקשתך לתשובה רציונלית עבור הסתירות, ולפתוח בתשובה כללית, ואחר כך אולי נשוב לסתירות שהצגת.

אם כן, מוטל עלי להסביר איך יתכן שתורה שירדה מהשמים מכילה סתירות.

אבל כדרכם של יהודים, תרשה לי לענות לך בשאלה, אם התורה איננה מן השמים, מהי החלופה? שבני אדם כתבו אותה? טוב, בא נלך עם זה. אז עכשיו אני שואל אותך, אם בני אדם כתבו אותה, למה הם הניחו בה סתירות?

ברח להם?

בא נסתכל רגע בתורה, בלי דעות קדומות, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהיא מלאה בידע אותנטי מהשטח. יש בה ידע היסטורי וגאוגרפי (היום קוראים לזה גאו-פוליטי) עצום, היא מתארת שמות של תרבויות שכבר בימי משה חלפו מהעולם, ערים שנבנו בהם, מי בנה אותם, מי הערים הסמוכות להם, ליד איזה נהר הם, מי כבש אותה, באיזה שם חדש נקראה העיר. התורה גם מתארת מנהגים שהיו להם, שמות של מלכים, שרים, סתם אנשים, לפעמים גם באיזו שנה אירע כל דבר.

היא מתארת אירועים מרחיקי לכת, שכל אחד מהם מהוה תפנית בתולדות האנושות מבחינה אחרת: בריאת העולם בזמן קרוב מאוד לחיי בני האדם, מה שקל מאוד לסתור. מבול שהשחית את כל האנושות, וחיים אנושיים שהתחילו מחדש מאפס בנקודה אחת בעולם (הרי אררט), בעבר הלא כל כך רחוק. מגדל בבל ופילוג השפות בזמן לא כל כך רחוק מימי משה (פחות מ-1000 שנה), מה שמאוד קל לסתור (ע”י מציאת כתובת/ צואה/ כתובה/ מצבה/ שטר מכר – בן 1000 שנה בשפה שאיננה לשון הקודש). הפיכת העיר סדום ומחיקתה מעל פני האדמה ברגע אחד, בזמן של בסך הכל כ-400 שנה לפני נתינת התורה (מה שלא מאפשר להניח שהעיר לא התקימה או לחילופין – לא נהפכה), את כל אלו האירועים מתארת התורה בפרטי פרטים, בנדיבות רבה, לפעמים שלא לצורך, כאשר כל פרט נוסף מאריך את רשימת הנתונים שהמאמין צריך להוכיח, ומגדיל את המלאי שממנו יכול הכופר לסתור. ובכל זאת כותב התורה סמך על הידע שלו.

התורה מתארת אירועים רבים שהתרחשו במדינות רבות, וממילא בשפות רבות, מה שמצריך שליטה בכל אותם השפות, ויכולת לסנכרן כמה שפות באותו טקסט.

התורה מביאה ידע זאולוגי רחב, רשימת שמות של עופות שחלקם הגדול אינו בישוב. ישנה חלוקה ברורה של יונקים על פי קריטריונים ברורים במבנה הגפיים (מפריס פרסה) ומנהגי האכילה (מעלת גרה), ורשימה קצרה מאוד של יוצאי דופן (גמל, שפן, ארנבת, חזיר), מה שמקל מאוד לסתור את הנתונים שנכתבו בזמן שרוב העולם עדיין לא היה ידוע, וגם החלק הידוע לא נחקר די הצורך.

כל זה מראה לנו שמי-שלא-יהיה שכתב את התורה היה בעל ידע עמוק ונרחב בכל תחום קיים, כך החיבור שלו שרד ביקורת של מליוני אנשים במשך מאות רבות של שנים בתקופה קרובה לכתיבת הדברים. האם יתכן שמי שעשה עבודת מופת הסטורית כזו יפספס בתוך הטקסט המוקפד שלו סתירות רבות כל כך?? האם הוא שכח שהוא עצמו חוקק שפסח צולים ולא מבשלים?

האם אותו אדם או מכון מחקר שטרח כל כך, ועם כל זאת העדיף להשאיר את הקרדיט לידע שלו למישהו אחר, כאשר כל כוונתו היא לחנך את העולם, אדם בעל חזון שבא לחדש אמות מוסר גבוהות יותר מכל מה שהיה מקובל בעולם באותה תקופה (בלי לחשוש שעצם הדרישות הגבוהות שלו יהפכו את הספר ללא רצוי), ולצורך זה הוא מחליט להמציא א-לוהים חדש, לא כל כך מפורסם, לתת לו את הבמה ליצור חברה חכמה ומוסרית במקום הכותב עצמו, האם אותו אדם נשגב יהיה כל כך שלומיאל להשאיר סתירות ברורות בשם אותו א-לוהים שהוא מנסה לייחצן על חשבון הקריירה האישית שלו, ובתוך אותה יחצנות הוא מציג את אותו א-לוהים כסנילי?

זה כן הגיוני??

אז אולי תטען שהתורה המקורית היתה חיבור מוצלח, אבל במשך השנים הוסיפו בה קצת פה וקצת שם. וזה מקור הסתירות.

אבל זה לא מקובל עלי בכלל.

מספיק לראות באיזו רצינות וחרדת קודש עם ישראל ניגש להעתקת התורה (קרי- כתיבת סת”ם), שום אות אינה מוחלפת, ההעתקה היא ב100% נאמנת למקור. ואין ספק שאם הדורות הקודמים היו מתיחסים לשלימות התורה בצורה סלחנית, היו לכך השלכות מרחיקות לכת על מספר הגרסאות שהיו לספר תורה, לפחות כמספר הקהילות שהיו בתפוצות ישראל. אבל המציאות מוכיחה שגם קהילות שחיו בניתוק מוחלט חזרו אחרי 2000 שנה עם אותו טקסט בדיוק, למעט אות אחת או שתיים, זה מוכיח ללא כל ספק שאותו ספר שנתן משה לאבותינו הוא זה שיש לנו היום בארון הקודש. ואגב, הטענה הזו מקובלת על כל הדתות המונותאיסטיות.

לכן, למרות הסתירות הרבות אני מעדיף להשאר בתפיסה הישנה והאמינה שהתורה היא מן השמים.

וכעת אנחנו חוזרים לשאלה למה בכל זאת אלוקים כתב טקסט שמכיל בתוכו סתירות, ואמרתי שאפתח בתשובה כללית.

את השיר ‘ירושלים של זהב’ אתה מכיר? כנראה שכן. אם כן, אני טוען שאת השיר הזה לא כתבה נעמי שמר, לפחות לא את כולו, למה? כי יש בו סתירה כבר בשורה הראשונה: ירושלים של ז-ה-ב ושל נ-ח-ו-ש-ת ושל אור. איך יתכן שהיא כותבת שירושלים היא של זהב, ומיד אחר כך סותרת את עצמך וטוענת שהיא בכלל של נחושת? בהכרח שהשיר מזויף.

מה פתאום! אתה טוען, ירושלים היא גם של זהב והיא גם של נחושת, ובכלל מה אתה מביא ראיה משיר? שיר הוא לא רשימת עובדות, הוא תיאור של הרגשה, של נקודת מבט, של תפיסת עולם, שמנסה להעביר את תחושות הכותב על ידי מילים.

טוב, אני עונה. אבל תסביר לי איך אפשר גם זהב וגם נחושת?

ואתה עונה, אני לא יודע, אבל בא נחשוב, הלא הכותבת היתה אדם הגיוני, לא? כנראה שזהב מסמל חשיבות, ונחושת חוזק. ירושלים היא גם חזקה וגם יקרה, וזה כלל לא סתירה. או אולי נחושת היא רמז לנחישות? זה אותו משקל, או אולי יש כאן מוטיב היסטורי, ירושלים של זהב שעשה רבי עקיבא לאשתו רחל? אבל מה שבטוח הוא שיש כאן משמעות.

עד כאן הוויכוח, ואני משתמש בו כדי לטעון שלפעמים התורה נכתבה כמו שיר.

התורה פותחת בתיאור בריאת העולם, האם אפשר לתאר אותה בצורה טכנית-מדעית? (בלי להכנס כרגע לשאלה האם אתה מאמין בזה או לא), לא בטוח, אין לנו מספיק מילים לתאר את התהליכים והתמורות האדירות שמתרחשים כאשר עולם שלם יוצא מאין ליש, וגם אם אפשרי לכתוב את זה, זה היה ממלא ספרים עבי כרס. אבל שיר כ-ן אפשר לכתוב על בריאת העולם, וכך במילים ספורות מתארת לנו התורה את האירוע המכונן של העולם כולו. האם זה מתאר הכל? ודאי שלא, אבל הכתוב לא מתיימר לתאר לנו את כל אירועי בריאת העולם, רק זוית מסויימת של זה לפי בחירת הכותב (וגם זה בתיאור נפלא ונעלם כטבעם של שירים טובים).

ולא רק בתיאור בריאת העולם, אלא במקומות רבים התורה נוהגת בדרך של שירה, ומתייחסת לאירוע מזוית מסויימת, ולא מתחייבת על סקירה מדעית עובדתית, כי זה פשוט לא המטרה שלה (אמנם כאשר היא כן כותבת עובדות, הרי שאנחנו מאמינים שהם כן מדוייקים).

אני אתן לך משל נוסף.

ישנו זאנר בציור הנקרא קוביזם (ציור כתמי), בו ערבוב הצבעים לא נעשה בתוך ה’פאלאטה’ ולא על גבי הנייר, אלא בראש של המתבונן. כך, כדי להגיע למשל לירוק, יכתים הצייר את היריעה בכתמים צהובים וכחולים קטנים וצפופים, כך שהמתבונן ממרחק יראה רק ירוק, זהו סגנון ציור מרשים, שמוכיח למתבונן את כוחו של הצייר, שגם כאשר צייר נקודות תמימות, שאפילו הצבע שלהם אינו תואם ליצירה המתוכננת, כבר אז ידע היכן תשתלב נקודה זו, ואיך הגוון שלה יתמזג בעיני המתבונן להיות צבע אחר, ויתן אשליה של סינתזה של שני (או יותר) הצבעים.

כך לדעתי נוהגת התורה, אם אני כותב חוק אחד, אז יש בידי רק חוק אחד. ואם כתבתי שני חוקים, אזי יש בידי שנים. אבל רק שנים. ואם כתבתי שני חוקים שמתחככים אחד בשני ואפילו סותרים אחד את השני, אז יש לי כבר תמיהה, ותמיהה מולידה סקרנות, וסקרנות אתגר, ואתגר יצירתיות, ויצירתיות מולידה מסקנות, וכך נוצר לי מבט רחב ותלת מימדי על הענין, יותר עמוק משני החוקים שהיו בידי בלי הסתירה.

ואם כנים הדברים, שהלשון מוגבלת לתת תיאור מלא ע”י רשימת עובדות, ואת עומק התורה אנחנו מגלים לעיתים דוקא ע”י הסתירות, א”כ המסקנה המתבקשת היא שהתורה מוכרחת לדבר עם סתירות, זוהי אחת מדרכי הביטוי שלה, אחת מהאופנים שבה התורה מזמינה אותנו להתבונן בעומק שלה, ולא להסתפק במבט השטחי.

רוצה דוגמא?

כתבו אחד אומר: וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים (שמות כא, ז), ואילו כתוב אחר אומר: כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ (דברים טו, יב).

הנה, נתתי לך עוד סתירה במתנה. האם אמה עבריה יוצאת כמו עבד, או שאינה יוצאת כמו עבד?

וכדי להבין צריך ללמוד את פרשת אמה עבריה. ומלימוד הפסוקים עולה שהתורה נותנת חשיבות גדולה לכך שהאדון יקח את האמה הזו לאשה לעצמו או לבנו, ולא ישאיר אותה להיות אמה אפילו עד ימי הנערות שלה. וכאשר יקח אותה לאשה יש לה דין של אשתו לגמרי, היא לא שונה כלל מאשה שלקח מרצונו, עד כדי כך, שמאשה זו נלמדים דיני חיוב הבעל לאשתו! והטעם הוא נפלא, כי ילדה שאבא שלה מוכר אותה אינה גדלה בבית ראוי כל כך, היא צריכה הגנה, תמיכה, פרנסה, ולעיתים חינוך, ואת זה היא לא תקבל בתור אמה, אבל בתור אשה – כן. התורה במוסריות הגבוהה שלה מצפה מאדם שחיפש משרתת, להזיז הצידה את הרצונות שלו, ולא לפספס מצוה כזו, ולהכניס ילדה מסכנה שנמכרה לשפחה, להיות גבירה בבית. רק כך היא תגדל כראוי. זוהי על רגל אחת מצות יעוד אמה עבריה.

וכעת נחזור לפסוקים, אם אחותך העבריה נמכרה לך, ועבדה שש שנים, היא תצא בשביעית כמובן, כי היא לא פחותה מעבד. אבל זה פספוס גדול לשחרר אותה חזרה לביתה אחרי שש שנים שחיה בצל האדון הזה שהיה לה טוב מאשר אביה שמכרה. הוא היה אמור לקחת אותה לאשה וכך למסד את הנתינה שלו אליה. ולשם כך בא הכתוב השני ואומר- לא תצא כצאת העבדים! אל תחכה עד שיגיעו שש שנים, קח אותה לאשה כבר בהתחלה, וכך תעשה מעשה מושלם.

תראה מה הרווחנו מסתירה.

כעת ניגש לסתירות שהצגת.

1) הכתוב שמצוה על הקרבת קרבן הפסח ואומר “בקר וצאן” אינו מורה לי מאיזה מין ראוי להקריב את קרבן פסח, כי זה כבר נודע כמו שציינת, צאן בלבד, ולכך לא אמר ‘מן הבקר ומן הצאן’ כדרך הכתוב בכל מקום. אבל הבאת הבקר נועדה למטרה אחרת, עבור קרבן חגיגה שבא יחד עם הפסח, ואף נאכל לפניו, כדי שבשר הפסח יהיה נאכל כאשר אדם כבר כמעט שבע. ומכאן החיוניות להסמיך אותו באותו ציווי. ואף שהיה ראוי לכתוב ‘וזבחת פסח לה’ אלוקיך וצאן ובקר’ – בתוספת האות וא”ו, מ”מ כך הוא דרך התורה לפעמים לכתוב בחסרון וא”ו כמו שהביאו המפרשים, ולכן גם כאן ניתן לומר שהאות וא”ו חסרה, וכאילו כתוב: וזבחת פסח לה’ אלוקיך וגם בקר וצאן (לחגיגה).

2) הפסוק הראשון (שמות כא), שמצוה לשחרר את העבד בשנה השביעית, מדבר בעבד הנקנה ממוכר כלשהו, כלומר שהיה עבד לפני שנקנה, וא”כ בודאי שנקנה בעל כרחו, ולכן אמרו חז”ל שכתוב זה מדבר באדם שנמכר בגנבתו, ודינו הוא שיעבוד שש שנים, ואם ירצע יעבוד עד היובל. ואילו הפסוק השני (ויקרא כה לט) מדבר על אדם שהוא אדון לעצמו, ואינו נקרא עבד, אבל הוא מוכר את עצמו לעבד משום שנעשה עני, והוא יעבוד עד היובל. והנה נראה שהתורה מחמירה בו יותר, כי היציאה היחידה שנזכרה בעניינו היא שנת היובל. אבל זה לא הגיוני, הלא הרקע שלו אינו ‘פלילי’, הוא רק נעשה עני, וא”כ היאך דינו חמור יותר? וגם שאר הדינים שנאמרו בפרשה הם להקל עליו בגלל שהוא לא חטא: לא תעבוד בו עבודת עבד, כשכיר כתושב יהיה עמך, לא תרדה בו בפרך וכו’, ואם כן גם מה שנזכר בו שיעבוד עד היובל בהכרח הוא להקל עליו, והיאך יתכן? לכך אמרו רבותינו שהתורה באה לרבות בו יציאה אם היובל הגיע לפני שהגיעה שנת השביעית שלו – שיצא, וזוהי הקולא שלו.

3) הכתוב שמזכיר את יום שמיני עצרת נאמר בפרשת אמור, שם נזכרו כל המועדים, והוא אחד מהם. אבל בפרשת ראה נזכר רק חג הסוכות ולא יום השמיני משום ששם נזכרה מצות עליה לרגל, שלא נוהגת בשמיני.

4) חזה ושוק ניתן לכהן מבהמת קודשים שהוא הקריב (ויקרא ז, לד), וזרוע לחיים וקבה מבהמת חולין (דברים יח, ג), וכל אחד למד מהענין שנכתב בו.

5) איסור נבלה ידוע הוא: ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשלכון אתו: (שמות כב ל). אמנם בתורת כהנים נזכר איסור זה שוב: נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה אני ה’: (ויקרא כב ח). וכן בנביא: כָּל נְבֵלָה וּטְרֵפָה מִן הָעוֹף וּמִן הַבְּהֵמָה לֹא יֹאכְלוּ הַכֹּהֲנִים (יחזקאל מד לא)

והביאור הוא, עצם מה שנזכר ציווי מסוים עבור הכלל, ובמקום אחר הוא נזכר רק כלפי חלק מהכלל אינו מהווה סתירה, כי לא כתוב שרק אותו הפרט מחויב בציווי. אלא שזה מעורר אותנו לשאול למה חזר הכתוב להדגיש את הציווי הכללי גם כלפי פרט זה, הלא הוא כלול כבר בכלל. ואחת האפשרויות להסביר את הענין היא שהיתה סיבה לחשוב שיש מי שאינו חלק המכלל לענין זה, לכן בא הכתוב להדגיש שגם הוא בתוך הכלל.

וזהו הענין כאן, אמנם איסור נבלה שווה בכולם, אבל היה חשש שהכהנים שמותרים לאכול עוף שנמלק (כקרבן חטאת העוף) יבואו להתיר לעצמם אכילת נבלה באופן כללי, שהרי מליקה אינה שחיטה, ובכל זאת הותרה להם, לכך הודיע להם הכתוב באזהרה מיוחדת, שבמה שלא הותר להם, הרי הם ככל ישראל.

לגבי מס’ 6, אני משאיר לך לגלות בעצמך ?.

נקודה אחרונה, כאב לי לקרוא את התיאור שלך, שעולמך הרוחני התמוטט. עולמינו הרוחני צריך להיות מבוסס היטב, אנחנו לא חברים בדת שמנחיתה אמונות בלי רשות לחקור אותם. אין מתחרה לדת היהודית בתחום הביקורת העצמית והחקירה הפנימית. כל כך הרבה ספרים התחברו במגמה של ניתוח עצמי, בחינה מחדש של עקרונות היהדות, המצוות, וכל תחום אחר בה. אנחנו לא צריכים את ‘ביקורת המקרא’ לעורר אתנו לערוך ביקורת עצמית, עשינו את זה טוב מאוד לפני שהיא קמה, ונעשה את זה גם אחריה.

אני מציע לך לחזור לארון הספרים היהודי, ושם לחפש תשובות לשאלות שמציקות לך. כיום אפשר לעשות את זה בצורה דיגיטלית, אבל אם אתה אוהב ללמוד, כמו שאתה עושה רושם, אני מציע על לימוד מתוך הטקסט העברי, ע”י רב או חברותא, או אתה בעצמך, פשוט תנסה להכיר את היהדות מחדש, אני בטוח שלא תתאכזב.

אם תרצה, אני כאן.

בהערכה רבה על האומץ לקום ולשאול,

נועם.