דלג לתוכן
כרגע אני בתקופה ממש קשה, מרגישה מאוד רחוקה מהייעוד שלי והנשמה שלי, רחוקה מה', רחוקה מהזיווג שלי, רחוקה מהייעוד שלי, רחוקה מעצמי, אני לא מוצאת את עצמי בעולם כבר הרבה זמן, לא מבחינת קריירה, לא מבחינת זיווג שאני כל כך רוצה ולא מוצאת ואין לי שליטה על זה, איבדתי את הדרך, אפילו האמונה שלי ממש נחלשה ואני מרגישה כל כך לא מחוברת או שייכת למשהו, ובעיקר מרגישה מאוד לבד. ואני כל כך רוצה למצוא את המקום שלי בעולם.
איך להתחזק באמונה? ובחיבור לה? טיפים?
שואלת יקרה וחשובה,
שלום וברכה,
ראשית, אני מצטערת ממש לקרוא את השורות הללו, עצוב לי שכך את מרגישה, ליבי איתך, ואני מקווה שתשובתי תפתח פתח כלשהו מאפשר להתקדם קדימה.
התחושה שהרבה ממעגלי החיים שאת נשענת עליהם התרחקו בבת אחת: הקשר עם ה', תחושת הייעוד, הקריירה, הזוגיות, ואפילו, והכי חשוב- את עצמך- היא תחושה ורגע שעשוי לייצר תחושת בדידות עמוקה, וזה מטלטל.
כל הכבוד על האומץ לכתוב בכזו פתיחות וגילוי לב, לא כל אחד מסוגל להתבונן ולדייק את הנקודות הללו במודעות שלו ובהודאה על כך שיש אתגרים מהסוג הזה.
חשוב לי לשתף אותך שאת לא היחידה. כל כך הרבה אנשים שאני מדברת איתם מחפשים ומחפשים, מתרחקים ומתקרבים לעצמם, לאחרים, להקב"ה… זה אנושי, טבעי…
ואפילו..
אני חושבת שיש בזה משהו מעודד. ואסביר.
מכירה את הרעיון ש"יד שלא כואבת אף פעם, מעידה על כך שחלילה, וכנראה, שאין יד"?
נכון, כאב הוא לא נעים, אבל הוא מעיד על קיימות.
בהשלכה למה שכתבת שאת מרגישה שקשה, שאת מרגישה לבד- אלו תחושות טובות, לא כי הן נעימות או מקדמות, אלא כי הן מאפשרות לך לעצור רגע ולראות שאת בנוכחות ובהקשבה לעצמך.
אם את מרגישה רחוקה- את בעצם יודעת איפה את רוצה להיות, איפה את בעצם, ומה המרחק שהתרחקת. את מבינה שאם מסתכלים על זה מהצד הזה- זה ממש ממש קרוב!!!
מצליחה להרגיש את הפרדוכס?
מתוך הנוכחות הזו העזת, כתבת ושיתפת כל כך פתוח, מה שאומר שיש לך ביד גם את האמת והכנות שלך, שזה עוד כלי חשוב ומשמעותי בדרך.
במילים אחרות, אני רוצה להציע התבוננות שונה;
לפעמים כשאנחנו מרגישות "רחוקות" מכל מה שחשוב, זה לא באמת "ריחוק", זה קירבה וקשב שלך לעצמך- מין תנועה שלך בנפש שמבקשת כיוון חדש, שלא מסכימה להתפשר על הכיוון שבו היא נמצאת כרגע. כלומר, אפשר לומר שזה סימן לפתיחה והזדמנות למשהו חדש.
מעטים האנשים שמצליחים ויודעים לעצור ולאמר: זה לא מקובל עליי. אני רוצה לבחור מחדש ולבחור אחרת.
במעגל השנה יש את "הימים הנוראים", החגים שסביבם- מה שבאופן טבעי אמור לאפשר התבוננות וחידוש.
הצורך שתהיה תקופה כזו בשנה מעיד כמה זה טבעי ואנושי להיסחף למקום שגרתי כזה שזורם עם הקיים, ולא תמיד קשוב לצורך העצמי.
ואת, באומץ רב אומרת: מספיק, אני לא מרגישה מחוברת, אני רוצה לדייק ולהיות קשובה, אני רוצה להיות במקום מתאים לי, טוב לי…
וזה מיוחד ממש.
בשאלתך, נגעת בעניין האמונה, זה כל כך חשוב, וכבר ניגש אליו.
לפני כן, אני רוצה לשאול אותך משהו עדין וקטן:
מה המקום הכי קטן שבו את עדיין מרגישה "מחוברת"- נגיעה של אמת?
לא תשובה גדולה כמו "יעוד, תפקיד, מסלול חיים", רגע שבו את מזהה את ה"מקום שלך", דקה של שקט, לפעמים תחביב מסוים, לפעמים תובנה, או סתם תשוקה למשהו.
למה זה חשוב לזהות את זה בתוכנו?
הנקודות הללו של האמת שלנו, הן משהו זך, טהור, עוצמתי. אלו רגעים ששייכים לך ולא נוגעים בהם "רעשי רקע" של סביבה, הרגלי חיים וכדומה.
הנקודות הללו, כשאנו מקשיבים להן, מהוות גרעין!
וכמו גרעין שמכיל בתוכו את הDNA של הצמח, הסוג שלו… כך הנקודות האלו מאפשרות לנו לנווט את עצמנו, הן מזכירות לנו מי אנחנו, מה אנחנו רוצים מעצמנו, אלו מטרות יש לנו, ואיך להמשיך ולכוון את חיינו בצורה שנאהב את עצמנו, ונהיה שלמים ומחוברים.
לכן, כל נקודה של אמת וחיבור היא כה משמעותית.
אז איך חוזרים לעצמנו?
זו שאלה טובה…
אני רוצה להציע כמה כיוונים, בתקווה שאחד או כמה מהם יהיו מעשיים עבורך:
ולאט לאט להגדיל את העומק של השאלות הללו- מעיסוק של "בא לי כרגע", לתחביב כלשהוא, לרגעי התבוננות שאת מקדישה לעצמך, ליציאה, להצטרפות לתכנית הרצאות, או כל דבר אחר שאת מחוברת אליו.
ארחיב מעט על נקודות 4 ו5.
כמו שקצת כתבתי קודם, קשר, הוא סוג של שריר. כשאנחנו משתמשים בשריר הזה נכון לגבי עצמנו- קל לנו להשליך מזה הלאה ולהשתמש באותו שריר כלפי החשובים לנו.
הרבה פעמים התרחקות שלנו מעצמנו גוררת התרחקות מהמעגלים הנוספים- מה', ממשפחה, מחברים. זה טבעי.
ולכן, לחזור אל עצמנו, ישחרר אותנו גם במעגלים הנוספים.
אחת ממערכות היחסים החשובות ביותר שלנו- היא הקשר עם ה'.
מה שמיוחד במערכת היחסים הזו, שהיא לא נפרדת מעצמנו ושהיא מאפשרת לנו ביטחון ויציבות, ובחירת כיוון.
לכל אחד יש את הביטחון שתמיד יש לך אותך! במקביל, מאוד חשוב שתרגישי תמיד שה' איתך, גם אם יש דברים שלא מסתדרים כמו שרצית. תדעי, שתמיד יש לך על מי להישען, מישהו שאיתך בכל מצב ובכל מקום, אפילו ברגעים אלו ממש של תחושת ה"לבד" והקושי הרב.
הקשר עם ה', כשהוא אמיתי, כמו שאת חווה את השיח שלך עם עצמך, מאפשר התכווננות מתוך ביטחון, מתוך מקום נטוע, ומתוך בהירות שאת עושה מה שאת יכולה, וה' יחליט איך ייראו התוצאות.
הביטחון בה' הוא לא שחרור ממחויבות חלילה, ולא חוסר בהשקעה ובמאמצים בהתאמה ל"דרך הטבע". אכן, יש לנו אפשרות לפעול רק לפי הכלים שקיבלנו, לפי ההתייעצות עם אחרים, לפי מה שאנו רואים ומבינים פה בעולם.
אבל, במקביל, יש דברים שמתרחשים לא פה, יש החלטות שהן לא בידינו, ולגביהן- ברגע שעשינו מה שיכולנו, אפשר לשחרר…
חלילה לא להפסיק להתפלל, לא להפסיק להשתדל. אבל לזכור, שבסוף, לא הכול בידינו.
זה עשוי להוות נקודה של חוסר אונים, אבל אם אנחנו עושים מה שאפשר, היא גם מהווה שחרור משמעותי ותחושה של ביטחון בקיימות שלי, בחיבור שלי לעצמי, וברגיעה שעשיתי מה שבידי לעשות, ומכאן זה על ה'.
דברים שיכולים אולי לעזור להתחבר לאמונה וביטחון- לקרוא על כך.
אם זה מדבר אלייך, יש כמה מקורות שיצא לי להיחשף אליהם, והם עשויים לאפשר בהירות וכוח:
– באמונה: ספר מעולה על אמונה הוא " שיחות נפש עם צעירים מבקשי אמונה" (מציג את עולם האמונה בצורה שמאפשרת נקודות אחיזה בצורה פשוטה ובהירה), או הרצאות של הרב אהרון לוי שמפרק מושגים מהירים לשפה בהירה ורלוונטית.
– בביטחון: ייתכן שהייתי מתחילה דווקא ממנו, נחשפתי לאחרונה לספר שהרבה מתחברות אליו- "90 ימים למנוחת הנפש" של בת שבע דרגן. הנה הקישור. (אפשר גם לדבר עם בת שבע לגבי קבוצות שהיא שולחת בהן חומרים בכל יום באופן מדורג)
כמובן, הנקודה כאן אינה “לקרוא ספר”, אלא ליצור לעצמך מרחב שבו המחשבות מתארגנות, ואת מקבלת שפה מדויקת יותר לדבריהן ולתנועת הלב שלך.
מאחלת לך,
בראש ובראשונה, שתמיד תרגישי מאושרת ומחוברת
ולאחר מכן, שתצליחי בכל המישורים, שתמצאי את זיווגך, ותצליחי להתכוונן על ייעוד, קריירה וכן הלאה.
כשאדם נחוש כל כך ומתחיל לנוע מתוך חיבור פנימי, גם אם זה חיבור קטן ונראה כלא משמעותי, הדברים סביבו מקבלים צורה חדשה. אני מאמינה שכך יהיה גם אצלך!
בהערכה לאומץ ליבך, לכנות, ולנכונות לפגוש את עצמך במקום כל כך חשוף.
יראת
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
