שלום יקרה,

קשר משמעותי מתבטא בו זמנית בשני אלמנטים הכרוכים זה בזה:

באהבה – התשוקה לקרבה,

וביראה- לאבד את הקשר והקרבה.

אפשרי לקשרים משמעותיים בחייך לצוף ולעלות.

שימי לב לסיכון שיש בכל השקעה בקשר: אם הוא קיים, הוא גם יכול להלקח.

בכל קשר שבו את משקיעה, טמון כאב פוטנציאלי.

האם תעזי להשקיע בו, למרות הסיכון של האבדן?

כל הקשרים בעולם מהווים משל לקשר עם בורא עולם. אתמקד כאן בקשר של תינוק ואמא "כגמול עלי אמו":

"היקשרות בטוחה" הוא מושג שהטביע הפסיכולוג בולבי ואחרים- לתאר קשר בטוח בין תינוק לדמות המטפלת. הוא מתאר את הנטייה המולדת של התינוק לחפש את קירבת הוריו ולהרגיש מוגן ובטוח בקירבתם.

מתוך הצורך הקיומי והתשוקה לקרבה של התינוק, מתגלה הצד השני של המטבע: הפחד מלאבד את החיבור.

חרדת נטישה היא מצב שבו אדם חש פחד הנובעת מפרידה ממושא ההתקשרות. זוהי חרדה נורמטיבית, המעידה על נחיצות הקשר. היא חריגה כשהיא חורגת באופן שפוגע בתפקוד.

אחת התגובות לכך היא הגנה נפשית השומטת או מונעת התקשרות מלכתחילה. הגנה אפשרית נוספת היא כעס על מושא ההתקשרות, על כך שיש אפשרות שנוכחותו אינה מובטחת ונצחית.

בשאלתך, אני חווה את ההזדהות עם הצער והגעגוע של השכינה. ציפור מצאה בית- והשכינה מרחפת וחסרת משכן. בניה – שבויים בכל מני שבי. היא בודדה. היא כאלמנה. מושפלת.

בו זמנית, הגעגוע שהנפש שלך חשה וממגנטת אותך אל המקום ששם השראת השכינה.

שווה לך לקרוא את פירוש ה"כלי יקר" בבראשית יג, יז:

"קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה" –

כי מיד בבואו שמה כשם שהשכינה רואה אותו כך הוא רואה פני השכינה ומיד נעשה מושפע ומואצל ודבק בזיו שכינתו יתברך מעין עוה"ב, כי גם שם הצדיקים יושבים ונהנים מזיו שכינתו יתברך. ולא בכל מקום בארץ האדם זוכה לשלימות זה כי אם במקום הנקרא ה' יראה והוא הר המוריה… ותועלת רוחני זה לא יסיר מזרעו עד עולם… ומטעם זה שלמים וכן רבים נכספה נפשם לעמוד במקום הקדוש ההוא כי רצו את אבניה וגו'.

את, יקרה- חווה את התשוקה ואת צידה השני- כאב הפרידה, צער האבדן.

אינני נכנסת לסוגיה ולפסיקה האם מותר ואיך לעלות להר הבית, אלא לקוטביות הרגשית שאת חווה.

ראי איך כל אחד מהם מופיע בתחושת הגוף והרגש שלך: כאב ויאוש, תקווה ותשוקה.

ראי אם את יכולה לעשות מקום לשניהם. ממש לנשום ובאזור הלב לעשות מקום לשניהם בו זמנית.

כעת, ראי אם את יכולה להזמין את שני הקטבים הללו לראות זה את זה. להביט בעיניים ולהווכח שהם בעצם לא כל כך שונים. שניהם ביטויים של קשר משמעותי. אפשרי להם לשים לב אחד לשני, להשכין שלום ביניהם.

ועוד נשימה.

שימי לב לתחושה בגוף כעת.

***

ציינת את התקווה. התקווה נולדת מתוך הצער "שובו לבצרון- אסירי התקווה" (ספר זכריה). התקווה קשורה בשלשלאות הכאב.

שימי לב למילות הרמח"ל מתוך "מאמר הקווי": בִּזְמַן שֶׁהַצַּדִּיקִים בְּצָרָה נֶאֱמַר, "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה" (תהלים צא, טו), כִּבְיָכוֹל. וּבְכֹחַ הַתִּקְוָה יוֹצֵא מִן הַצָּרָה, הוּא, וְכִבְיָכוֹל [ה'] יוֹצֵא עִמּוֹ. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּמִצְרַיִם, "יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְהֹוָה" (שמות יב, מא) עִם הַשְּׁכִינָה. וְזֶה, לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי – לִישׁוּעָתְךָ מַמָּשׁ, יְשׁוּעַת יְהֹוָה שֶׁהָיָה עִמּוֹ בַּצָּרָה, קִוִּיתִי יְהֹוָה לִישׁוּעָתְךָ מַמָּשׁ.

את קולטת? ברור שקשה לך ורגשות עולים כשאת מתקרבת- כל כך קרובה, ועדיין – לא. אפשר כמעט לגעת, אבל עדיין משתוקקת לחיבוק ולדבקות השלימה.

השכינה איתך ואת- איתה. הצער הוא משותף. כביכול גם ה' זקוק לישועה. אפשרי לידיעה הזו להגיע עד לרובד של הלב והגוף.

כעת, ראי אם את יכולה לדמיין קו של אור, עולה מתוך הגוף אל הלב- המח- יוצא מכתר ראשך אל מקור אינסופי למעלה. זה הקו שלך, הידיעה שיש מי שמחזיק את הסיפור ויש לו רק כיוון אחד: ה' אחד- במציאותו, בהשגחתו ובהנהגתו אל התכלית האחת: הטוב הנצחי. (על פי הרמח"ל, דרך ה')

הקו הזה- הוא כח הקיווי. הרצון להתחבר עושה אותך כבר עכשיו, מחוברת.

והוא בוקע את הרקיעים.

(הרמח"ל ממשיך): "בֹּא וּרְאֵה, הַצַּדִּיקִים מַעֲלִים תְּפִלּוֹתֵיהֶם לְאָזְנֵי הַמֶּלֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר, "וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה'" (מלכים ב' ד, לג), "וַיִּצְעַק אֶל ה'" (שמות טו, כה) וּבִזְמַן שֶׁיֵּשׁ הַרְבֵּה מְקַטְרְגִים הֵם מַפְסִיקִים וּמְעַכְּבִים הַתְּפִלָּה מִלַּעֲלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: "סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה" (איכה ג, מד). אֲבָל בַּצַּדִּיקִים הַמְקַוִּים וְעוֹשִׂים נְתִיב וּבְקִיעָה בְּתוֹךְ עֲנָנִים, וְהקב״ה כִּבְיָכוֹל יוֹרֵד לִשְׁמוֹעַ תְּפִלָּתוֹ מִפִּיו שֶׁל הַמְּקַוֶּה. "

בזכות ההקשרות הבטוחה שיש בה גם כאב עז על הקרבה שעדיין ממתינה להתממש- הגאולה מגיעה.

"אתה תקום תרחם ציון

כי עת לחננה, כי בא מועד"

למה הגיע הזמן?

"כי רצו עבדיך את אבניה

ואת עפרה- יחוננו" (תהילים ק"ב)

הלוואי וכולנו נהיה עם השכינה כפי שהיא איתנו

שנהיה איתה בצרה כמו שהיא צריכה אותנו-

בהכרה בכאב, ביכולת לשבת איתה על הרצפה ולבכות את עצמנו ואותה גם יחד. להחזיק בחבל האמונה- הקו- ולזכור שיש כאן קו אחד שבוקע את כל העננים. יש רק כיוון אחד, ואנחנו בדרך.

***

הבחנה חשובה נוספת היא בין אמפטיה לבין חמלה.

אמפטיה היא היכולת "להרגיש את" הזולת.

חמלה היא היכולת "להיות עם" הזולת.

הם מפעילים אזורים שונים לחלוטין במח: אמפטיה= כאב, חמלה = עונג של חיבור.

אמפטיה מציפה מכיון שהכאב משותף.

חמלה אינה מציפה מכיון שאני נשארת אני גם כשהזולת כאוב. אני איתו, אבל לא חשה את הכאב שלו.

הנטיה שלך היא לאמפטיה, ולכן הייתי מציעה לך לאפשר נבדלות: יש אותי- ואת הרגש שלי (יאוש, למשל).

שימי לב למיקום בגוף או לדמות שעולה לך בדמיון כשאת שמה לב ליאוש. זה הרי לא כל כולך, אלא חלק שמרגיש כך.

כעת אני יכולה לראות אותה כנפרדת, ולהגיב לה/לתמוך בה (למשל, לקרוא לה תהילים/פסוקי קיווי/לנשום או כל דבר שנכון לך/היא מבקשת).

כך את יכולה להיות עם כל רגש שעולה בך מבלי להיות מוצפת. את מפעילה את המח המתבונן שמתפקד כמו הורה אוהב, מנחה, מסוגל להיות עם… לחבק את…

מאמר הקיווי מתאר את האפיקים לכח הקיווי: בתפילה, במידות טובות, ובשיר.

אני שרה איתך אל הר בית ה', אל השכינה:

התעוררי, התעוררי, כי בא אורך!

קומי, אורי! שיר דברי!

כבוד ה' עליך נגלה.

בגילוי קרוב, ממש.

ביחד נרוץ לקראתה: בואי, כלה.

וכמה היא תשמח לחבק אותך, כפי שאת השתוקקת לחבק ולהיות מחובקת: "…ובנותיך על צד תאמנה".

איתך, מקווה

איתך, מייחלת לשיר את הגאולה

בישועה המשותפת של השכינה, בניה ובנותה,

שפרה