שלום לך,

ראשית, אני מודה לך על שאלתך החשובה והרלוונטית בימים אלה. אשתף שהלכתי עם השאלה זמן מה במחשבותיי. לפעמים כדאי לשהות זמן מסוים עם שאלה, כי היא מזמינה אצלנו אמת שצריכה להתברר.

בשאלתך הגדרת את הקונפליקט כפי שאת רואה אותו, בצורה ברורה: "תורה מול העצמי שלי", או "התורה מול הקול הפנימי והנפש", וכן "מחיקת הקול הפנימי שלנו בשביל התורה". הצורה שבה ניסחת את הדברים מעוררת התנגדות פנימית, ובצדק.

אבל זהו ניסוח מוטעה. המחשבה שדרך התורה ומטרתה היא למחוק ח"ו את האישיות של האדם או את הקול הפנימי שלו – לא משקפת את האמת.

כפי שאנסה להסביר בהמשך, התורה שלנו היא "תורת חיים". היא פונה אל האדם החי, עם כל הרבדים באישיות שלו, מבקשת את השותפות שלו כאדם שלם – עם הקומה הרגשית, הנפשית והשכלית שלו. התורה מבקשת מהאדם את הבחירה להיכנס אל הברית, פונה אל רצונו ומבקשת את אהבתו.

חז"ל אומרים (במסכת יומא, דף עב, ב) שהתורה יכולה להיות סם מוות עבור האדם. "זכה – נעשית לו סם חיים, לא זכה – נעשית לו סם מיתה".

באותו מקום אומרים חכמים על הפסוקים "פקודי ה' ישרים משמחי לב" ו"אמרת ה' צרופה" – "זכה – משמחתו, לא זכה צורפתו (ביסורין)". התורה יכולה להיות משמחת ומתיישבת על הלב ויכולה להיות מקור לייסורים ולתחושת סבל.

בגמרא שם מסופר כי האמורא 'רבא' אמר לתלמידים: "בבקשה מכם, אל תירשו פעמיים גיהנם", כלומר יכול להיות שאדם ילמד תורה ולימוד התורה יגרום לכך שחייו בעולם הזה יהיו כגיהנם ולבסוף גם יירש גיהנם בעולם הבא.

(בספר 'באר מים חיים' [ויקרא ו, א], לרבי חיים מטשנרוביץ – מצדיקי החסידות, כותב שאם התורה גורמת לאדם להתגאות ולהתנשא על חברו, ומאחר ו'תועבת ה' כל גבה לב', אז נמצא שהתורה גרמה לו להתרחק מה', ו"כיון שנתרחק מהקב"ה ח"ו על ידי התורה אין לך סם המות גדול מזה והלואי שלא נברא, ומכל שכן מי שלומד בשביל עבירה לנצח את חבירו וכדומה, שמוטב לו שנהפכה שליתו על פניו").

לצערנו יש אנשים שמרגישים מרירות בקיום התורה – וזה עצוב. אנחנו מבקשים תורה שהיא סם חיים.

אנסה בשורות הבאות להעמיד מבט אחר מזה שתיארת. מבט שלא מציג את התורה ואת רצון האדם כשני דברים סותרים, אלא להיפך – כמשלימים זה את זה.

למעשה, זהו לימוד ארוך, פנימי, מתמשך; לימוד שדורש גם אמון בעצמיות האדם, אמון בעולם שברא ה', ואמון בכך שה' מאמין בנו. אני מקווה שאצליח לפתוח לך פתח מסוים בלימוד הזה.

יותר קל לומר ולהפיץ גישה דיכוטומית, גישה של קצוות ושל שחור-לבן. ומאידך, ללמוד גישה עמוקה ומורכבת זהו דבר שדורש התבוננות ולמידה, וגם תרגול – להתנתק מהחשיבה השטחית המורגלת, ולתרגל חיבור אל המעמקים.

אנסה לנסח פה כמה נקודות, שדורשות עוד הרחבה ולימוד.

ערך החופש ביהדות

אני רוצה לפתוח בכמה מילים על החופש, או על ערך החופש. ובעצם להתחיל בשאלה: האם באמת ביהדות יש ערך לחופש של האדם, או שזהו ערך מערבי מודרני?

על הגדרת החופש אפשר לדון הרבה, והנושא ככללו ארוך ואי אפשר להקיף אותו כאן במלואו, אבל אכתוב כמה דברים חשובים:

נתחיל בפסקה, ידועה למדי, של הרב קוק:

"מרחבים, מרחבים, מרחבי אל אותה נפשי. אל תסגרוני בשום כלוב, לא גשמי ולא רוחני. שטה היא נשמתי ברחבי שמים, לא יכילוה קירות לב ולא קירות מעשה, מוסר, הגיון ונימוס. ממעל לכל אלה שטה היא ועפה, ממעל לכל אשר יקרא בכל שם, ממרום מכל עונג, מכל נועם ויופי, ממרום לכל נשגב ונאצל. חולת אהבה אני" (שמונה קבצים ג, רפ).

הדברים הם חלק מתפיסה רחבה של הרב קוק, שלא ניכנס לעומקה כרגע (וראוי קודם כל לקרוא את הפסקאות הבאות שם לקבל הקשר רחב יותר של הפסקה הזו), ובכל זאת יש משהו אחד שצף מיד מתוך הפסקה הזו של הרב קוק, והיא: הכרה בתשוקה עמוקה שיש בלבו של האדם לחופש ולחירות – חופש מכל הכבלים, אפילו מכבלים של מוסר והגיון, מכלוב גשמי ורוחני כאחד.

כמה כנות וחיבור לאמת הפנימית יש ביכולת להכיר בכך שאכן קיים בנו רצון עמוק, בסיסי, קיומי, לחופש בלי גבול, ושהרצון הזה קדוש. הרצון הזה לחירות נובע מנקודת החירות הפנימית שבנו, שהיא נקודה אלוקית – נקודת הנשמה שהיא למעלה מההגבלות הגשמיות המצומצמות. ואמנם, אחרי הירידה לעולם – האור הגדול שלנו מוגבל לכלים, ויכול להתבטא רק בתוך מסגרות וגבולות. חופש ללא גבול הוא אנרכיה והרס, ועדיין – כל כוחות היצירה והאהבה והצמיחה והתנועה קדימה מונעות מאותו חופש, והוא חייב להתבטא בתוך המציאות דרך הכלים הנכונים.

הוי אומר: חופש, חירות, להבה, תשוקה, יצירה – דווקא בתוך מסגרת של מוסר, הגיון, נימוס, בתוך הֶקְשֶר של ברית. אהבה ותשוקה – בתוך מחויבות ונאמנות.

את מידת המרכזיות של החופש כתנאי לברית – אנחנו קוראים בפרשיות השבוע בתקופה הזו. יציאת מצרים היא כידוע המאורע המכונן של עם ישראל, והיא גם הסמל שמלווה באופן קבוע את קיום המצוות, התפילה והחגים. בכל יום צריך להזכיר את יציאת מצרים בתפילה ובקריאת שמע, ומצוות רבות הן "זכר ליציאת מצרים".

מאד ברור שהמסר של יציאת מצרים, שהיא כאמור היסוד המכונן של היהדות שלנו, היא שהכל מתחיל בשחרור של האדם מלהיות עבד. הקב"ה היה יכול לגלגל את הדברים אחרת, אבל ההתחלה לא היתה בקבלת מרות האלוקים, אלא דווקא בשחרור של האדם. היסוד המרכזי הבסיסי הוא העמדת אדם חופשי בעולם, עצמאות, יציאה מעבדות לחירות. רק אחרי יציאת מצרים מגיעה קבלת התורה.

הנקודה הבולטת כאן היא שאנחנו מדברים על מערכת יחסים בין בורא לנברא. וכדי שמערכת היחסים תהיה אמיתית האדם צריך לעמוד כעצמאי בעולם, כבעל בחירה, על מנת שהתורה תוכל לפנות אליו ולתבוע ממנו להתנהג באופן ראוי ומוסרי, ולהכנס אל הברית.

הדיבור הראשון לבני ישראל הוא "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", כלומר יש בינינו יחס ומתוך כך אני בא לכונן איתך קשר. היחס הוא שעשיתי עבורך משהו, ולא סתם עשיתי עבורך משהו – אלא שחררתי אותך לחופשי. אני מעמיד אותך כאדם בעל מחשבה, כאישיות בעלת עמידה בעולם, ומן האישיות החופשית הזו אני תובע לבוא בברית.

(יש כאן למעשה מסר כפול:

1. פעלתי עבורך מעשה של חסד וצדקה, שמעתי את צעקתך וראיתי את העוול המוסרי שעושים לך ולכן הצלתי אותך, כי אני רוצה שככה תכיר אותי בעולם, כבעל חסד וצדקה וכמצפן של מוסר. היחסים שלנו יהיו מושתתים לא על אימה ושליטה, אלא על רצון להיטיב ועל אהבה הדדית.
2. אני מעמיד אותך כעצמאי ובעל חירות בעולם, כדי שהקשר יתממש בינינו כשווים, כביכול. למרות המרחק הבלתי ניתן לגישור בין האלוקי לבין האנושי. אני מצמצם את עצמי כדי שתהיה לך עמידה בעולם ומתוך כך תבחר לכונן איתי קשר.)

אוסיף עוד שהעניין לא נגמר בקבלת התורה. הדיאלוג בין הקב"ה לביננו נמשך כל הזמן. לימוד התורה הוא מאמץ מתמשך של כל הדורות להמשיך את הדיאלוג הזה. אדם בא אל התורה ולומד אותה, ובכך הופך אותה לתורת חיים. הוא משתף את שכלו, מנסה להבין, מקשה ומתרץ, ומחדש בה חידושים. התורה "פרה ורבה" ומקבלת לבושים חדשים בכל דור, לפי הכוחות והתפקידים והרגישויות של אותו דור. התורה מתקיימת רק בשותפות האדם ובאופן שבה האדם מפנים אותה, מבין אותה ומקבל אותה, "לא בשמים היא".

המבט על הכנעת האדם

אחרי החופש (יציאת מצרים) באה קבלת העול (מתן תורה). הקב"ה תובע מאיתנו כבעלי בחירה לבוא עמו בברית, ולשאת באחריות הכרוכה בכך.

כאמור הקב"ה רוצה להעמיד אותנו מולו כעצמאים בעולם, ועם זאת מבקש מאיתנו להיכנע לו. אין זו כניעה של מחיקת האדם, אלא כניעה של קשר, של כבוד, של הבנה שיש למעלה מאתנו, ושל הבנה שהקב"ה רוצה בטובתנו. דומה הדבר יותר לזוגיות, שגם היא מטילה על האדם כבלים וחיוביים, וכל הפוגע בברית הזוגיות הרי הוא בוגד וראוי לעונש. ויחד עם זאת, זוגיות טובה מלאה בחופש פנימי, היא מבוססת דווקא על הבחירה, על המוכנות להיקשר זה לזו לנצח.

יש ביטוי בפסוק בהושע: "עבותות אהבה". זהו ביטוי נפלא. עבותות הן חבלים, וחבלים הם בדרך כלל כובלים וכולאים, אבל יש עבותות שקושרים אותנו באהבה. היחס הנכון לעבודת ה' הוא כזה שהעבותות הן עבותות אהבה.

יש כאן אולי משהו שנראה קצת פרדוקסלי ואולי באמת קשה להסביר וצריך לחוות אותו, אבל הוא בעצם הדבר המבוקש: החירות והחופש שבתוך "עבדות ה'". וכמאמרו של ריה"ל "עבד ה' הוא לבד חופשי".

אנחנו אומרים בתפילה "ויוצא את עמו ישראל לחירות עולם", הוי אומר שאין דימיון בין העבדות שיצאנו ממנה (מצרים) אל העבדות שנכנסנו אליה (עבדות ה'). הראשונה עבדות של השפלה ודיכוי, והשניה – עבדות שהיא חירות, עבדות שמגדלת ומצמיחה אדם שיש לו עמידה בעולם.

אפשר להביא כדוגמה סמלית את העובדה שהחלק החשוב בתפילה נקרא "עמידה". בדווקא עמידה, כי אנחנו עומדים זקופים לפני ה' (אגב, להבדיל מהאיסלאם שמרבים במהלך התפילה בכריעה ונפילה על הרצפה בפני האל). עומדים לפני ה' – לא בגאווה ח"ו, אבל גם לא בביטול כל עצמיותנו. אנחנו עומדים כי הקב"ה מעמיד אותנו, מאמין בנו, ורוצה לראות אותנו בוחרים בחזרה באהבה. ואמנם התפילה מורכבת גם מכריעה והשתחוויה, המשולבות בה, כי גם ההכנעה לפני ה' היא חלק מהעבודה, אבל אין כאן מחיקה של האדם (ומעניין שדווקא בהזכרת שם ה' אנחנו עומדים ולא משתחווים – כי דווקא הזכרת שמו נותנת לנו עמידה בעולם).

השעבוד לבני אדם

אמנם, לפעמים קורה שחל בלבול, והשעבוד לה' מתערב עם שעבוד לבני אדם. לפעמים בני אדם משתמשים בשם ה' כדי לשעבד אחרים, כביכול לשם שמיים; ולעתים כוונתם באמת רצויה, אבל בפועל הם גורמים לשעבוד אישי להם, וכתוצאה מכך – לפגיעה קשה ביכולת להתחבר ברצון ובאהבה אל עבודת ה'.

השעבוד לבני אדם הוא רע. "עת שלט האדם באדם לרע לו". אני מדבר על שעבוד ועל שליטה, ולא על יחס היררכי באשר הוא.

אין הכוונה ח"ו שכל מערכת יחסים היררכית היא רעה. ברור שיש חובה של כבוד הורים ושל כבוד תלמידי חכמים, ומלבד החובה הזו אדם צריך להיות עניו ומקבל ומקשיב, ויש כמובן עניין של "עשה לך רב", אבל צריך להבחין בין זה לבין יחסים של שליטה כוחנית, שאינה מגדלת ומצמיחה ונותנת מרחב של הבנה ושל בחירה. בפרשת השבוע הבאה נקרא על העבד שנרצע בגלל שבוחר להיות עבד לבן אדם: "אוזן זו ששמעה בהר סיני – עבדיי הם ולא עבדים לעבדים, והלך וקנה זה אדון לעצמו".

יש על כך קטע מדהים שכותב הרמב"ן בחיבורו "שער הגמול", על הגמרא (ראש השנה יז, א) שאומרת שבין האנשים ש"יורדים לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות… גיהנם כלה והן אינן כלין" הם אלה "שנתנו חתיתם בארץ החיים"  (על פי הפסוק ביחזקאל לב, כו) – "והם הפרנסים המטילים אימה יתירה על הציבור שלא לשם שמים".

הרמב"ן כותב שם שאפילו אם אותם פרנסים שמטילים אימה על הציבור מדריכים אותם בדרך ישרה, כלומר באמצעות האימה והפחד הם מכוונים את הציבור להתנהג כפי שצריך – גם אז הם נידונין לגיהנם. ומדוע? מפני שאנשים מקיימים את המצוות או מתנהגים בדרך זו מפני הפחד, ולא מכוונים לעשות זאת כעבודת ה': "אף על פי שאינו מחטיא אותן, אלא מוליכן בדרך ישרה, אלא הצבור מכוונין דעותיהן ומעשיהן הטובים לעבודתן (=כלומר לעבודת מנהיגי ופרנסי הציבור) ולא לעבודת אדון הכל".

זה דבר מדהים, עד כמה חמור להיות "עבד עבדים" ולא "עבד ה'". התנהגות טובה כשהיא כפויה, כשהאדם עושה זאת מתוך שעבוד למישהו אחר, ולא מתוך קשר וברית עם ה' – היא עבודה זרה ולא עבודת ה'.

אחרי כל זה, אני רוצה לסייג ולהזהיר, מתנועה קיצונית הפוכה, שנפוצה בתנועות הפוסט מודרניות הרדיקליות, שמטילה חשד אוטומטי בכל מערכת יחסים אנושית ורואה בה תמיד רק יחסי כוחות וניצול. מול צד קיצוני אחד של של מחיקת האדם, יש את הנגטיב – תמונת המראה – חוסר האמונה והעיוורון לקיומה של נאמנות ולקיומה של אהבה בעולם (זהו גם כן סוג של מחיקת האדם).

בכל מערכת יחסים, בכל קשר בינאישי, יש מימד של התחייבות, של ויתור על עצמי במידה מסוימת, ולפעמים גם של הכנעה והתמסרות. היופי, וגם האמת והקדושה, נמצאים בתווך שבין החופש והמחויבות, בין החירות וההתקדשות.

הדת כמכשיר לדיכוי

על אף שהייתי מעדיף להימנע מלדבר באופן של שלילה וביקורת – אבל האמת צריכה להיאמר. והאמת היא שה"דת" לצערנו אכן עלולה להיות במקרים מסוימים מכשיר לדיכוי ולעשיית רע.

כתבתי "דת" במרכאות כי הכוונה שלי היא להתארגנות המוסדית והחברתית שנקראת "דת" ולא לתורה ואמונת ישראל.

אנשים שומרי תורה ומצוות אולי נרתעים מלהצביע על המקומות שהדת יכולה לגרום לעוול, כי זה מתפרש בטעות כאילו אנחנו מעבירים ח"ו ביקורת על התורה ועל האמונה.

אבל האמת היא שבנביאים ובחז"ל רואים ביקורת חריפה ובלתי מתפשרת גם כלפי גדולים וטובים, שמתכסים במסווה דתיות אדוקה וזונחים את התחום שבין אדם לחברו, או גרוע מכך – משתמשים בדת כדי לפגוע באחרים.

לימוד התורה אמור לעדן את האדם ולהפוך אותו ואת אישיותו לטובה ואהובה בעיני אלוקים ואדם, וכמו שכתוב באבות:

"רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה… נקרא ריע, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, משמח את המקום, משמח את הבריות, ומלבשתו ענוה ויראה, ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן, ומרחקתו מן החטא, ומקרבתו לידי זכות, ונהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה",

ובכל זאת, אין בכך הבטחה, ויש אנשים עם מידות רעות ויש אנשים עם בעיות מוסריות. לעתים למרבה הצער יש מציאות של "נעשית לו סם מוות", ולעתים לצערנו יש אנשים שמשתמשים בשפה דתית והתנהגות דתית כמכשיר לעשיית עוול, והדבר אכן מאוס וגרוע ביותר.

כשרואים אנשים שמייצגים כביכול את דרך התורה בעולם או מדברים בשם ה' ויחד עם זאת מתנהגים באופן לא ראוי ולא מוסרי – אז שמו של ה' מתחלל בתוכנו (בנפשנו, במחשבתנו). כי אנחנו מקשרים את האדם המסוים הזה עם התורה עצמה ונוטים לקבל אותו כייצוג אמיתי של דבר ה' בעולם.

חשוב מאד לעשות הפרדה בין בני אדם שמדברים בשם התורה לבין התורה עצמה, וצריך למצוא את האנשים הטובים שמקדשים את שם ה' בהתנהגותם, ושעליהם רואים את הקשר בין "רוח המקום" ל"רוח הבריות" ("כל שרוח הבריות נוחה הימנו – רוח המקום נוחה הימנו"). צריך למצוא את המעיין לשאוב ממנו "תורת חיים", תורה של "וחי בהם ולא שימות בהם" (לא מיתה גשמית ולא מיתה נפשית).

יש נטיה טבעית באדם ל"דתיות", או בכינוי הרווח ביידיש "פרומקייט". הרב וולבה כותב (בספרו 'עלי שור') שזו נטיה אנושית, שהיא פועלת באדם כמו כל דחף אינסטינקטיבי, וכותב שנטיה זו "אגואיסטית, אנוכיית, בטבעה", ומשום כך אדם יכול להגיע למצב של עיוותים ואפילו מעשים נגד התורה והמסורה, מתוך הנטיה הדתית הטבעית הזו.

כמו שאמרתי בתחילת הדברים, את האמת צריך לומר שהדת יכולה לשמש כמכשיר לדיכוי, ואוסיף אף שיש לצערי קהילות מסוימות שבהם יש דיכוי ומחיקה של האדם (לא רק נשים, אלא גם גברים), והדבר רחוק מדרך התורה, גם אם זה בא מתוך נטיה נפשית־דתית ומתוך אדיקות גדולה.

אזכיר לדוגמה קהילה (שנודעה גם בכוחניות שבה) שנוהגים בה מנהגי פרישות קיצונית בקשר שבין איש לאשתו, והסטייפלער – שהיה איש קדוש ולא חשוד על "ליברליזם" כתב מילים קשות וחריפות מאד נגד הפרישות הזו שנוגדת באופן מפורש את התורה ויש בה גם מימד של אלימות ופגיעה בבין אדם לחברו.

מתוך כך אפשר להבין שאני לא מנסה לכתוב כאן בשבח הבינוניות, או הפשרנות, ולהגיד שאדם לא צריך ללכת באופן עקבי ורציני אחרי הדרך הנכונה.

ברצוני רק להדגיש את ההבחנה בין דרך התורה – דרך שמאזנת בין בחירה להכנעה ובין אהבה ליראה, ומבוססת על דיאלוג עם האדם ועם רצונותיו ושכלו, אל מול דרך המבוססת רק על דיכוי ושעבוד.

*

בשביעי באוקטובר ראינו המחשה מזעזעת לניתוק בין אנושיות לבין 'דתיות'. אמנם, ידענו על קיומה של הרצחנות הזו כבר קודם, אבל ביום הנורא ההוא זה התגלה בריכוז גבוה וביתר שאת.

מחבלים שאיבדו צלם אלוקים נשאו את שם אלוקים על שפתיהם בעודם עושים מעשים נוראיים. כשהם רוצחים וצועקים את שמו של האל הם מתכוונים לומר שזה רצון האלוקים, שהם שלוחי האל ושלמעשה האל חפץ במחיקה המלאה של אישיות האדם – של רחמנותו ואנושיותו – בכדי לשלוט במציאות. שכך רוצה אלוקים שתראה שליטתו. רמיסת כל רגש אנושי וכל יחס אנושי איננה אמצעי אלא מטרה – להראות את הטוטאליות שבשלטון האל.

ברוך ה' אנחנו רחוקים מזה מאד. השלטת האיסלאם באמצעות הכוח אופיינית לו, גם היסטורית וגם תיאולוגית (משמעות השם אסלאם הוא השלמה, כלומר כניעה והתמסרות מוחלטת וטוטלית). יש להבדיל בינינו לבינם אלף אלפי אלפי הבדלות, ונטייתנו הטבעית (אם לא התקלקלה) היא שאנו רחמנים בני רחמנים.

ובכל זאת, אני חושב שאולי הקב"ה רוצה להראות לנו בין היתר גם את הלימוד הזה: ראו לאיזה תהומות של שפלות יכולה להגיע דת שמבוססת על כניעה מוחלטת ועל מחיקה של הקול האנושי הטבעי.

במבט של התורה הדברים הפוכים: הקב"ה מבקש לגדל את האדם, להגדיל את השגותיו השכליות והנפשיות. הקב"ה רוצה לקשור עם האדם קשר ומערכת יחסים של ברית ונאמנות, ויותר מכך – קשר של אהבה וידידות. קשר שמעצים את האדם כביכול כשווה וכ"עומד" אל מול בוראו, עד שניתן להגיד עליו "נעשה שותף עם הקב"ה במעשה בראשית".

איראן ואנחנו

מתוך הדברים הנ"ל אני חוזר להתייחס לדוגמה שהבאת בשאלתך – יחסנו למאבק הנשים באיראן, הורדת החיג'אב ברחוב וכדומה.

כמוך, גם אני מזדהה עם המאבק שלהן, כי יש כאן התקוממות טבעית נגד שעבוד לבני אדם.

יש כאן ביטוי לתשוקה הטבעית לחופש, שכאמור היא משורש צלם האלוהים שבאדם. למעשה, זהו לא רק מאבק של נשים, אלא גם של גברים.

מאז שכתבת את המכתב הגיעו קצת שמועות מהטבח הנוראי שהמשטר באיראן ערך בעם שלו.

טבח שמן הסתם לא נודע כמוהו בהפגנות אזרחיות אי פעם (מדברים על היקף נרצחים של עשרות אלפים).

הסיפור כאן הוא חיבור נוראי מסואב בין דת לשליטה. המשטר יורה באנשים ונשים חסרי הגנה בגלל שהשליטה שלו מתערערת, והשליטה שלו – מבחינתו – זהה עם שליטת אלוקים בעולם.

ואגב, מעניין שהמצב כיום באיראן מבחינת היחס אל הדת הפוך בדיוק מהמצב שהיה לפני המהפכה ועליית חומייני לשלטון.

בעוד בתקופת השאה(מלך פרס לפני המהפכה) היתה עלייה בהתקרבות אל הדת, שכן האיראנים פנו אל הדת כמרד בשלטון שהיה חילוני-דיקטטורי. היום – המגמה הפוכה, הציבור האיראני נוטה יותר ויותר אל החילוניות כתגובת מרד וריאקציה מהשלטון הדתי-דיקטטורי.

המגמה הזו הגיונית, כשהדת הופכת למכשיר דיכוי – סביר שתרחיק ממנה את בני האדם.

כאמור, הנקודה החשובה היא שבאמת יסוד הרוע כאן הוא השליטה האנושית והחיבור המסואב בין הדת לפוליטיקה ולשלטון הכח.

הסיפור הזה באמת מלמד על תנועת מטוטלת. אחרי קיצוניות בצד אחד מגיעה קיצוניות לצד השני.

הרב קוק כותב בדיוק בהקשר הזה שההפקרות שבאה לעולם בעת החדשה היא ריאקציה לכפיה ולמרירות שהשתרשה עם הזמן בעולם הדתי.

הוא כותב שיש ליראת שמים צד (קליפה) של מרירות ודיכוי של החיים, וכנגד זה באה תנועה קיצונית הפוכה – של הפקרות מוחלטת ובקשה להשיל את כל הכבלים.

האמת של התורה נמצאת בתווך, במקום המאוזן שבו החופש מוצא נתיבים בתוך המסגרת והקשר. "מילת המפתח" היא כאמור "עבותות אהבה".

המשל הכי טוב הוא כמובן קשר של ברית נישואין. בעולם הפמיניסטי הקיצוני קשר כזה הוא תמיד כלא ודיכוי.

ובאמת, התפיסה הקיצונית הזו מבוססת "על סיפור אמיתי", כלומר על כך שבאמת יש בעולם מציאות של מערכות יחסים לא תקינות ולא בריאות, ואז באמת החופש בתוך הקשר והאהבה נעלמים ונשארת רק המסגרת המעיקה.

אבל זה שיש קלקול, לא אומר שהמסקנה היא הקצנה לצד השני. האמת היא שיש לשאוף למציאות מתוקנת, שבה ראשית הכל היא הבחירה והאהבה, והיא זו שמכוננת את הקשר ואת הברית.

ואמנם נכון שהברית מחייבת נאמנות, וכל הפרה שלה היא בגידה וחטא, אבל היסוד להכל הוא החופש והבחירה והאהבה.

(הבוקר כשהתפללתי שמתי לב לכך ביתר שאת, שלפני שאנחנו מקבלים על עצמנו עול מלכות שמים ב'שמע ישראל' ומכניעים את עצמנו, אנחנו מכריזים על האהבה הדו-צדדית: "אהבת עולם אהבתנו…" ומצדנו – אנו מבקשים "ליחדך באהבה". קבלת העול עצמה צריכה להיות באהבה.

גם בהמשך, לפני שאנחנו קוראים את תנאי הקשר "והיה אם שמוע תשמעו…" – כלומר המחירים שיש להפרה ולבגידה בברית ובקשר –  יש תנאי מקדים: "ואהבת").

למצוא את הקול הנכון

יש נקודה נוספת שאני רוצה לומר כאן, והיא החובה למצוא את הקול של התורה שמתיישב על הלב, ולמצוא את הרב או הרבנית הנכונים לי (והחובה היא על האדם "עשה לך רב", ו"אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו"), וכן למצוא את הספרים הנכונים, שמרחיבים את הדעת ומתיישבים על הלב והנשמה. בכל הדורות עסקו חכמי ישראל בהסברת התורה, ב"הטעמת" המצוות, וביישוב דברי התורה על לב האדם לפי הלך הרוח והשפה של אותו דור (אפשר להזכיר כאן כדוגמאות את רס"ג, את הרמב"ם, אפשר להזכיר את המהר"ל, את רש"ר הירש, את הרב קוק, הרב סולובייצ'יק, ועוד ועוד).

מן הצד השני, הסתמכות על ציטוטים חלקיים ואמירות קיצוניות (ובדרך כלל שטחיות) בשם התורה הם בדרך כלל דבר לא רצוי. הדבר מעוות בדרך כלל את מבטנו הנכון על עומק הדברים ועל החכמה המורכבת שבהם. הבעיה עם ציטוטים חלקיים שהרבה פעמים משתמשים בהם באופן סלקטיבי, ולעתים אפילו באופן הפוך מההקשר הנכון שלהם.

אתן לך דוגמה מצוינת מהסיפור שהבאת בשאלה שלך, על "רב גדול… שהיתה לו בת יפה…" וכו'. ובכן, בואי נקרא את הדברים במקורם, ונגלה שבתוך ההקשר עולה לכאורה מסר הפוך לגמרי מהאופן שבו משתמשים בו, ובאופן שבו כנראה השתמש הרב, המורה או הרבנית, מהם שמעת כנראה את הסיפור.

ובכן, הסיפור מופיע בגמרא במסכת תענית (דף כד). שם האיש עליו מסופר הסיפור הוא רבי יוסי דמן יוקרת. צריך לציין שאין בכל הגמרא (תלמוד בבלי וירושלמי) דברי הלכה או דברי אגדה בשמו, והמקור היחיד שבו הוא מוזכר הוא בהקשר לשלושה סיפורים אודותיו המופיעים בזה אחר זה במסכת תענית (שם).

ההקשר שבו מובאים הסיפורים הוא ביקורתי. בתחילת הדברים כתוב שם שהאמורא רבי יוסי בר אבין היה בתחילה תלמידו של רבי יוסי דמן יוקרת, אך הפסיק ללמוד אצלו ועזב אותו בגלל שלא חמל על בנו ועל בתו, וכך לשון הגמרא שם (בתרגום לעברית, מתוך שוטנשטיין):

"…אמר לו רב אשי (לרבי יוסי בר אבין): האם לא היה רגיל כבודו להימצא לפני רבי יוסי דמן יוקרת ללמוד ממנו תורה? אמר לו רבי יוסי בר אבין: כן. [שאל אותו רבי אשי:] ומאיזה טעם עזב כבודו את רבי יוסי דמן יוקרת, ובא לכאן ללמוד ממני? אמר לו: אדם שעל בנו ועל בתו אינו מרחם, איך אצפה שירחם עלי?

מהו המעשה בקשר לבנו? יום אחד היו לרבי יוסי דמן יוקרת פועלים שכורים לעבוד בשדה שלו. העריב להם היום ועדיין לא הביא להם רבי יוסי לחם לאכול. אמרו הפועלים לבנו: "אנו רעבים". היו יושבים תחת תאנה שלא הגיע זמנה להוציא פירות. אמר בנו של רבי יוסי: "תאנה, תאנה, הוציאי פירותיך ויאכלו מהם פועלי אבא". התאנה הוציאה את פירותיה, ואכלו מהם הפועלים. בינתים, בא אביו (רבי יוסי) עם הלחם. אמר להם: … הסיבה שאיחרתי משום שטרחתי בדבר מצוה… אמרו לו הפועלים: "הקב"ה ישביע אותך כשם שהשביענו בנך". אמר להם: "מנין השיג לכם אוכל?" אמרו לו הפועלים "כך וכך היה המעשה". אמר לו רבי יוסי לבנו: "בני אתה הטרחת את קונך להוציא תאנה פירותיה שלא בזמנה! יאסף אותו אדם [שהטריח על קונו] מן העולם שלא בזמנו".

מהו המעשה בקשר לבתו? היתה לרבי יוסי בת בעלת יופי. יום אחד ראה רבי יוסי אדם אחד, שהיה מפרק את גדר העצים על יד ביתו כדי להסתכל בבִתו דרך החור. אמר לו רבי יוסי: "מה זה?". אמר לו האיש: "רבי, אם ללוקחה לאשה לא זכיתי, לראותה גם לא אזכה?". כששמע זאת רבי יוסי אמר לה: "בתי, את גורמת צער לבריות, שובי לעפריך, ואל יכשלו בך בני אדם".

היה לו לרבי יוסי, חמור. כאשר היו שוכרים אותו לכל היום, לעת ערב היו שולחים אותו בחזרה עם דמי השכירות על גביו, והיה החמור בא לבית בעליו. ואם היו משלמים לו יותר מדמי השכירות או פחות מהם, לא היה זז החמור ממקומו. יום אחד שכחו זוג של סנדלים עליו, ולא הלך החמור עד שנטלו את הסנדלים ממנו, ורק אז הלך הביתה."

עד כאן המופיע בגמרא שם.

ובכן, אפשר לראות שלא כתוב כאן שר' יוסי אמר לה את מכשילה אנשים בהרהורי עבירה, אלא "קא מצערת להו לברייתא" (את גורמת צער לבריות). אבל מה שיותר חשוב הוא שהסיפור הובא כאמור בתוך ביקורת על חוסר רחמנותו, על בנו ועל בתו. ואכן, המפרשים כאן כותבים שהוא לא עשה כהוגן. (ניתן להאריך ולכתוב גם על הקשר בין שלושת הסיפורים, ואפשר לומר אולי במילה אחת: שרק החמור שלו, שלא היה בעל בחירה, שרד אצלו בחיים).

הדמות המתוארת כאן לא מוכנה לקבל את המימד החופשי, המפתיע שבקיום האדם האחר, ואת העמידה העצמאית שהוא מקבל בעולם, וחושבת בטעות שמוטל עליה למנוע כל "הפרעה" לסדר ה"אלוקי". אבסורדי לנסות למנוע את ה"טרחה" שגורם הנברא לבורא, באותה מידה שלא נכון להתנגד לבריאה (הבת היפה) שבורא הקב"ה ולאי־הנחת שהדבר גורם לבני אדם אחרים.

אולי זה מזכיר קצת את דמותו של רבי שמעון בר יוחאי לאחר שיצא בפעם הראשונה מן המערה עם בנו. כשיצאו וראו שאנשים חורשים וזורעים, אמרו: איך הם מניחים חיי עולם הבא ועוסקים בחיי שעה? ובכל מקום שהיו נותנים שם את עיניהם היו שורפים אותו. מיד יצאה בת קול ואמרה: להחריב את עולמי באתם? חיזרו למערתכם.

רבי שמעון בר יוחאי ובנו שורפים כל מקום שהם מביטים בו, כלומר לא מקבלים אפשרות של קיום אנושי, ואינם רואים ערך בקיום האנושי שאיננו מתבטל לחלוטין לעולם הבא. ועל כן עליהם לחזור למערה, כדי ללמוד להביט מחדש על העולם ולראות שיש ערך לרצון ולתשוקה האנושים.

בקיצור, הגמרא על הבת שאביה ביקש להחזיר אותה לעפרה בגלל יופיה, לא מובאת כדגם לחיקוי, אלא להיפך. "פסק ההלכה" של הגמרא היא העובדה שהתלמיד עזב את רבו בעקבות הסיפור – כלומר: במקום שאין חמלה בסיסית של אב על בנו ובתו, זהו מקום שצריך לעזוב אותו ואי אפשר ללמוד ממנו תורה.

*

והנה עוד דוגמה קטנה מדברייך להוצאה של משפט מהקשרו הרחב יותר: התחלת את המכתב שלך במילים "בטל רצונך מפני רצונו", וכאילו כתוב כאן שעל האדם למחוק את הרצון שלו לגמרי. אבל האמת היא שאדרבה, המשפט הזה בתוך ההקשר שלו מדבר על הדדיות בתוך קשר. הוא דווקא מדגיש את הרצון של האדם, שיש לו קיום משלו, אלא שיש לו בחירה לוותר על הרצון בתוך מערכת יחסים של ברית ונאמנות לה'. ההקשר המלא הוא במסכת אבות:

הוּא הָיָה אוֹמֵר (רבן גמליאל): עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנְךָ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִּרְצוֹנוֹ; בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ, כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנְךָ.

קודם כל, אפשר לראות שלא מדובר כאן על מחיקה שרירותית של הרצון שלך, אלא על וויתור עליו לטובת רצון ה'. הוויתור הזה נעשה מתוך בחירה, והרצון שלך לא נמחק לגמרי – שהרי מיד נכתב שבתמורה לוויתור הזה, רצונו של האדם מתקיים בדרך אחרת: "כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך". הוי אומר, שיש כאן דווקא חיזוק וראיית רצון האדם מן הצד השני.

(אגב, יש לציין כי פרשן המשנה רבי עובדיה מברטנורא כותב כאן שלמעשה היה צריך להיות כתוב כאן "כדי שיבטל רצונו מפני רצונך", אך מפני ש"אין זה דרך כבוד כלפי מעלה" נכתב בצורה הזו).

בחלק הראשון של המשנה שם רואים את ההדדיות הזו באופן מפורש יותר: "עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו" – זו ממש מערכת יחסים שבה יש שנים אנשים עם רצונות וכל אחד בא לקראת השני. המשנה הזו יש בה דווקא דוגמה לדיאלוג של הקב"ה עם בני האדם.

(אוסיף שבחיבור 'מדרש שמואל' על מסכת אבות, מביא גרסה של "משנה ירושלמית": "עשה רצונו ברצונך", ומסביר: "הכונה שלא תעשה המצוה כמתקצף באף וחמה ועצבון לבב אלא ברצון ובשמחת הלב…"; כלומר, עשה את רצונו מתוך בחירה ורצון טוב, ולא מתוך כפיה).

משהו על הצניעות

אסיים בעניין הצניעות. אני חושב שכאן נעשה נזק גדול לנשים שרוצות לעשות את דבר ה'. דווקא בעניין הצניעות יש להתרחק מהטפות קיצוניות, מציטוטים סלקטיביים והפחדות, ומכניסה של רוח זרה ליהדות.

הצניעות היא עניין כל כך רגיש ועדין, וכמה קל להרוס אותה. הצניעות היא כלי שמנסה להחזיק מורכבות שאין כמוה. זו דרך חיים עדינה, שיש בה הרבה תוכן חיובי, אבל כל מה ששומעים בהקשר הזה הוא רק את דרך השלילה (מה אסור וכמה אסור, וכמה חמור ונורא חוסר הצניעות). התעמולה והפשקווילים והדיבורים הקיצוניים מרעילים ממש את כל ההסתכלות הנכונה וגורמים נזק בל ישוער.

אני חושב שצניעות צריכה להילמד מדוגמה חיה, של אשה שנוהגת בצניעות בצורה פנימית, בצורה שמאירה אותה ואת סביבתה. אשה שצניעותה איננה מהווה סתירה ומחיקה של נשיותה ויופיה. מומלץ לחפש וללמוד ממקורות ומעיינות של "תורת חיים", ממקומות שמרוממים את צורת המבט ולא משפילים ומוחקים את הטבעיות והאנושיות. קשה במסגרת היריעה כאן להרחיב ולפרוס את כל הסוגיה. ובכל זאת, אכתוב לסיום רק בקווים כלליים ובכמה משפטים:

התורה מצווה עלינו לגדור את עצמנו מן החטא. אנחנו מצווים "והיה מחניך קדוש, ולא יראה בך ערוות דבר ושב מאחריך". המשיכה הטבעית בין גבר לאשה עלולה להביא לטשטוש גבולות ונפילה לחטא. זו מטרתה של ההפרדה העקרונית (פיזית וגם חברתית) בין גברים לנשים – להרחיק את האדם מעבירה. חובה זו מוטלת על גברים ונשים כאחד.

בנוסף, יש דין בתורה של "לפני עיוור לא תתן מכשול", וגם זו חובה על גברים ונשים כאחד. מוטלת עלינו החובה שלא להכשיל מישהו אחר בחטא.

יש גדרים הלכתיים מתי עוברים על "לפני עיוור" ולא אכנס כרגע לפרטים, אבל צריך להבין שגם במצב קיצוני שבו אני מושיט למישהו אוכל טרף – אין זה מסיר את האחריות ממנו. אם חושבים על ענייני צניעות, כל שיח ה"הכשלה" הוא בעייתי (צריך לזכור שיש גם גברים שמכשילים נשים, ומי יודע מי מכשיל יותר את מי). לצערינו נעשה שימוש כוחני מאד בהפחדה של נשים חרדיות, שבסך הכל הולכות בהתאם לקודים החברתיים הסביבתיים, שהן צריכות להיזהר כל הזמן מ"הכשלה" של גברים.

אפשר למנות כמה וכמה טעויות בעצם האמירה הזו, אבל הדבר שמטריד הוא בעיקר השימוש הכוחני והלא־פורפוציונלי בהפחדה ואיומים בעונשי גיהנם וכו'.

גרוע מכך היא המגמה של אנשים מסוימים (שמחזיקים את עצמם כמומחים ל"חשבונות שמים") להאשים את הנשים בכל הצרות שמתרחשות, במחלות של ילדים, באסונות ומלחמות וכו'. זו בעיניי רשעות ואכזריות (עצם היומרה לחשב חשבונות שמיים היא בעיתיית, אבל אם הייתי מחפש סיבות לאסונות הייתי יכול למצוא כאלה בפגיעות קשות שנעשות על ידי גברים למשל).

מתוך ההתנהלות הנ"ל משתלטת במחוזות מסוימים ההשקפה שיש בעיה בעצם הנשיות, ושעצם היופי הנשי הוא כבר בעיה של "חוסר צניעות"; או למעלה מכך – שעצם קיומה של האשה הוא מציאות של חטא (השקפה נוצרית, כידוע). זו איננה השקפת היהדות. בתורה ובחז"ל רואים הערכה ליופי של האשה ולנשיותה (ממליץ בהקשר הזה – ובכלל – להכיר את הספר של אוריה מבורך, 'מה את מבקשת'). במקורות ההלכה אין אמירה או אפילו רמיזה שאשה יפה צריכה להסתיר את עצמה, או למחוק את עובדת היותה אשה. מאידך – האחריות היא על הגבר לשמור על עיניו ועל מחשבותיו.

שמירה על גדרי הלכה – כן. הרחקה מדבר עבירה – כן. הימנעות מפריצות – כן. מחיקה של האשה – חס ושלום.

כמו שכתבתי קודם על תנועת המטוטלת, אל מול הניסיון להחביא את הגוף הנשי ולהתייחס אל עצם קיומו כבעיה –  ניצבת הקיצוניות השניה, והיא המתירנות המינית בעולם המערבי. כל צד הוא ריאקציה של הקיצונית ההפוכה לו. המשותף לשני הצדדים הוא אולי המחשבה שצניעות = מחיקת האשה.

התורה מבקשת את דרך האמצע, המורכבת. שילוב נכון שבין יראה ובין אהבה. חיבור בין הרצון הטבעי החופשי האנושי, התשוקה לאהבה ולמימוש עצמי; עם נאמנות, התמסרות, שמירת המסגרת והברית.

בניגוד לנצרות, היהדות לא רואה באשה את מקור החטא חס וחלילה, ולא רואה במיניות בעיה שיש למחוק, אלא רוצה לשלב את כל חלקי האדם להרמוניה של חיים נכונים. הגוף לוקח חלק בעבודת ה', כך גם הנפש, הרצון, התודעה. אנחנו לא נדרשים למחוק חלקים בתוכנו, אלא רק לתת להם את הביטוי הנכון והטוב.

קשר רומנטי בין איש לאישה, כאשר הוא נעשה בצורה כשרה וטהורה של נישואין, הוא דבר טוב, נעים, רצוי, וגם דבר חשוב וקדוש. על קשר כזה נאמר:" זכו – שכינה ביניהם". קשר של נאמנות, נעימות ואהבה, בין איש לאשה הוא סמל השראת השכינה (וזה היה גם סמל הכרובים בבית המקדש). לא סתם נבחר (בשיר השירים) המשל של קשר אהבה זוגי לקשר בין הקב"ה לישראל. ברור שאי אפשר להגיד שהמשל הזה הוא "לא נקי" או "טמא" חס ושלום.

ויחד עם זאת – ברור לחלוטין שקשר לא נכון ולא ראוי בין איש לאישה יכול להביא לתהומות של חטא וטומאה. אנחנו נזהרים מאד מזה, בין היתר בגלל שזו אנרגיית חיים, והיא סוחפת וחזקה. ואם כן, ברור שאנחנו צריכים להזהר מן החטא ולעשות גדרים והרחקות.

לסיום

אם ארצה לסכם בכמה משפטים את מה שניסיתי להגיד כאן:

בניגוד לרושם שנוצר אצלך (רושם שלצערנו נפוץ) שיש סתירה מובנית בין הרצון הפנימי לבין התורה, ניסיתי להציג צד אחר. אני חושב שהקשבה ולמידה עמוקים בתורה, בחז"ל, ובספרי רבותינו, מלמדים סיפור אחר לגמרי: התורה לא מבקשת להשתיק את קולו של האדם או למחוק את אישיותו, אלא להיפך – היא פונה דווקא אל רצונו ואל נקודת החירות שבו.

ההתקוממות – המובנת – שלך נגד דיכוי בשם הדת, היא עצמה ביטוי של קול פנימי אלוקי שקיים בך. הרצון לעשות את הדברים מבחירה רצוי בעיני ה'. כך הוא ברא אותנו. את הקשר והברית הוא בחר לעשות דווקא עם אנשים שיש להם אפשרות בחירה. בנוסף, הקב"ה טבע בנו מנעד שלם של רגשות ונטיות לב שיש להקשיב להם, להתחשב בהם ולגלות את ביטויים הנכון בתוך מערכת היחסים והברית עם הקב"ה ותורתו.

אל תוותרי על הרצון להיות מחוברת ומחויבת אל הברית מתוך חירות. חפשי את המקומות שבהם התורה מאירה לך פנים, מצאי את הספרים שמרחיבים את הדעת ומתיישבים על ליבך. חפשי גם דוגמאות חיות לצניעות שמגדילה את האישיות ואת הנשיות ולא מוחקת אותה.

חפשי את הדרך אל "עבותות האהבה", ואני מאחל לך שתמצאי את התורה כ"סם חיים".

אלי