ערב טוב נער אהוב ומלא באהבה.
אתה בטח שואל את עצמך מדוע הגדרתי אותך כ"מלא באהבה", בעוד אתה דווקא הצגת את עצמך כמלא וגדוש בשנאה עזה לדת ולמה שהיא מייצגת, ולכן אקדים לך כך:
הרב רוז'ה, רב זק"א וחב"ק ת"א, סיפר לי כי במלחמת יום כיפורים שירת בצבא בחברה קדישא הצבאי. לצד המקום שבו הם היו ממוקמים היה 'מנחת' ואליו הגיעו במסוק צבאי פצועים משדה הקרב שסבלו בעיקר מכוויות חמורות.
הרב רוז'ה ציין שהוא שם לב לתופעה ייחודית ומעניינת: הפצועים האלו שירדו מהמסוק בצעקות ובצרחות- נשארו בחיים. אלו שלא צעקו- מתו.
מה הסיבה לכך?
הוא שאל את הרופא שלצידו וזה מיד הסביר לו את התופעה:
"מי שלא 'צעק' הוא כבר נפגע בעצם במערכת ה'עצבים' שלו. במצב כזה כבר אין למעשה מה לעשות. אך מי שעדיין כואב לו והוא צועק וזועק מייסורים- עוד אפשר לעזור לו ולרפא אותו!…"
מי שאכפת לו- צועק…
מי שצועק- רוצה שיטפלו בו…
ומי שרוצה עזרה- מקבל.
מהשורות שלך וגם מביניהם ניכר כי אתה זועק באכפתיות רבה, מייחל ומתפלל לקרבת אלוקים, למצוא את החיבור והקשר הנכון שביניכם ולתקן את הדרך שבה הובלת אתה והגעת למה שאתה מגדיר כ"שנאה" לדת ולמה שהיא מייצגת בעיניך כסבל וחרדות למכביר. כתבת "אני מת להאמין ולהתקרב, אבל לא מסוגל, יש רגעים שאני מצליח".
בעיניי, זו לא שנאה לדת ולא שנאה לאלוהים. אתה חי וצועק על מה שמפריע לך וכואב, זו אהבה גדולה שמניעה ומנחה אותך לעשות בדק בית, לזעוק מכאב ותשוקה, ובכח האהבה הזו שלך אין לי ספק שתוכל למצוא את דרכך האישית והייחודית לך.
כשקראתי בשנית את תשובתי גיליתי שבתשובה זו הפגשתי אותך עם מספר חיות כמשל: הפיל, הדב והזבוב.
זה העלה בי גיחוך קל, אבל במחשבה שניה אולי גם מעט סמלי כדי לעשות סדר בתוך הג'ונגל שנהיה לנו קצת בחיי הדת והתפיסות שהן מייצגות בשם האלוקים.
אז ברוך הבא לג'ונגל, ואתה מוזמן להצטרף אלי למסע בגן החיות והתובנות שמסתתרים להם בתוך הכלובים:
הפיל:
"ששה עיוורים מאוד רצו לדעת מהו הפיל עליו שמעו, לכן חשבו לגעת.
ניגש ראשון אל צד הפיל ואת ידו הושיט, מישש לאורך ולרוחב ומיד החליט
אין שאלה, הכול ברור ונהיר, הן כל אחד יכיר שפיל הנהו מין דבר שצורתו כמו קיר
עיוור שני נגע בשן וכלל בלי להביט, הרגיש חלק, עגול וחד וקבע: "חנית".
השלישי בא מלפנים ואת החדק חש, ובלי לחשוב יותר מדי אמר: "הן זה נחש".
הרביעי נגע ברגל וקרא :"הרי זה עץ!, בקלות אני יודע, לא צריך יועץ"
אז הניד הפיל את האוזן והיא התנופפה, מיד החמישי קם וצעק: "פיל זה מניפה".
עיוור שישי בא מאחור, חיפש את הזנב, "הן חבל הוא" אמר, כל אחד רואה גם בלי עיניו.
כך עמדו שישה עיוורים והתווכחו שעה. קצת כל אחד מהם צדק והרבה טעה.
מוסר השכל שבסיפור ברור לכל דרדק, מהזווית שכל אחד כנראה צדק
אך אין לאיש בעולם מונופול על צדק, לפיל יש אוזן וזנב, רגל, שן וחדק
צריך תמיד לראות מה מתרחש מנגד, לא רק עיוור יכול לטעות בגדול
הן גם פקחים אינם רואים הכל".
בוא ניגע רגע ב"פיל" שנמצא בחדר.
מהו ה"פיל"?
מהי ה"דת"?
האם היא אוסף של כללים כובלים? של הגבלות ואיסורים? של משהו מפחיד שמונע ע"י שכר ועונש מאלוקים וגורם לחרדות ולחצים?
לפעמים אנו עשויים לקבל רושם מוטעה שכזה, בעיקר בגיל שבו נראה לנו שאיננו מסוגלים לעמוד בכללים ושהאיסורים אינם בהלימה להתפתחות גופנו, לקשיי ההתמודדות שלנו במציאות בשטח ולעולם עצמו.
במקרים כאלו הדת יכולה להיתפס אצלנו כמיושנת ולא רלוונטית, כנוקשה ורומסת ואפילו לפתח אצלנו רגשות עזים של שנאה וכעס פנימי.
כדי לעבור את השלב הזה עלינו לאמץ גישת הסתכלות שונה ואחרת, מכילה כלפי עצמנו ומשתפת פעולה, שואפת לקשר וחיבור אמיתי עם הקב"ה (וקשר כולל גם נפילות ועבירות אגב, כי כך ברא אותנו האל ולא כמלאכים, וגם יסד לנו מנגנון של תשובה ותיקון) ממקום של הנאה, של שמחה, והשתוקקות.
כאשר החיבור הפנימי בשורש טוב ונכון קל יותר להתמודד, הכל נראה אמיתי ונכון יותר וגם מה שעדיין לא מובן מקבל משמעות אחרת בעולם של ידידות ואהבה בין הבורא לברואיו.
קשר של אהבה, הנאה, חוויה וסיפוק הוא הבסיס לדת, וכאשר הוא מובנה נכון בצורה הזו הוא מצליח להגשים את עצמו ולמשש את הקשר הדו סיטרי בין הצדדים שאוהבים מאוד זה את זה.
נמשיך ל"דוב",
לפני הרבה מאוד שנים היה מופע לוליינות ייחודי של דב שרוקד לצלילי המוזיקה. המאלף שלו שהוביל את המופע זכה לתשואות רבות וגרף הון קטן מסיבוב ההופעות עם הדב המופלא והמוכשר.
מה שהצופים לא ידעו, והתברר לאחר מכן, הוא סוד האילוף של הדב האומלל.
כדי 'לרקוד' כך לצלילי המוזיקה הוא אולף בתנאים קשים ולבתי נסבלים, כאשר מתחת לרגליו בוערים גחלים של אש ומפצפצים לצלילי המוזיקה שברקע.
בעודו מקפץ מחום האש מספר פעמים הוא התרגל להתניה של הקפיצות באש ולאחר מכן מכח ההתניה, גם ללא האש שגורמת לו לכוויה ברגלים, בכל פעם שהוא היה שומע את השיר הוא היה מתחיל לקפץ בלחץ וחרדה בעווית שהתקבלה כריקוד המפורסם שלו, כמו היו רגליו בוערות באש עצמה.
זו כוחה של התניה, כוחו של אילוף והתנהגות שמקרינה לחץ וחרדה מכוויית אש שהפכה למייצגת של למידה ורכישת מנהגים וערכים מסוימים.
שנאתך לדת מקורה אינה בשנאה לאלוהים או לדת שלו, היא שנאה ל'אש', ללחץ והכפייה, לחוויה השלילית שגרמה לך לתפוס את דת האלוקים בצורה כה שלילית לצערי.
במאמר של הרב וולבה על החוויה הדתית הוא כותב על ההבדל שבין חרדים לחילונים ומגלה דעתו כי הפער הבסיסי הקיים ביניהם תלוי אך ורק בהגדרה "מהי הנאה בשבילך", וזה השורש שמשליך על כל השאר (אמונה, קיום מצוות וכיו"ב) אצל כל אחד מהם.
כמעט כל אחד מאיתנו שינסה לעצור לרגע ולהיזכר ברגע קטן של הנאה שזכורה לו מחוויית הלמידה או מהאמונה הדתית שלו, ישאב לתוך איזהו זכרון של 'רגע' קטן.
בשבילי זה התו"ס הארוך והקשה שישבתי עליו שעות עם החברותא בשיעור א' בישיבה קטנה עד לפיצוח, או רגע של הרגש חזק בתפילה של ימים נוראים, בשביל מישהו אחר זה יכול היות רגע של התעלות משיר נשמה בשעת רעווא דרעווין בסעודה שלישית, ממבט וחיוך של האדמו"ר שלו או ברכה של גדול הדור, או כל זיכרון חווייתי אחר שחיבר ומחבר אותנו לדרך.
הגר"א דסלר (מכתב מאליהו ח"א דף כ"ה) שיתף ברגע חווייתי שלו מימי ילדותו כאשר היה בן תשע, וקם בליל שבת ללמוד עם אביו כמה שעות ואמו הצדקת קמה גם להגיש להם קפה חם ולביבות שהיו נפלאים מאד בטעמם והפכו לו את הזמן הזה ל"יום טוב".
הוא מתאר את החוויה ומעיד כי עיקר הקימה היתה לשם הלימוד, אך הלביבות- היו להם חלק גדול בזריזות הקימה אצלו ונחרטו עמוק בליבו.
ה'בן איש חי' (בן יהוידע שבת קי"ט) מביא מעשה מדורות הקדמונים בבגדד ביהודי שרצה להמיר דתו ולא הועילו כל דברי חבריו ומשפחתו שניסו למשוך את ליבו בדברים והיה עומד במרדו, עד שנגש אליו חכם אחד ואמר לו: 'אם תמיר דתך מה תעשה עם ה'ביצים של שבת', כי זה העריבות של הביצים לא תמצא אלא אצל היהודים שומרי שבת', ודבריו של זה תיכף נשאו פירות בלב זה האדם, וחזר בו מן ההמרה- רק בשביל הביצים של שבת.
לכל אחד יש את "הביצה החומה" שלו שהיא הקישור שלו ליהדות. היא דלת המבוא שלו לחיבור המשמעותי והבלתי אמצעי עם בוראו. היא ה"חוויה" האישית שלו שמחברת אותו לדת.
בשם הגר"מ משה שפירא זצ"ל פורסם יסוד מדהים הנוגע לנושא ה'נשירה'.
כאשר יש חיבור בין שני עצמים המונח הנכון לתאר ניתוק ביניהם הוא 'נושר', לכן העלה 'נושר מהעץ' או השערה 'נושרת מהראש', באשר הם היו קודם לכן מחוברים לעץ או לקרקפת הראש.
מאידך, כאשר מדובר באובייקטים שלא היו מחוברים קודם לכן, המילה הנכונה לתאר את הניתוק שלהם היא אינה "נשירה". כדור שנפל והתגלגל מילד לרחוב הוא "נפל" ולא "נשר" כי מעולם לא היה מחובר קודם לכן.
מכאן, חידש הגר"מ כי 'אין דבר כזה נער שהיה מחובר ונשר', אם הוא "נשר" כנראה שהוא לא היה מחובר. את המילה "נושר" אפשר למחוק לפי דבריו מהלקסיקון כי מי שהיה "מחובר" לחוויה הדתית לא היה נושר באמת, מי ש"נופל" מהדרך זה רק מי שלא באמת היה מחובר מספיק וחווה את הדת והתורה בצורה הנכונה.
בתורה אנו עדים לאמירה נחרצת שתולה את הקשיים והעונשים בסיבה אחת עיקרית- "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב"
לא מדובר באיזו 'הנהגה טובה' של שמחה שקשורה לחודש האדר השמחים בהם אנו נמצאים כעת.
התורה זוקפת את 'כל הקללות' לחסרונה המהותי של החוויה הדתית והשמחה בעבודת ה'.
הסיבה לכך היא כי הקב"ה רואה ערך רב בכך שחוויית הדת תבוא מתוך שמחה והנאה ולא מתוך כפייה ולחץ.
מדוע בכלל צריך "לשמוח" במצוות?
מה פסול יש בכך אם אדם מקיים מצוות באופן מלאכותי ויציב? הלא הוא פועל את אותן הפעולות.
מה זה באמת משנה אם הן נעשות ברגש של שמחה וברצון או לא?
הגר"ח מוולאז'ין ביאר את החיבור שבין "תחת אשר לא עבדת.. בשמחה ובטוב ללבב" להמשך "ועבדת את אויבך" וביאר שההבדל בין עבודה עם שמחה לעבודה ללא חיות ושמחה היא הפער שבין עבודה למישהו שאוהבים או לאויב.
"העבודה לאוהב נעשית בחשק ובהתלהבות, ואילו העבודה שלא מתוך שמחה היא עבודה שעובדים לאויב, מתוך כפיה חוסר רצון", לכן העונש על כך שעבדת את הקב"ה כ'אויב' יהיה "ועבדת את אויבך" מידה כנגד מידה.
קיום המצוות בשמחה מעיד על טיב הקשר עם המצווה. על קיום המצות מתוך הכרה פנימית וקשר לה'.
אך טמון בכך גם דבר נוסף.
שמחה במצוות היא גם הבסיס לצמיחת וקיום הדור הבא.
ידוע שכיום אפשר ליצור פרחים בצבעים מרהיבים, בריחות מושכים יותר מהמקור, ניתן גם לייצר ירקות סינטטיים טעימים, יפים ומזינים יותר מהמקור ובעלי חיי מדף ארוכים יותר.
אך דבר אחד בשום אופן לא הצליח המדע לעשות וגם לא יצליח לעולם- – להפיח בהם חיים.
פרח או פרי סינטטי לעולם לא יצמיח פירות, לא יעלה ניצנים ולא יפרח. בכל פרי או פרח סינטטי מה שיש בו זה מה שיהיה, ללא התפתחות וללא תולדות.
ההבדל בין 'יהודי מקורי' ל'יהודי סינטטי' טמון בכח הצמיחה והחיות.
'היהודי המקורי' מלא בשמחה, סיפוק וגאווה ביהדותו. זהו יהודי שצומח ומתפתח, פורח וגם מעביר את יהדותו וחיותו לדורות הבאים.
לעומתו 'היהודי הסינטטי', עושה מצוות כמצוות אנשים מלומדה, ללא רצון וחשק פנימי. ללא שמחה פנימית, גם אם תנועות הידיים והרגליים יהיו גדולות ועצומות אין בכוחו לצמוח ולהתפתח.
השמחה היא הבסיס לצמיחה רוחנית של האדם. מתוך השמחה הוא מצמיח את עצמו ומצוות נוספות וגם מפריח את הסביבה שמוצאת בו דוגמא אישית מדרבנת.
על דרך זה ענה הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל כאשר נשאל שאלה כואבת וכנה מיהודי בארה"ב:
"מדוע גם אני וגם שכני, שמסרנו נפשנו על קדושת השבת בתקופת ראשית יהדות אמריקה, ובניי כולם עזבו את הדת ויצאו לתרבות רעה ומתבוללת, לעומת ילדיי שכני שכולם נעשו תלמידי חכמים גדולים ויראי שמים? מה ההבדל בפעולות שלנו, במסירות נפש על שמירת השבת, שלו היתה הזכות לילדים ת"ח ולי לא?…"
הגאון ששמע את כאבו ניסה לרדת להבנת הדבר. הוא חקר אותו על ההתנהלות שלו באותה תקופה ועל זו של שכנו ולבסוף גילה וגם הסביר:
"שניכם עשיתם את אותה פעולה. שמרתם את השבת ולא עבדתם בה. אך ההבדל כנראה הוא בצורה שעשיתם את זה...
בעוד שכנך חזר הביתה עם חיוך על הפנים, הודה להקב"ה שזיכה אותו לעמוד בנסיון ולא לחלל את השבת בעבודה, להיות במחיצת בני המשפחה ולרוות נחת וקורת רוח מזמן איכות עם האשה והילדים…
אז נכון, הוא הפסיק בגלל זה אין סוף משרות וחי תקופה ארוכה על קצבה זעומה… אך זה מה שהקב"ה דורש מעימו כנראה והוא ישמח בנסיון שנקרה בפניו ובמצוות השבת…
הילדים שלו קיבלו את הרושם והחוויה האישית שמצווה זה הדבר הכי חשוב בכל מחיר ושווה להתאמץ קצת או הרבה בשביל שמחת המצווה וכך הפכו לתלמיד חכמים יראי שמים קלה כבחמורה…
לעומת זאת, אתה הגעת לשבת סר וזועף, מוטרד וכועס על העולם.
נכון ש'שמרת גם את השבת', אך באיזה מחיר? באיזו צורה? מה החוויה שילדיך קיבלו בבית ואיזה רושם נוצר להם?
שבגלל הקב"ה ומצוותיו הקשות שחייבים בהכרח לשמור- אבא עצוב וכועס, אין כסף והעצבים בבית חוגגים…
הם לא ספגו בבית שמחה במצוות וממילא גם מסירות הנפש של הוריהם היתה 'סינטטית' ללא כח מצמיח שישפיע לדור הבא. אז מה הפלא שהם חיפשו את ההזדמנות הראשונה לפרוק עול וגם מצאו אותה?…"
השמחה במצוות היא אפוא חלק מהותי וקריטי בעבודת ה' ולא "תוסף תזונה" לקיום תרי"ג המצוות. משמעות חסרונו יוצק הבנה שונה ואחרת על מהותם של כל המצוות וקיומם.
הגמרא (שבת קל.) מביאה "כל מצווה שקיבלו עליהם בשמחה…עדיין עושים אותה בשמחה…"
השמחה היא הפקטור המשמעותי ביותר לאורך זמן כלפי 'מבחן התוצאה' וההעברה הבין-דורית .
ניכר שאתה נמצא בשלב משמעותי ב"מסע הגיבור" שלך.
שלב שהצלחת כבר לגבש הבנה כי קיים בך צורך שזועק ומשווע לחיבור עם אלוקים, לקשר, לשיתוף, לשמחה, לסיפוק ולהנאה שמתלווה לדרך הזו, ומאידך- הדרך שבה חונכת בעבר, בכפייה ובטכניות, ללא לב ורגש, גרמה לך לפתח רגשות של שנאה וחרדה.
חשוב לי לשקף לך כאמור שאינך שונא את הדת והאלוקים, אלא את הדרך, התהליך המוטעה שהובלת בו.
למעשה זה מה שבעצים לך וגרם לך רק להבין עוד יותר את הצורך שלך, אותה אתה "צועק" בשאלתך.
בגרת, הבשלת כדי הצורך, כדי לצאת למסע האישי שלך, לחפש לך את הדרך הנכונה לך, ללמוד מטעויות העבר ולתקן.
לדרך החדשה שלך יש משמעות לעצמך וגם ייעוד כלפי דור ההמשך שלך, כדי שהיא תצליח לצמוח ולא להישאר סינטטית ומיובשת.
ללא ספק נכונו לך עוד מלחמות.
כי היצר הרע יודע בדיוק איך להסיט את דעתנו למקורות זרים.
היצה"ר נמשל כ'זבוב'- כל אחד והזבוב שלו…
אשתף אותך בסיפור על 'הזבוב שלי'.
במהלך תפילת מוסף ביו"כ התפלל לצידי בני בכורי, בן ה9.
תוך כדי התפילה החליט זבוב אלמוני להציק לו ולנחות על ידיו, אפו ואוזניו.
ילדי נלחם עימו בעוז ובנפנופי יד ממושכים, מנסה לסלק אותו מחייו, אך לשווא.
שוב ושוב חזר הזבוב ועימו הנפנופים הדרמטיים.
ואז 'הרהור של יום כיפור' עולה בליבי קול צדקני: 'כבר חמש דקות שהילד עוסק בנפנופים במקום בתפילה'…
רגשות שונים פוקדים אותי, וכמו מנסים לשדר לו ב'טלפתיה' שיפסיק כבר להתעסק בנפנופיו ויתרכז בדבר האמיתי שלפניו- בתפילה…
ואז, אני תופס את עצמי וחושב.
במה בדיוק אני עצמי מתעסק בחמש הדקות האחרונות אם לא ב'נפנופיו'?
הזבוב שלו מסיח את דעתו, ואילו נפנופיו והסחת דעתו היא היא- ה'זבוב שלי'…
לכל אחד הזבוב שלו, שלובש ופושט צורה בהתאם.
לנער מתמודד ה"זבוב" הוא הסמארטפון, לראש הישיבה שלו ה"זבוב" הוא לפעמים המלחמה וההתמקדות בסמארטפון.
כל אחד עסוק ומוטרד מהזבוב שלו, במקום להתעסק בדבר האמיתי ולהתעלם מרעשי הרקע והסחות הדעת של היצר שמייצר הפרעות ומניעות מהעיסוק המועיל בטוב, בעשייה המקדמת.
דרכו של הזבוב, כך אומרים, שאינו יוצר חורים, רק מאתר אותם ומרחיב אותם.
היצר יודע בדיוק להתעלק על ה'נקודה'. על החור הפצוע והמזמין ביותר, להרחיב אותו, לתעתע, לדמם. לגרום לנו לעסוק בנפנופים חסרי תועלת של טווח קצר, לשים 'פלסטר', במקום לרדת לשורש הבעיה ולרפא אותה.
מאחל לך למצוא בעצמך את הכוחות לצאת למסע של תיקון והשלמה, ולגלות "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית ה' לאורך ימים".
באהבה, אבי א.
[email protected]
דלג לתוכן
תגובה אחת
אחים יקרים!
ה' איתנו ונותן לנו חיים יום יום מחדש, אוהב אותנו ודואג לנו, כרחם אב על בנים רחם ה' על יראיו, כרחוק מזרח ממערב,
הרחיק ממנו את פשעינו: (תהלים)
מומלץ ללמוד ספר תהלים, ספרי מוסר, אגרת הרמב"ן, ליקוטי מוהר"ן.
" שובו אלי ואשובה אליכם"
" כי לא אחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה"
רמב"ם, הלכות תשובה פרק שביעי :
ד. ואל ידמה אדם בעל תשובה, שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העוונות והחטאות שעשה-אין הדבר כן, אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם. ולא עוד אלא ששכרו הרבה – שהרי טעם טעם החטא ופרש ממנו וכבש יצרו. אמרו חכמים: מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו, כלומר: מעלתם גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם – מפני שהם כובשים יצרם יותר מהם.
ה. כל הנביאים כולם צוו על התשובה… וכבר הבטיחה התורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותם ומיד הם נגאלין שנאמר "… ושבת עד ה' אלוקיך…"(דברים ל, א-ג).
ו. גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה…
ונאמר "אם תשוב ישראל נאם-ה' אלי תשוב (ירמיה ד, א), כלומר: אם תחזור בתשובה – בי תדבק.
התשובה מקרבת את הרחוקים: אמש היה זה שנוי לפני המקום… – והיום הוא אהוב ונחמד, קרוב וידיד.
אין לך דבר שעומד בפני התשובה(ירושלמי, פאה פ" א, ה"א)
אסור להתייאש כלל!!!