שואלת יקרה.

קראתי אותך פעם ופעמיים, ונצבט לי הלב. כפשוטו. כתבת בשורת הנושא, שאת מאד עצובה, ואכן, לאורך המכתב כולו את מתארת את הסיבות לעיצבון הזה, יחד ועם התרוממות נפש כה גדולה! את אחרי לידה שביעית, אמא לשבעה ילדים מופלאים, עשיתם מעבר כל כך לא פשוט בחייכם, אתם, כך נשמע, עובדים ומודעים ללא הרף. מהשורות שלך עולה איזו אישה מרוממת שאת, איזו אישיות עשירה ועמוקה  את.

ויחד עם זה, קשה לך.

אנחנו כל כך רגילים לחיות ולהרגיש את ה"צריך": צריך להרגיש טוב, צריך לשמוח, צריך לתפקד. ואולי גם את השכל שאומר "טוב לך" "הכל בסדר" "עלייך להיות מאושרת". נשמע, שאת אישה רוחנית מאד. והרוח מביטה מעלה מעלה ושואפת לגבוה גבוה – – –

אבל, יקירה, אנחנו מורכבים גם מחלקים פשוטים יותר, והם מבקשים את מקומם… כפי שרמזת במכתבך, יש גם רגש. והוא מודחק. התרגל להיות מודחק. כאילו אין מקום לחוויה בפני עצמה. תמיד יש מי ש"מסדר" אותה: השכל או הצורך לשרוד, לתפקד, להתקיים.

פעם קראתי סיפור של הרב ארז משה דורון, ומאד אהבתי. הוא כותב שם על האמירות האלו "סתום קוטר!" שמלוות אותנו כל החיים. אבל האמירות האלו והסתימות הללו לא באמת עוזרות. הן רק מודחקות ומודחקות, וכמו כל רגש שמודחק, הן עלולות לייצר רגשות פחות טובים בחיינו…

את מתארת מצב חיים מלא בחירה ואושר, ויחד עם זה, האושר אינו אומר שאין התמודדויות! גם הבחירה אינה אומרת שתמיד רק קל! את ואתם מתמודדים ולפעמים זה פשוט מאד, קשה.

שבעה ילדים, בחסד השם, שדורשים את כל כולכם ללא הרף,

בחירה מגזרית, וצורך להוכיח שהבחירה שלכם טובה ונכונה ומאושרת,

קושי לתפקד, אחרי לידה, מלווה ברצון שהכל יהיה טובו מושלם,

ו – הריחוק הפיזי מאישך.

כל אלו מייצרים ללא ספק מצב של דיכדוך, שעולה ממכתבך ונראה שאינו מוצא מוצא.

כתבת על כמה וכמה נושאים, אך נראה לי, ואולי אני טועה – אז אשמח שתתקני, שהעצב הזה זהו השורש לכולם. אם רק היית מרגישה יותר שמחה וכח וביטחון, כל אלו היו יכולים למצא את מקומם ביתר קלות.

האויב הכי גדול של השמחה הוא הדחקת הרגשות. שמעתי פעם אדם חכם שאמר, שכדאי לחבק כל רגש שעולה, החיבוק, כך אמר, תוחם את הרגש לממדים שאפשר להתייחס אליהם. מכווץ אותו ונותן לו לחלוף.

אך כאן, כל כך קשה "לחבק" את הרגשות: צריך לשמוח ולהודות ולתפקד…

לא לכל פניה הייתי משיבה כך, אבל לך ספציפית, רוצה לנסות להציע: הלוואי ותוכלי למצא זמן מייד בהשכמת הבוקר, אחרי ברכות השחר, ולשבת בשקט עם עט ודף, ולכתוב בכתיבה אינטואיטיבית – כלומר, כתיבה כזו בה היד והלב כותבים ולא המח והשכל, בלי להתעכב על שגיאות או על ניסוחים. פשוט לכתוב ולכתוב לעצמך מה שאת מרגישה. פשוט, מה שעל ליבך. בלי מסננות.

תוכלי לשמור את הדפים ותוכלי גם לגזור ולהשליך.

אחרי הכתיבה, תרשי לעצמך רגע או שניים פשוט להרגיש. להרגיש מה שאת מרגישה, ולחבק כל רגש שעולה, כמו… כמו שהיית עושה אם אחד מילדייך היה מספר לך שקשה לו. בלי להסביר, בלי לתרץ. רק לשבת ולהרגיש, בקבלה גמורה וקשובה.

הלוואי, ויחד עם זה, תוכלי למצא חברה שתוכל יחד איתך להקשיב לך ולספוג, מבלי לנסות, לפחות כרגע, לשנות. רק להקשיב, רק להיות איתך שם. תוכלי אפילו לבקש בדיוק את זה "אני רוצה עכשיו מקום שרק יקשיב לי, מוכנה?"

הייתי מציעה גם, אם תרצי, לחשוב לנסות לפנות לעזרה מקצועית. בתקופה שלאחר לידה, מול תינוק עולים פעמים רבות משקעי ילדות. התפקיד שלך כאמא, מציב במקום רגיש מאד, בו את גם "אמא" – וזה ממזג קצת עם דמותה של אמך, ומול התינוק – ת, עולים הרבה פעמים רגשות ילדים שלא עובדו ולא קיבלו מקום. זו אחת הסיבות לתחושות של דכדוך אחרי לידה, וזו הזדמנות אמתית, לקרא למשקעים הללו ולטפל בהם עד שבס"ד יקבלו את מקומם.

ציינת את הקושי הגדול בהרחקות.

מול התחושה העדינה והשברירית משהו אחרי לידה, קיים צורך גדול כל כך להעטף, להאסף, להחבק. ואכן, כל כך לא פשוט דווקא אז לחוש ריחוק ואיסור.

אני יכולה להשיב לך תשובות ברמה השיכלית, ברמה התורתית, תשובות מרתקות שחיפשתי וקצת מצאתי. אבל בוחרת, לרגע, להניח להן. מעדיפה שנתמקד רגע בהרגשה, בתחושה, בכאב ובבדידות ושאולי תנסי למצא בתוכך את התשובה לשאלה – האם ניתן להחבק גם ללא מגע? האם אפשר לחוש בקשר, בקירבה, גם ללא יד? האם תוכלי להרגיש אהובה, רצויה ועטופה, גם כאשר קיים מרחק פיזי?

מה את זקוקה, כדי להרגיש את זה? איך תוכלי ותוכלו לייצר את זה? מה, בתוך תוכך, את כל כך מבקשת?

הלוואי ויהיה מותר לך לשבת עם עצמך בשקט, ולמצא תשובות, ולהקשיב להן ברוך…

*

נקודה נוספת אחרת ומשלימה, היא גלולות המניעה שציינת.

גלולות מניעה, הן אמנם נוחות מאד ברמה הפרקטית שלהן. אבל זוהי דרך קצרה שהיא ארוכה מאד. אינני רופאה, וחשוב שאציין זאת, אין בדברי תחליף להתייעצות עם רופא, אך כמטפלת גופנפש, בהתמחות נשים, יכולה קצת לספר לך על  העובדה הידועה, שגלולות כאלו מכילות בעצם הורמונים שעוצרים את התפקוד הטיבעי של הגוף. ההורמונים הם, כידוע, המשפיעים הגדולים על מצבי הרוח, וחוסר איזון בהם, גורם מיידית להצפות שיכולות להימנע… כך שמצד אחד נוצר מעצור ריגשי, ומצד שני הצפה. אמנם לפעמים אין ברירה מלבד לקחת אותם, אבל ישנן שיטות טבעיות מופלאות שרבות רבות מהנשים כלל לא מודעות להן, ורבים מהרופאים כלל אינם יודעים או מיידעים בהן… וחבל.   אם תרצי, אוכל להסביר לך קצת יותר ולפרט במייל הפרטי.

לא השבתי על הכל, אבל הקשבתי לכל מילה. אשמח אם תחשבי על הדברים, ואם תרצי לשאול או לספר עוד – הרי שמזמינה אותך לא להישאר לבד עם כל מה שבתוכך… למצא כתף ואוזן עבורך.

אני כאן, אם תרצי.

תמר ע.

[email protected]