אישה ואמא יקרה מאד,

השאלה הכואבת שלך צועדת איתי כבר למעלה משבוע. במילים קצרות מאד, הבעת כאב גדול ועצום.

כאב של אמא שרוצה ומשתוקקת לילד נוסף, ואת הרצון העמוק והבסיסי הזה היא לא מצליחה להגשים.

המילים המדודות והמעטות שבהן את מתארת את המסע שלך, מתארות כל כך הרבה. ריצות, ותקוות, ובדיקות בלתי נעימות, ועוד רופא ועוד מזכירה ועוד אחות, שחלקם נחמדים יותר וחלקם פחות, ועם כולם את צריכה לחלוק את חלומותייך ואת פרטיותך. זה מסע כל כך מורכב, וכל כך מקטין את המשתתפות בו. מרגיש כאילו את בורג קטן במערכת ענקית ודורסנית…

ואז את מתחילה לשאול את עצמך:

"מי אמר שאני מספיק טובה?.

אולי הבעיה אצלי, לא מצליחה להביא עוד ילד. מסכן בעלי.

מה אני שווה בכלל? האם אני שווה? אולי אישה אחרת היתה מצליחה במקום בו אני נכשלת, ורק אני הדפוקה פה?"

בואי נציב קודם כל הנחה יסודית, שאת בטח מסכימה איתה:

אנחנו לא מפעילים את הגוף שלנו.

אף אחד מאיתנו לא נתן לעצמו את כח הראיה, השמיעה או הזכרון.

זה ה', שמחליט איזה גוף יתפקד ואיך.

חייל שיצא לקרב וחטף כדור ביד, והפך לנכה, לא נהיה פחות שווה בגלל זה.

נכון שזה פשוט ומובן מאליו?

אז זה נכון לא רק לגבי נכה צה"ל גיבור שנפצע באיזו מלחמה.

זה נכון בדיוק באותה מידה – גם בשבילך.

כשהנשמות יורדות לעולם, הן יורדות למסע. מסע שיש לו סיבה ויש לו יעד, שאנחנו כאן בתוך העולם הזה לא יודעים מהו.

אבל הנשמה יודעת.

המסע שלך הוא המסע הלא פשוט הזה, של נסיונות להרות,

והמסע של בעלך גם הוא מסע בפני עצמו. אם היה נכון בשבילו שיהיה לו ילד נוסף עכשיו – ה' היה שולח לו, דרכך.

אם זה לא מה שקורה, זה בגלל שגם בשביל בעלך הדבר הנכון עכשיו זה המסע הלא קל שבתוכו אתם נמצאים.

לא דפקת אותו, זה לא 'בגללך'.

אז למה זה ככה?

אף אחד מאיתנו כאן בעולם לא יודע איך נקבעים המסלולים.

רק דבר אחד אנחנו יודעים, שיש מי שקבע אותם, ולטובתנו.

לא פרטת בשאלתך בן כמה הילד שברוך ה' כבר יש לך, ואם זה בן או בת.

חשבתי להציע לך כיוון חשיבה אולי קצת אחר:

מה דעתך להרפות קצת?

את יודעת, ילדים גדלים מהר. מאד.

צ'יק צ'ק תגלי שיש לך מתבגר קטן בבית….

מה דעתך לעצור קצת מהניסיונות, ולהקדיש פרק זמן שבו תשתדלי פשוט להנות מהאמהות?

למצות את האמהות, להנות מהילדות שלו.

ללכת איתו לגינה – אם הוא עדיין בגיל מתאים, ללוות אותו בבוקר לגן או לבית הספר, במקום לרוץ מהר מהר לאולטרא סאונד.

ומעבר לזה, להקדיש זמן לעצמך.

לרקוד, להתעמל, ללכת לחוג אמנות – משהו שעושה לך טוב.

הטיפולים לא יברחו.

אמנם לא הזכרת גיל, ויש איזה שלב שזה כבר בלתי אפשרי, אבל תבדקי את האופציה לקחת הפסקה מלאה לשנה שנתיים.

את יכולה להתייעץ עם הרופא שלך עד איזה גיל את יכולה להרשות לעצמך את ההפסקה הזו בלי לדאוג מההמשך.

קחי את הזמן, תנשמי, תנוחי.

אחר כך, אם תרצי, תוכלי לחזור בכוחות מחודשים.

מעבר לזה, היום, בעידן הקבוצות והשיתופים, יש כל כך הרבה קבוצות נשים שמתארגנות כדי לתמוך זו בזו, ולא להיות לבד במסע.

אני יכולה להציע לך לנסות לבדוק את הקהילה של מרכז אדווה: http://adva4u.org.il/

וכמובן, חיפוש בגוגל יוכל לפתוח בפנייך עוד אפשרויות נוספות.

מאחלת לך המון אושר, ושמחה, ולזכות לנחת הכי מדהימה שיש בבריאות ובקלות.

דבורה.

[email protected]